מידע משפטי בחינם

פסקי דין | אתרים ממשלתיים | עמותות וארגונים
הוסף למועדפים הפוך לדף הבית שלח לחבר הדפס


)

מ.ב.ש. הרגישה שאסור שהדברים שקרו לה, יקרו גם לנערות אחרות, וזה מה שגרם לה לפרסם את ההודעה באינטרנט (עמ' 1489, ש' 7).

בשיחותיהן הבאות, סיפרה מ.ב.ש לנעמה באריכות על שלביה השונים של מערכת היחסים הסבוכה שהייתה לה עם הנאשם. שיחות אלה הוקלטו ותומללו (ר' התמלילים - ת/81 ו- ת/ 82).

4.         לאחר פרסום דבריה של מ.ב.ש באינטרנט, המתלוננת באישום החמישי,  ה.ח, יצרה גם היא קשר עם נעמה, וזאת לאחר שחברתה - שרון - הפנתה את תשומת לבה לכתבה באינטרנט. ה.ח. סיפרה לנעמה שגם לה קרה משהו דומה עם הנאשם, "אמנם לא סיפור חמור כמו זה המופיע באינטרנט, אבל קרה" (ר' עדות נעמה, בעמ' 1491, ש' 15). שיחתה של ה.ח עם נעמה הוקלטה (ת/22א') ותומללה (ת/22ב').

5.         לאחר פגישותיה של נעמה עם מ.ב.ש ועם ה.ח, יזמה נעמה פגישה עם הנאשם. היא התקשרה אליו, הציגה עצמה ככתבת "7 לילות" בעיתון "ידיעות אחרונות", ואמרה שברצונה להכין כתבת תחקיר על העבודה הנוכחית שלו.

בפגישה של נעמה עם הנאשם, אשר התקיימה בבית קפה בתל-אביב והוקלטה, (קלטת – ת/84, תמליל – ת/84א'), נשמע הנאשם מחמיא לנעמה, ואומר לה:

"נעמה, איזה גוף יש לך, יפה...פתאום ככה הסתכלתי על הצדודית מה שנקרא...איזה גוף, שיגעון..." (ת/84א', עמ' 1).

בהמשך, שאל אותה הנאשם "מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה" (עמ' 4 לתמליל), ואילו היא, שרצתה לבחון את מהימנות דברי המתלוננות איתן שוחחה עד כה -  הצליחה לגרור את הנאשם לשיחה על קריירה אפשרית של משחק עבורה (עמ' 9 לתמליל).

כאשר שאלה אותו 'האם הוא עובד על איזה סרט?', סיפר הנאשם, גם לה, סיפור על תסריט שהוא כותב, אותו תסריט בדיוק שנעמה הכירה משיחותיה עם מ.ב.ש, כפי שנמסר למ.ב.ש שנים רבות קודם, תסריט שעניינו קשר של גילוי עריות בין אב לבתו הצעירה, אשר איבדה את אמה בתאונת דרכים וביקשה למנוע את העברתה לפנימייה ע"י פיתוי אביה לקיים עמה יחסי מין (הדברים נשמעים בקלטת מפי הנאשם בעמ' 10-27 לתמליל).

בתשובה לשאלה שהפנתה נעמה לנאשם – 'מה יהיה התפקיד שלה', השיב לה הנאשם כי היא תוכל לגלם את תפקיד חברתו של האב, והוסיף כי תהיה לה סצינת סקס איתו, כמי שעתיד לשחק בתפקיד האב (עמ' 28 לתמליל).

בתגובה לדברים אלה טען הנאשם, בחקירתו הראשית, כי אמר לנעמה שהתסריט שתיאר בפניה צץ בראשו לפני כשנתיים משום שלא רצה להיראות בראיון עיתונאי כמי ש "סוחב 17 שנה משהו ולא מצליח להעלות אותו" וכדי להיראות במיטבו טען שמדובר "ברעיון בן שנתיים" (עמ' 1613 לפרוטוקול).

עוד טען, כי סיפר לנעמה על התסריט, כיוון שרצה להרשים אותה ולא כדי להציע לה תפקיד בסרט. בתגובה לשאלה מדוע בחר בתסריט הנ"ל ענה:

 

ת:       "כי אני חושב שהתסריט טוב"

ש:       "והשאר לא טובים?"

ת:       "לא, השאר עוד לא סגורים, לא גמורים, לא, עדיין בתהליך. זה יש לו התחלה אמצע סוף, נראה לי שזה ירשים.. אני רציתי שתכתוב שאני כתבתי סרט שלם" (עמ' 1782 לפרוטוקול).

 

לדבריו, שאלתה של נעמה בדבר התפקיד שהוא מייעד לה היתה מלכודת מצדה, אולם הוא לא ייעד לה את תפקיד הנערה המקיימת יחסי מין עם האב וגם לעצמו לא ייעד כל תפקיד בסרט, אלא התכוון לביים אותו בלבד ( עמ' 1613).

6.         בעקבות שיחה זו, נפגשה נעמה עם הנאשם פעם נוספת, כשמטרת הפגישה הנוספת היתה לנסות ולהפגיש אותו, לכאורה באופן מקרי, עם מ.ב.ש, כדי ליצור עימות ביניהם, ולבדוק את אמיתות הסיפור לפני פרסומו.

            בעקבות פגישתה השנייה עם הנאשם, ביקשה נעמה שמ.ב.ש תתקשר לנאשם. כעבור מספר ימים התקיימה פגישה בין מ.ב.ש לנאשם, לאחר שזו יצרה עמו קשר וביקשה להציע לו, לכאורה, תפקיד דיבוב בסדרה שהיא, כביכול, מתרגמת. בפגישתם שצולמה והוקלטה (ת/71א'), נשמעת השיחה בין השניים, כשמ.ב.ש מסבירה לנאשם כי חשוב לה לבדוק האם יוכלו לעבוד ביחד לאור עברם.

לשם כך ניסתה מ.ב.ש להחזיר את הנאשם אל התקופה בה הכירה אותו, כשהיתה נערה כבת 16 והוא גבר כבן 50, וניסתה לדבר איתו על המעשים המיניים שעשה בה, במסגרת העבודה על התסריט. אולם, הנאשם סירב בכל תוקף לדבר איתה על כך, ואמר לה שהתקופה ההיא היתה "התקופה השחורה של חייו" (עמ' 4-8 לתמליל ת/72).

7.         ביום 28.6.05, נתקלה נעמה בהודעה נוספת באינטרנט, בעקבותיה התוודעה אל מתלוננת נוספת, ש.ש., המתלוננת באישום הרביעי, אשר עמדה אז לפני גיוסה לצה"ל, וזו לשון ההודעה הנוספת שפורסמה:

".. דברתי היום עם חברה... היא סיפרה לי שלמדה אצל חנן גולדבלט משחק ... הוא ניסה לגעת גם בה... הנבלה אמר לה שאם תשכב איתו (היא היתה אז בת 17), הוא ידאג שהיא תקודם בלימודי המשחק שלה. היא מפחדת להגיש תלונה. מילה שלה מול מילה שלו" (ת/ 86).

נעמה התקשרה עם ש.ש, כאשר, לדבריה, ניכר היה כי ש.ש מאוד חששה לספר את אשר קרה לה, ורק בהמשך הסכימה להיפגש עמה. השיחה, בה סיפרה ש.ש לנעמה על הקשר שלה עם הנאשם, הוקלטה ותומללה (קלטת - ת/35א ותמליל ת/35ב').

8.         לקראת פרסום הכתבה בעיתון, נעמה נפגשה שוב עם הנאשם וסיפרה לו על הכתבה שעומדת להתפרסם. כך מתארת נעמה בעדותה את הפגישה עם הנאשם, ואת תגובתו:

"...  היה לי חשוב לשטוח בפניו של הנאשם את כל המידע שאספתי עד אותו רגע. הוא הקשיב לי עד הסוף. את ה.ח הוא אמר לי שהוא לא..יודע מי זאת, שהוא לא זוכר מישהי כזאת. ש.ש, הוא אמר לי שהוא זוכר.

"... לגבי ש.ש, הוא כל הזמן שאל אותי, אבל אני נגעתי בה? אבל אני נגעתי בה? היא טוענת שנגעתי בה?" (עמ' 1512 ש' 10).

ביום ג', ה - 26.7.05, פורסמה הידיעה הראשונה בעמוד הראשי ובעמודים הפנימיים של עיתון "ידיעות אחרונות", בדבר כתבת התחקיר הצפויה להתפרסם במוסף "7 לילות" בסוף השבוע. במסגרת ידיעה זו הובאו תקצירי סיפוריהן של מ.ב.ש, ה.ח וש.ש, וכן תגובתו המכחישה של הנאשם (ת/88).

לדברי נעמה, למחרת יום הפרסום, יצרה איתה קשר מתלוננת נוספת -  ק.צ (להלן: "ק.צ") – המתלוננת באישום הראשון, אשר הגיעה לביתה, עוד באותו ערב, וסיפרה לה את המקרה שלה, שגם תחילתו בתסריט וסופו אונס ומעשה מגונה על ידי הנאשם, בניגוד לרצונה (קלטת – ת/17א' ותמליל – ת/17ב').

9.         ביום ו', ה - 29.7.05, פורסמה בעיתון כתבת התחקיר הראשונה, בה הובאו בהרחבה סיפוריהן של שלוש מתלוננות: מ.ב.ש, ה.ח וש.ש, לרבות תגובותו של הנאשם (ת/89) (להלן: "הכתבה הראשונה").

ביום ג' שלאחר מכן, ה- 2.8.05, התפרסמה הכתבה השניה, לגבי ק.צ, שכללה את תגובתו של הנאשם (ת/41) (להלן: "הכתבה השניה"). לאחר פרסום שתי הכתבות, יצרו מתלוננות נוספות קשר עם נעמה.

יצוין כי חלק מהתלונות, ארבע במספר, מתייחסות לאירועים שהתרחשו זמן רב קודם לכן עד כי חלה עליהם התיישנות ולא ניתן היה לכלול אותם בכתב האישום, אולם מתלוננות אלה מסרו עדויותיהן לצורך הוכחת "מעשים דומים", כפי שיוסבר בהמשך.

קיומם של "מעשים דומים" אלה שימש חיזוק לראיות הקיימות כנגד הנאשם ולמהימנות גרסאות המתלוננות בכתב האישום.

 

 

*   *   *


ב.      האישום הראשון - המתלוננת ק.צ

 

(1)       כתב האישום

1.         כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415  לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 ( להלן: "חוק העונשין"), עבירה של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, וכן עבירה של מעשה מגונה בקטינה שמלאו לה 14 שנים, תוך ניצול יחסי מרות בשל העובדה שהנאשם היה אותה עת המורה שלה, עבירה לפי סעיף 348 לחוק העונשין.

עפ"י הנטען באישום הראשון, במהלך שנת 1998 פנתה ק.צ (להלן: "ק.צ" או "המתלוננת"), בהיותה כבת 16 וחצי, לסוכנות משחק ודוגמנות "סטטוס" ונרשמה לקורס משחק בהנחיית הנאשם, אשר ארך מספר חודשים. במהלך הקורס פנה אליה הנאשם לאחר השיעור, אמר לה שיש בה משהו מיוחד והציע לה לשחק בהצגה לצדו של השחקן נתן נתנזון. לאחר שנתנה הסכמתה, הגיעה ק.צ לחזרות שהתקיימו במלון "דן פנורמה", כאשר ההצגה התקיימה כשבוע לאחר מכן באצטדיון "יד אליהו".

לאחר ההצגה הנאשם שיבח את ק.צ בפני חבריה לקורס, החמיא לה ואמר לה שטמון בה פוטנציאל גדול. בהמשך הציע הנאשם לק.צ לשחק בסרט, על פי תסריט פרי עטו, שמספר על משפחה שבה, לאחר מות האם, מתפתח קשר של גילוי עריות בין אב ובתו, כאשר הוא עתיד לשחק את דמות האב, בעוד שלק.צ ייעד את תפקיד הבת.

במהלך תקופה זו ביקר הנאשם בביתה של ק.צ, שוחח עם אמה על כך שק.צ צריכה ללמוד אצלו משחק באופן פרטי ואף הזמין את בני המשפחה להצגה "מזרחה", בה הופיע באותה תקופה  ביפו.

לצורך בדיקת התאמתה לסרט בו הציע לה לשחק, ביקש הנאשם מק.צ לערוך עמו חזרות בביתו, כיוון ששם נמצא התסריט וציוד הצילום באמצעותו יבדוק האם היא "עוברת מסך".

המתלוננת ערכה עם הנאשם חזרה על טקסטים לסרט בביתו בקריית-אונו. בפעם הבאה שהגיעה לביתו, הפעיל הנאשם את מצלמת הוידיאו שניצבה בסלון ביתו והציע למתלוננת להחליף חולצה, כדי שתרגיש בנוח וכדי שיבחן כיצד היא עוברת מסך בביגוד חשוף. כששאלה מתי היא עתידה לפגוש את יתר השחקנים בסרט,  הנאשם ענה כי מדובר באנשים מפורסמים וכי תפגוש אותם בחזרה הבאה בביתו.

בפגישה הבאה בביתו ביקש הנאשם מק.צ שתמתין בסלון בזמן שהוא מתקלח. כעבור מספר דקות יצא הנאשם מהמקלחת כשלגופו מגבת וביקש מק.צ לעבור לחדר השינה כדי לערוך חזרה על סצינת המין. ק.צ שאלה את הנאשם האם הוא בטוח שככה צריך לעבוד והוא הרגיע אותה בטענה ש"הכל משחק".

ק.צ, אשר בטחה בנאשם, נכנסה עמו למיטה. הנאשם הוריד את חולצתה, פתח את חזייתה והסיר את מכנסיה, תוך שהוא מספר לה על התסריט ואומר לה שאין לה מה לדאוג משום שאין בכוונתו לקיים עמה יחסי מין.


בהתאם לנטען בכתב האישום, הנאשם החל לנשק אותה ולהתחכך בגופה. המתלוננת אמרה לו שאינה חשה בנוח, היא היתה קפואה ולא שיתפה עמו פעולה, אך הנאשם לא חדל ממעשיו וחזר על דבריו שזה רק לצרכי הסרט. ק.צ, לבושה בתחתוניה בלבד, ביקשה מהנאשם לחדול ממעשיו, אך הוא הסיר את תחתוניה ואמר שאינו מתכוון לשכב איתה.

בהתאם למתואר בכתב האישום ובהתעלם מתחנוניה, החדיר הנאשם את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת בעוד היא בוכה. הוא סובב אותה על בטנה וביקש כי תשתף עמו פעולה, אחרת לא יידע אם היא מסוגלת לשחק בסרט. בעוד ק.צ  שוכבת חסרת אונים תחת גופו של הנאשם, סובב אותה הנאשם בחזרה על גבה, נישק אותה והחל מחכך את איבר מינו בין שדיה. לאחר מכן חזר והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה.

ק.צ ביקשה כי "יגמור בחוץ" משום שאינה נוטלת אמצעי מניעה. לאחר שהנאשם בא על סיפוקו, היא נותרה שוכבת בוכיה וחסרת כוחות במיטה וביקשה מהנאשם שייקח אותה הביתה.

בתום אירוע האונס הנטען אמר הנאשם למתלוננת שהיא "עברה את הסצינה". הוא הסיע אותה על הטוסטוס שלו לביתה, כאשר במהלך הנסיעה, הניח את ידה על איבר מינו, לאחר שפתח את רוכסן מכנסיו, וביקש ממנה שתשפשף אותו, בהתעלמו מבקשותיה כי יחדול.

הנאשם הוריד את ק.צ סמוך לביתה ואמר לה שידבר עמה למחרת, אך היא התעלמה מדבריו ונותרה שם כשהיא בוכה.

למחרת האירוע התקשר הנאשם למתלוננת מספר פעמים. היא ביקשה שיפסיק להתקשר אליה ומאז הפסיקה את לימודיה בקורס המשחק שבהנחייתו.

(2)       ראיות התביעה

גרסת המתלוננת

2.         ק.צ, ילידת 26.1.82, היתה כבת 24 וחצי בעת מסירת עדותה. כאמור בפתח הדברים, גרסתה הראשונה של ק.צ בפרשה נמסרה לכתבת נעמה לנסקי (להלן: "נעמה"), עמה יצרה קשר לאחר פרסום הכתבה (קלטת ת/17א' ותמליל ת/17ב').

ק.צ הכירה את הנאשם כאשר נרשמה לסוכנות "סטטוס", בשנת 1999, בהיותה תלמידת תיכון כבת 16 וחצי, ובמסגרת זו למדה משחק בהנחייתו של הנאשם.

ק.צ סיפרה בעדותה בביהמ"ש, כי במהלך הקורס אמר לה הנאשם "שיש לה יותר פוטנציאל מלתלמידים האחרים", והציע לה להשתתף בהצגה לצד השחקן נתן נתנזון. נלהבת מהמחמאה, ק.צ קיבלה את הצעת הנאשם, והגיעה לפגישה עמו ועם נתנזון במלון "דן פנורמה" בת"א. לדבריה, הם ערכו מספר חזרות על סצינה קומית, בה היה עליה לגלם את בתו של נתנזון, והיא אכן השתתפה בהצגה. בסוף המופע החמיא לה הנאשם על הופעתה, אמר כי הוכיחה לו שהיא יכולה להמשיך הלאה, והציע לה לשחק בסרט שאת תסריטו כתב.

3.         לדבריה, במהלך אותה תקופה, היה הנאשם בקשר גם עם אמה, התארח בביתם "לארוחת ג'חנון", וסיפר לאם שהוא עומד להציע לק.צ להשתתף בסרט שהוא מפיק, דברים שאישרה גם האם בחקירתה (עמ' 26 - 24 לפרוטוקול).

ק.צ  סיפרה כיצד תיאר בפניה הנאשם את הסצינה העיקרית בסרט:

"...מדובר על סצינה עיקרית של אבא ובת שהאמא כביכול נהרגת בתאונת דרכים ובסופו של דבר הבת כביכול מחליפה את האמא.. ובסופו של דבר נהיה גילוי עריות בין האב לבת. שאני בתפקיד הבת וחנן בתפקיד האב ..." (עמ' 41 ש' 9 - 13).

לדבריה הנאשם הראה לה את התסריט, שהיה מודפס על דפים ישנים ומצהיבים, ואמר לה שכדי לבדוק אם היא "עוברת מסך ומתאמה לתפקיד" עליהם להיפגש בביתו. לטענתה, כששאלה את הנאשם אם מדובר בקיום יחסי מין של ממש - השיב לה ש"לא עושים דברים כאלה בסרטים", ו"הכל על יבש".

4.         ק.צ סיפרה כי הנאשם ביקש שיערכו חזרות בביתו ולא בסוכנות "סטטוס".  כשהגיעה לביתו בפעם הראשונה ראתה בסלון מצלמה על סטנד. בפגישה הבאה הנאשם אמר לק.צ שהיא קצת עצורה ועליה להשתחרר, וביקש שתלבש חולצה שלו כדי שיוכל לבדוק "איך היא עוברת מצלמה כשהיא בבגדים שמתאימים יותר לסצינה". בתוך כך, לטענתה, ניסה הנאשם להרים חולצתה מעל ירכה וכשהסירה ידה ממנו אמר שעליה להיפתח כלפיו כיוון שעליהם לבצע סצינת סקס יחד, ועל הסצינה  להיראות "אמיתית ולא מבוימת". לדבריה, בטרם החלו לעבוד על התסריט היא הבהירה לו שאיננה מוכנה "לפתוח רגליים בשביל שום תפקיד" ואילו הוא ענה שלא צריך כי "התפקיד כבר שלה". ק.צ שאלה את הנאשם על השחקנים האחרים בסרט ומתי תיפגש עמם והוא השיב כי הדבר יקרה בפגישתם הבאה (עמ' 44 לפרוטוקול).

לדבריה, היא אינה זוכרת אם אירוע האונס, בביתו של הנאשם, אירע במפגש השני או השלישי, אך הבהירה כי היתה לפחות פגישת עבודה אחת קודמת על התסריט.

 

אירוע האונס:

5.         במפגש, בו להבטחת הנאשם, ק.צ היתה אמורה לפגוש את יתר השחקנים בסרט, טען הנאשם בפניה כי הוא נכנס להתקלח וכי עליה להמתין לו בסלון עד שיגיעו השחקנים האחרים. הנאשם יצא מהמקלחת כשמגבת לגופו ואמר שהוא מוכן לחזרה על סצינת המין (סצינת גילוי העריות בין האב ובתו).  הוא הציע שיעברו לחדר השינה, הוא לקח את המצלמה והסטנד בידו, והשניים עברו לחדר  השינה.

אז, לגרסתה, הם נשכבו על המיטה, כשהיא בבגדיה, הנאשם נשכב מעליה, הוריד את המגבת ונותר עירום. בשלב זה, היא הרגישה לא נעים, ולא הבינה מדוע הנאשם עירום, שהרי אמר לה ש"הכל לא אמיתי". היא שאלה את הנאשם לפשר הדבר אלא שהוא חזר ואמר לה שעליה להשתחרר, ואז החל להתחכך בגופה ולנשק אותה. לגרסתה, היא לא שיתפה עמו פעולה ואמרה לו שזה מהר מדי, ושהיא אינה מסוגלת להתמודד עם זה עכשיו. כשהרים את חולצתה, היא הורידה אותה בחזרה, והוא המשיך ואמר שהכל לצורך הסרט, שהיא חייבת להיפתח אליו ושהוא מבטיח לה שלא יקרה לה דבר:

"... כל הזמן הוא רק דיבר לי בתוך האוזן ואמר שאין לי מה לדאוג,  ששום דבר לא אמיתי והכל יהיה בסדר ושהוא לא מתכוון לחדור ולא מתכוון להיכנס ולא מתכוון לשכב איתי. והאמנתי לו..אמרתי וואי אני כל כך רוצה להיות שחקנית, .. אם זה מה שדרוש ממני לעבוד על הסצינה אני אעשה את זה. אז הוא הוריד לי את הבגדים ונשארתי עם תחתונים ואז הוא התחיל להשתפשף עלי ממש ושם את איבר המין שלו בין החזה שלי וכבר הרגשתי לא נעים ואמרתי לו שאני רוצה שהוא יפסיק כי כולי, כולי עצורה. הוא אמר לי שאני עדיין לא משוחררת מספיק והוא אמר לי כל הזמן: זה לסרט, זה לסצינה, אל תדאגי, הכל בסדר. זה לסצינה. זה לסרט. וכבר לא יכולתי יותר. כאילו אמרתי לו: די. כאילו אני לא רוצה. והוא הוריד לי את התחתונים והוא התחיל לסובב אותי ואז הוא כבר הפך להיות בן-אדם אחר. זאת אומרת, נהיה לו פרצוף של בן-אדם שלא הכרתי בכלל והוא הפך להיות אלים, לא אלים, תוקפני כזה, תפס אותי חזק והוא לא שמע ולא ראה ולא היה אכפת לו מכלום. ואני אומרת לו: די. כאילו, לא. והוא תופס אותי בידיים והוא מסובב אותי והוא הפך אותי והוא הפך אותי לתנוחת "דוגי סטייל"  ואחר כך הוא החזיר אותי חזרה ואני אמרתי לו: שאני ממש לא מרגישה בנוח, שאני ממש רוצה שהוא יפסיק, כי לא נוח לי וזה כבר מעבר לכל מה שקורה. כאילו, זה לא אמור להיות בכלל. הוא הבטיח לי שזה לא יהיה אמיתי וכבר כאילו הגעתי למצב ששכבתי כאילו במיטה והוא כאילו בפנים כאילו ואמרתי לו שאני לא רוצה ושראיתי כאילו שאין מצב, לא משנה כמה אני מדברת, כמה אני  בוכה והוא לא מפסיק.

הוא באמת הפך, היה לו כאילו פרצוף תוקפני כזה. בן-אדם אחר לגמרי, וזהו ואז כבר שכבתי ואמרתי כאילו הסתכלתי ואמרתי רק שייגמר. כאילו כבר קלטתי מה הולך לקרות, כבר קלטתי כאילו כמה מושפלת הייתי לכל הדרך ואיך נפלתי לזה בכלל וידעתי פתאום הכל, הכל קלטתי כמה שיצאתי מטומטמת בכלל שהאמנתי לו בכלל ושכל זה בכלל לא אמיתי..." (עמ' 52-50).

".. הדבר היחיד שאמרתי לו זה שלא יגמור בפנים כי אני בלי גלולות, שלא יגמור בפנים, זה הדבר היחיד שאמרתי לו. ...הוא סיים על הבטן..." (עמ' 52).

לטענתה, חדר אליה הנאשם פעמיים, ובין לבין חיכך את איבר מינו בין שדיה, ובלשונה:

..ואז הוא קם, אני קמתי והתלבשתי ואמרתי לו שאני דורשת שייקח אותי הביתה. באותו רגע, לא חשבתי על כלום. כאילו לא ידעתי איך לחזור, מה לחזור, למי להתקשר. הראש שלי לא היה בכלל במקום, אז אמרתי לו תיקח אותי הביתה והוא אמר: כן, כבר..."   (עמ' 51-52 לפרוטוקול).

האירוע על הטוסטוס

6.         בתום אירוע האונס, בסביבות השעה 01:00 לפנות בוקר, הסיע הנאשם את המתלוננת, לבקשתה, על הטוסטוס, לביתה. בעדותה בביהמ"ש סיפרה המתלוננת כי היא ישבה על הטוסטוס מאחורי הנאשם מבלי לגעת בו, ואילו הוא לקח את ידה והניחה על איבר מינו. לדבריה, היא התנגדה, אך הנאשם לא שעה להתנגדותה, ושוב שם את ידה על איבר מינו:

"פשוט כאילו לקח את היד שלי ושם לי את היד על האיבר מין שלו, כל הדרך ואני מוציאה אותה ואני צועקת עליו: די, ואני בוכה .. אני אומרת לו כאילו די והוא עוד פעם .. ואני מוציאה.. עומדים ברמזור.. והוא פותח את הריצ'רץ' ומכניס לי את היד ואני מוציאה את היד..." (עמ' 52,ש' 20).

7.         ק.צ סיפרה, כי כאשר ירדה מהטוסטוס של הנאשם, בתום אירוע האונס, היא נותרה ברחוב לבדה חסרת אונים ומושפלת ואז התקשרה לדרור - ידיד שלה, עמו שוחחה קודם, באותו הערב, עת היתה בביתו של הנאשם וחיכתה שיצא מהמקלחת. באותה שיחה הזהיר אותה דרור בבדיחות הדעת כי ישנו סרט ישראלי ובו סצינה בה מחכה בחורה לבחור שיצא מהמקלחת, ואז הוא יוצא ואונס אותה:

"…לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אז התקשרתי לדרור ידיד שלי שהתקשר אלי באותו, בקטע. התקשרתי אליו אני בוכה לו בטלפון… אמרתי  לו טוב אני תופסת מונית ואני באה. לקחתי מונית ונסעתי אליו והוא חיכה לי כבר למטה. והוא אמר לי : מה קרה לך, כאילו, ואני ממש רק בוכה. אז אמרתי לו אתה קיללת אותי... כל מה שאמרת לי בטלפון קרה" (עמ' 53, ש' 11).

בהודעתה במשטרה טענה ק.צ כי כאשר דרור שאל אותה מה קרה, ענתה לו כך:

"אני לא יודעת אם הוא שכב איתי אני לא יודעת מה הוא עשה, אמרתי לו, הוא הבטיח לי שהוא לא ישכב איתי וכשאמרתי לו שלא נח לי, הוא פשוט לא הפסיק, הוא היה בטירוף.." (נ/1 עמ' 4)

בחקירתה הנגדית נשאלה ק.צ למה התכוונה כאשר אמרה לדרור שאינה יודעת מה עשה הנאשם, קרי: אם שכב איתה, השיבה:

"אמרתי את זה לדרור לא בקטע שלא הייתה חדירה, בקטע שמבחינתו ...  מהעיניים של חנן, שאולי חנן כביכול כאילו לא  שם לב אם הוא שכב איתי או שהוא אנס אותי" (עמ' 146 ש' 13. ר' גם עמ' 147).

לטענתה היא נשארה עם דרור עד לשעה 04:00 לפנות בוקר, כשהיא בוכה ודרור מחבק אותה.  כשחזרה לביתה התקלחה במשך זמן רב ולדבריה, זרקה את בגדיה לפח ( עמ' 53-54 לפרוטוקול).

8.         פרט לדרור, סיפרה ק.צ, בשלב מאוחר יותר, אודות אירועי אותו לילה גם לבן זוגה באותה העת – אסף. את השיהוי בסיפור הדברים לאסף הסבירה כך:

"... נורא פחדתי מהתגובה שלו ומה הוא יגיד ואם יכעס עלי ואם הוא ייפרד ממני, כאילו לא ידעתי מה לעשות" (עמ' 56).

בתקופה שלאחר האירוע, היא הסתגרה לטענתה בתוך עצמה והתרחקה מאסף.  היה לה קשה כשאסף ביקש לגעת בה ובשלב מסוים, כשהחל לשאול שאלות, סיפרה לו על מעשיו של הנאשם.

לטענתה, הן בפני דרור והן בפני אסף לא תיארה את האירועים במלואם כי לא הרגישה נעים לעשות כן, אך סיפרה להם שהנאשם עשה בה מעשים בניגוד לרצונה (עמ' 148 ו- 154 לפרוטוקול).

9.         ק.צ סיפרה כי למחרת אותו לילה, הנאשם התקשר אליה מספר פעמים אך היא לא ענתה לו. לדבריה, כאשר ענתה לו בסופו של דבר, ביקשה שלא יתקשר אליה יותר. הנאשם התקשר אל אמה, שפנתה אליה ושאלה מדוע היא אינה עונה לנאשם, והיא השיבה כי היא לא רוצה לדבר איתו, וגם איננה רוצה עוד בשיעורי המשחק.

לגרסתה, בעקבות אירועי אותו לילה היא הפסיקה את שיעורי המשחק וויתרה על חלומה להיות מפורסמת.

המתלוננת סיפרה כי מאז איבדה את שמחת החיים שאפיינה אותה. היא הפכה דיכאונית וחרדה וסבלה מסיוטי לילה קשים בהם האירוע חוזר אליה באופנים שונים. עוד העידה כי מערכות היחסים שלה עם גברים לאחר האירוע - כשלו. (עמ' 59-61 לפרוטוקול).

 
ההחלטה להתלונן:

10.       ק.צ סיפרה כי לאורך השנים סירבה להתלונן במשטרה על מעשיו של הנאשם, כיוון שסברה שהסיכוי שיאמינו לדברי "דרומית" שכמותה אל מול דברי הנאשם: שהוא מפורסם ומבוגר, קלושים ביותר.

בתאריך 26.7.05, כ - 6 שנים לאחר האירוע, בעקבות פרסום הכתבה הראשונה בעיתון (ת/88), התקשר אליה אסף ואמר ש"תפסו את חנן". לדבריה, מאותו רגע היתה בסערת רגשות גדולה:

"... לא יכולתי לקרוא את זה. כאילו קראתי חלק ומה שהדהים אותי זה שבחורה אחרת, שאין לי שום קשר אליה, מספרת את אותו סיפור, את אותו תסריט. אותו דבר. כאילו מילה במילה. וישבתי שם ואמרתי כאילו איך זה יכול להיות?.. אמרתי, טוב, זה כנראה אות  בשבילי .. עכשיו אני שמה את הכל בצד ואני עושה משהו בשבילי..." (עמ' 64 לפרוטוקול).

ק.צ השיגה את מספר הטלפון של הכתבת נעמה לנסקי, פגשה אותה וסיפרה לה את סיפורה. כעבור ימים ספורים, בתאריך 1/8/2005, התלוננה במשטרה (נ/1),  ולדבריה הרגישה פתאום הקלה, ובלשונה: "אויר לנשימה" (עמ' 71 לפרוטוקול).

 

עדי התביעה

דרור

11.       דרור, בן 29 במועד מתן עדותו, נשוי, מנהל תקשורת ואבטחה בחברת הייטק, ידיד קרוב של ק.צ במשך שנים, סיפר בעדותו אודות אירועי הלילה הנדון. דרור סיפר על שיחת הטלפון המוקדמת ששוחח עם המתלוננת כשעוד היתה בביתו של הנאשם, בזמן שהלה היה במקלחת ועל כך שהתלוצץ עמה והזכיר לה סרט בו מופיע גבר שיוצא מהמקלחת, ואונס את הנערה שממתינה לו (עמ 898 לפרוטוקול). מאוחר יותר, בלילה, התקשרה אליו ק.צ בוכה – "היא לא אמרה, היא יותר בכתה מאשר אמרה, היא לא נשמעה כתמול שלשום". דרור הציע לבוא לקחת אותה, אבל היא סירבה והגיעה אליו במונית. לדבריו:

"אני זוכר שהיא בכתה המון בטלפון ואז היא לא דיברה יותר ואמרה אני באה אליך...היא הגיעה, היא בכתה מאוד והתחבקנו". (נ/6)

".. היא היתה, אם להגדיר עוד במשפט אחד – שבר כלי... היא כל הזמן בכתה... היה קשה לה לדבר. אני לא הבנתי מה קרה, אף פעם לא ראיתי אותה במצב כזה..." (עמ' 899 לפרוטוקול).

 


וכן:

"בהתחלה היא לא סיפרה מה קרה, אז טיילנו קצת, ואז היא נפתחה וסיפרה לי שחנן גולדבלט נגע בה ואמרה שהוא עשה לה דברים לא יפים, בניגוד לרצונה..היא סיפרה לי שהוא יצא מהמקלחת ואמר לה לשבת על המיטה, ואמר לה שיש איזה תסריט של סצינת מין, אני לא זוכר ממש מה היה בתסריט, למרות שהיא  סיפרה לי, היא בכתה כל הזמן והיתה מאוד נסערת ורועדת, והיא לא האמינה שהוא עשה בה מעשים לא יפים... ( נ/6).

לדבריו, עד היום הוא אינו יודע מה בדיוק קרה באותו הערב, אך הוא יכול להעיד כי מאז, ק.צ לא חזרה להיות כשהיתה, היא אינה סומכת על בחורים, החליפה בני זוג לעיתים קרובות, ואפילו קיימה קשר זוגי עם בחורה.

אסף

12.      אסף, בן 28, נשוי ועובד בחברת עורכי דין, סיפר על הקשר שלו עם ק.צ, מאז הכיר אותה כשהיתה בת 12, חניכה שלו במתנ"ס, עד שהפכו לזוג כשהיתה בת 14 ועד פרידתם כעבור 4 שנים, בהיותה כבת 18. לדבריו, היא חלמה בנערותה להתפרסם כשחקנית ואף השתתפה בקורס משחק בהנחיית הנאשם. אסף סיפר על ארוחה משפחתית בבית המתלוננת בה נכחו גם הוא והנאשם, ועל כך שבהזדמנות זו סיפר הנאשם עד כמה ק.צ כשרונית (עמ' 1042).

עוד סיפר כי באחת ההזדמנויות שמע מק.צ שהנאשם בא לקחת אותה לבית מלון כדי להתכונן להצגה, ביחד עם נתן נתנזון (עמ' 1052-1053).  אסף סיפר על מקרים בהם הנאשם הגיע לקחת את ק.צ מביתו על אופנוע, בסביבות השעה 20:00-21:00, והחזיר אותה בשעות מאוחרות (עמ' 1043). כן סיפר על כך שהתלונן בפני ק.צ על הפגישות המאוחרות הללו.

על האירוע נשוא כתב האישום סיפר:

"...אני זוכר שק.צ באה אלי הביתה .. והיא שכבה על המיטה שלי והיא התחילה לבכות...ואמרתי לה: ק.צ, מה קרה? ובהתחלה היא לא ענתה לי. פשוט מאוד מלמלה בבכי ואני הייתי המום ... אני לא רגיל  לראות אותה ככה... ואני זוכר שהיא מלמלה איזה משהו שחנן אנס אותי.  אני הייתי בשוק מוחלט.. אמרתי לה תספרי לי מה היה, אני זוכר שהיא בכתה והמשיכה לבכות עוד כמה דקות טובות...אמרתי לה בואי נלך למשטרה ...תשמעי הוא עשה משהו חמור ביותר..." (עמ' 1044).

"...המון פעמים ק.צ היתה בוכה בלילות. ק.צ היתה מתרחצת... בחודש חודשיים הראשונים, פעמיים שלוש ביום... מבחינת הסקס שהיה לי עם ק.צ, הוא מאד מאד דעך. אני זוכר שאחרי זה, חודש וחצי או חודשיים לא נגעתי בה. בשום אופן היא לא הסכימה שאני אתקרב אליה. היא היתה במצב רוח מאוד נפול... אני חושב שנפרדנו אחרי שנה וחצי בערך..."

"... כי מאד היה לי קשה, אני לא הסתדרתי עם ק.צ אחרי האירוע הזה. התקשורת בינינו היתה לא טובה, מערכת היחסים המינית לא היתה טובה .." (עמ' 1045-1047).

לדבריו, הוא זה שראה באינטרנט את הכתבה על נשים שדיווחו על מעשים שהנאשם עשה בהן, ובעקבות זאת התקשר לק.צ ועדכן אותה בפרטי הכתבה.

ד"ר רינה לברן

13.       מטעם המאשימה העידה ד"ר רינה לברן, הרופאה הראשית של עיריית תל-אביב. ק.צ הגיעה אליה לאחר שהופנתה אליה על ידי מנהלת בי"ס בו למדה, בעקבות הפרעת אכילה שאובחנה על ידה. לדברי ד"ר לברן, ק.צ הגיעה אליה לראשונה לפגישה בתאריך 18/11/1999, בלווית אמה. לדבריה, בפגישה זו מיעטה ק.צ במסירת פרטים. ואולם, בפגישתן השניה, בתאריך 20.12.99, הגיעה ק.צ בגפה וסיפרה לה על קשיי תפקוד, קושי להירדם, וחוסר סבלנות. כאשר נשאלה על הסיוטים שפוקדים אותה, סיפרה כי עברה אונס כחצי שנה קודם לכן (עמ' 857, ש' 11).

לדברי ד"ר לברן ק.צ סירבה תחילה לחשוף את זהותו של האנס. היא חששה שלא יאמינו לה כי היא "דרומית" והוא מפורסם, אמרה שלא סיפרה על כך לאמה, והסבירה כיצד בחלומותיה הוא מופיע שוב ושוב, לועג לה ואומר שמגיע לה, ושאף אחד לא יאמין לה. בהמשך חשפה ק.צ בפני ד"ר לברן את זהותו של הנאשם, וביקשה שלא תדברנה ביניהן עוד על הנושא הזה.

מן התיעוד הרפואי שערכה ד"ר לברן ביום 20.12.99 (ת/59), עולה כי ק.צ סיפרה על תחושותיה הקשות כתוצאה מן האונס שחוותה. בעדותה בביהמ"ש סיפרה העדה כי התרשמה שהמתלוננת הגיעה עם סימני דיכאון, הפרעות שינה וחוסר ריכוז, בעיות אכילה וירידה חדה במשקל, בדידות חברתית, אי סיפוק עצמי ורגזנות יתר (עמ'  863, ש' 20). לאחר שזיהתה סימפטומים של דיכאון אצל המתלוננת, הפנתה אותה ד"ר לברן לפגישה עם  הפסיכיאטרית, ד"ר עמית ירוסלבסקי.

ד"ר עמית ירוסלבסקי

14.       ד"ר ירוסלבסקי, מומחית בפסיכיאטריה של הילד המתבגר, סגנית מנהל המחלקה הפסיכוסומטית בבי"ח תל השומר, מנהלת אשפוז יום בביה"ח ויועצת למרפאת המתבגרים בניהולה של ד"ר לברן.

בעדותה בבית המשפט, הסתמכה ד"ר ירוסלבסקי על רישום שערכה ביום פגישתה היחידה עם ק.צ בתאריך 30.12.99; (ת/60), שנערכה במטרה להעריך את הדיכאון ממנו סבלה ק.צ, ולשקול מתן טיפול תרופתי.

לדבריה, ק.צ דיווחה לה על האונס שעברה כ- 6 חודשים קודם לכן, סיפרה שמאז היא לא ישנה, פוקדים אותה סיוטי לילה בהם האנס לועג לה, היא חשה אי שקט, מרגישה מושפלת, עסוקה במחשבות כפייתיות אודות האונס וחוששת להתלונן בשל היותה "דרומית" בעוד שהאנס - הנאשם - הוא אדם מפורסם.

ד"ר ירוסלבסקי, איבחנה את ק.צ כמי שסובלת מתסמונת פוסט-טראומטית (עמ' 880). לדבריה שאפה להביא את ק.צ לטיפול, לסייע לה להרגיש טוב יותר, לשתף את אמה ובסופו של דבר להביא לכך שהיא תתלונן במשטרה, אלא שזמן קצר לאחר מכן, ק.צ, שהיתה נחושה בדעתה שלא להתלונן ופחדה מהטיפול התרופתי - חדלה מלהגיע לפגישות (עמ' 861 ועמ' 880).

מורן, חברתה של ק.צ

15.       הודעתה של מורן שנגבתה בתאריך 13/8/2005 הוגשה בהסכמה (ת/90). מורן היתה חברתה של  ק.צ מאז היותן כבנות 17 וחצי. לדבריה, המתלוננת סיפרה לה כי שנה וחצי לפני כן, נאנסה על ידי הנאשם. מורן סיפרה שהמתלוננת סיפרה לה שלמדה אצלו משחק, שהוא הזמין אותה אליו לדירה, וששם אנס אותה לאחר שביקש ממנה לשחק בסצינת סקס. מורן שאלה את המתלוננת אם הגישה נגד הנאשם תלונה, המתלוננת השיבה בשלילה, והסבירה כי לא היו לה די ראיות. מורן תיארה את התנהגותה של ק.צ, בתקופה זו כך:

"..מאוד מופנמת, הייתה מאוד פגועה מבפנים, מבולבלת וחסרת ביטחון "(ת/90 עמ' 2)

דנית, בת זוגה של ק.צ

16.      דנית הייתה בת זוגה של ק.צ במשך שנתיים, עד כחצי שנה לפני מסירת עדותה בביהמ"ש. לדבריה, בתחילת הקשר ביניהן סיפרה לה ק.צ כי חוותה הטרדה מינית. בהמשך גילתה דנית שק.צ סובלת מסיוטים בשנתה, " זה היה ממש כל לילה, זה לא היה לילה לתקופה מסוימת, זה היה כל לילה". (עמ' 1333 ש' 8). דנית שאלה את ק.צ לסיבת הביעותים. תחילה סירבה ק.צ לספר על כך, ורק בהמשך סיפרה לדנית כי נאנסה. אחרי שדנית הפעילה עליה לחץ לספר, הודתה כי מדובר בנאשם.

ק.צ סיפרה לדנית שהכירה את הנאשם כשלמדה אצלו משחק, קיבלה ממנו תסריט והתחילה לעבוד איתו על התסריט, כש "לאט לאט היא הבינה שהיא עומדת לבד במערכה. זאת אומרת אין עוד שחקנים באמת כמו שהיו צריכים להיות...עד שקרה מה שקרה" (עמ' 1334 ש' 21).

עוד ציינה דנית כי ק.צ התקשתה מאוד לדבר על מה שקרה (עמ' 1335, ש' 7), וסירבה ללכת לתחנת המשטרה, בשל החשש שלא יאמינו לה.

דנית העידה כי ק.צ סיפרה לה שהיא נכנסה להריון מהנאשם, ובעקבות זאת עברה הפלה.

ל.צ – אמה של המתלוננת

17.       בעדותה מסרה אמה של המתלוננת כי כשהיתה המתלוננת כבת 16 וחצי, החלה ללמוד משחק אצל הנאשם. לדבריה, היא נהגה להסיע ולהחזיר את בתה מהשיעורים עד שבשלב מסוים, הנאשם אמר לה שבתה "מספיק גדולה" ויכולה לבוא ולחזור מן השיעורים לבדה. לדבריה, הנאשם נתן לה את מספר הטלפון שלו, הבטיח לה שבתה "בידיים טובות", והיא רשמה את מספר הטלפון שלו ביומנה         (ת/40). לפי הרישום בפנקסה, העריכה האם כי אירוע זה התרחש ביום 5.7.1999 (עמ' 7, ש' 15). עוד סיפרה כי הנאשם התארח בביתם מספר פעמים, ואף הזמין את משפחתה לצפות בהצגה בה השתתף ואשר הוצגה ביפו (עמ' 6 לפרוטוקול).

לדבריה, הנאשם אמר לה כי בתה תופיע באצטדיון יד אליהו משום שהיא אחת מתלמידותיו המצטיינות, ולכן אל לה להסתפק בלימודים בבית הספר למשחק, כיוון שעליה להתקדם. לדבריה:

"הוא בא הביתה הוא לקח אותה על האופנוע שלו והוא אמר לי אין מה לדאוג, הילדה איתי ובלי שום קשר שהיא צריכה גם ללמוד בערבים משחק, זה לא יתכן שהיא תלמד רק בבית הספר, היא חייבת להתקדם כי היא אחת הטובות"      (עמ' 8 לפרוטוקול).

לטענתה, אחרי ההצגה בה הופיעה המתלוננת עם הנאשם, אליה היא לא הוזמנה, מצבה הנפשי של הילדה היה קשה:

"והילדה חזרה משוגעת לגמרי הילדה חזרה, היא לא בן אדם" (עמ' 6).

 

בהמשך, כאשר נדרשה לתאר את מצבה של ק.צ לאחר ההצגה, הסבירה כי:

"מאוד מאוד סהרורית מאוד לא בסדר ..היא חזרה בסביבות אחת בלילה. היא נכנסה להתקלח. היא לא מצאה את עצמה. שאלתי אותה מה קרה.. היא אמרה כלום. אמרתי לה שמעתי שההצגה היתה מאד יפה. אל תדברי איתי, עזבי אותי, היא לא בכתה... היא היתה סהרורית. זאת לא ק.צ, זאת לא הבת שלי" (עמ' 9 לפרוטוקול).

לדבריה, ביום שלמחרת ההצגה באצטדיון יד אליהו היא הודיעה לבתה כי נוכח התנהגותה היא תפסיק ללמוד משחק אצל הנאשם, ואילו ק.צ לא הביעה התנגדות ואמרה: "בסדר" (עמ' 8).

בשלב מסוים, לדבריה, התקשר הנאשם הביתה, ושאל מדוע בתה לא מגיעה ללימודים, והיא השיבה כי בתה לא רוצה ללמוד יותר. כאשר אמר לה הנאשם, כי הם זכאים לתעודה ולכסף בגין ההצגה באצטדיון, היא השיבה כי הם אינם רוצים לא תעודה ולא כסף (עמ' 10).

עד לחשיפת הפרשה בעיתונות לא ידעה האם, כך לטענתה, דבר על שהתרחש. האם סיפרה כי ביום בו שודרה הכתבה בטלוויזיה הבחינה בהתנהגות שונה אצל בתה. ביום פרסום הכתבה בעיתונות, היא זיהתה שמדובר בבתה, שאלה אותה אם זו אכן היא - וק.צ אישרה זאת  (עמ' 12).

(3)       פרשת ההגנה

גרסת הנאשם

 

הנאשם, גבר כבן 65, שחקן ידוע בתיאטרון, בסרטים ובתוכניות טלוויזיה במשך שנים רבות, היה כבן 56 במועדים הרלוונטים לאישום זה. לאורך השנים הוא לימד בקורסים למשחק והשתדל, לדבריו, לעזור לתלמידיו להתקדם בתחום המשחק.

 
אירוע האונס

18.       הנאשם סיפר, כי ק.צ הייתה אחת התלמידות הבולטות בקבוצת המשחק שהנחה לפני מספר שנים, ולכן שילב אותה בהצגה בהשתתפותו של נתן נתנזון.

לדבריו, ככל שזכור לו, הפגישה הראשונה עמה התקיימה במלון "דן פנרמה", ו"את החזרות כמובן כרגיל עשינו בבית (ביתו של הנאשם, ר.ל.ש), כ-2-3 חזרות", (עמ' 1646, ש' 14).

הנאשם טען כי בחזרה השניה בביתו, בה נכח גם נתן נתנזון, החל המגע בינו לבין המתלוננת, כאשר המתלוננת עשתה מחוות סקסיות לעברו ולעבר נתנזון, והוא הבין שהיא מנסה להתחיל איתו.

הנאשם הודה כי אחרי החזרה השלישית, היה ביניהם "מגע אינטימי" והיתה התעלסות בהסכמה, אך טען שלא היתה חדירה, ובלשונו:

"בפגישה השנייה היו נגיעות קלות.. נגיעות קלות שלא שייכות לשום חזרה, והיו מכוונות גם מצידי, ולא היה סירוב מצידה. נשארנו לבד, ואז הייתה היסחפות יותר רצינית.. והעובדה היא שאנחנו התעלסנו.. בשבילי התעלסות זה לא לשכב ממש.. זו הייתה התעלסות, התגפפות. נשארנו עם תחתונים, ונדמה לי שהיא אמרה לא. וכתוצאה מזה זה נפסק או שאני הפסקתי את זה.. "(עמ' 1647, ש' 1).

הנאשם טען שהמתלוננת נותרה עם תחתוניה: "מה שאני זוכר זה שלאורך כל האירוע היא נשארה בתחתונים וחזייה..." (עמ' 1647 ש' 1).

בתחילה טען הנאשם כי האקט נבלם בהיותו אדם מוסרי, לאחר שהבין כי אין זה ראוי שיקיים יחסי מין עם המתלוננת לאור פער הגילים ביניהם (ת/5, עמ' 5).

בהמשך טען כי ייתכן שהוא הפסיק את המגע המיני מאחר והמתלוננת ביקשה זאת. לדבריו, דבר לא נעשה בכוח, וכאשר המתלוננת ביקשה כי יחדל, הוא נענה לה (עמ' 1647)

כשהתבקש הנאשם להגיב על טענתה של ק.צ כי הוא בעל אותה ללא הסכמתה הפך אותה על בטנה וכו',  הכחיש זאת ואמר:

"בוודאי שלא.. נו, מה אני אעשה שהיא סיפרה." (עמ' 1654, ש' 1).

לגבי "התסריט הבעייתי", כפי שכינה אותו הנאשם בעצמו (עמ' 1612, ש' 8), טען  כי מקורו בידיעה שראה בעיתון, לפני 17 שנים (עמ' 1613, ש' 10).

הנאשם מכחיש כי מסר למתלוננת תסריט כתוב כלשהו שעניינו גילוי עריות, וטוען שהטקסט היחיד שמסר לה קשור למופע שהתקיים ביד אליהו.

הנאשם טען כי הוא מתחרט על מה שקרה בינו לבין ק.צ, ומסביר זאת בכך שהיתה לו תחושה "לא טובה":

"לא יודע, התחושה עם ק. היתה שונה, אני לא יודע להסביר את זה. לא יודע, לא היה צריך לקרות...

... סתם תחושה לא טובה, תחושה לא טובה כגבר, זה לא היה צריך לקרות ההיסחפות הזאת, אפילו שהייתה היסחפות קטנה וסתם אם שואלים אותי. תראי זה לא חרטה שאלך לכותל, זה לא יותר טוב אם זה לא היה קורה.. אם היינו מתאפקים".

 
האירוע על הטוסטוס:

19.       לגבי אירוע זה, המיוחס לו בכתב האישום, טען הנאשם כי שררה ביניהם "..רוח טובה, בלי שום כעסים..".

הנאשם הודה כי במהלך הנסיעה, כאשר הקטנוע עמד ברמזור, הוא לקח את ידה של המתלוננת והניחה על איבר מינו, כאשר איבר מינו נותר בתוך מכנסיו, אך לטענתו היה זה ב"הומור" ולא היה בכך כדי לגרותו (עמ' 1648, ש' 2).

".. היא חיבקה אותי, זה לא שהייתי צריך לקחת את היד שלה ולהוריד, היא חיבקה אותי, אז הורדתי את היד מפה לפה..אם היא לא רוצה זה לא קורה. הבאתי אותה הביתה, שום בכי, שום דבר, לא קרה כלום.." (עמ' 1648, ש' 23).

כאשר נשאל מדוע לא סיפר במשטרה אודות הנסיעה על הקטנוע – השיב כי לא זכר את האירוע, ואילו היה זוכר היה מספר זאת:

"אני לא זכרתי את זה, מאוד שמחתי שזה הוזכר.. כי לדעתי על כל פנים זה מראה, זה מראה על רוח הומוריסטית ועל שלווה. כי הרי זה בלתי אפשרי, טכנית, זה בלתי אפשרי, אם אתה נוסע ככה אתה לא יכול לקחת יד של בחורה שלא מעוניינת.. אתה נוסע על קטנוע.. זה מסוכן.. אלא אם כן יכול להיות שיתוף פעולה.. ולמה היא בכלל נסעה איתי על הקטנוע, למה היא לא לקחה מונית?" (עמ' 1961, ש' 19).

 

טענות ההגנה

 

פרשת האונס

20.       ההגנה טוענת כי גרסתה של המתלוננת שקרית וכוללת סתירות אשר אינן ניתנות ליישוב. לשיטת ההגנה, הן גרסת אסף והן גרסת דרור סותרות את גרסת המתלוננת.

כך, לשיטת ההגנה, מעדותו של דרור, האדם הראשון אשר פגש את המתלוננת לאחר אירוע האונס, עולה כי המתלוננת לא סיפרה לו במפורש כי הנאשם אנס אותה ולדבריו, עד מועד מסירת העדות הוא לא ידע מה באמת קרה באותו ערב (עמ' 900). לטענת ההגנה, כעולה מעדותו של דרור, המתלוננת סיפרה לו שהיתה במהלך כל האירוע לבושה בהלבשה תחתונה.

ההגנה טוענת כי המתלוננת עצמה הודתה בפני דרור שאינה בטוחה אם הנאשם שם לב אם הוא שכב איתה או שהוא אנס אותה (עמ' 146 - 147), ודי בכך כדי לזכות הנאשם מעבירת אינוס באישום זה.

ההגנה טוענת כי המתלוננת סיפרה בעדותה כי סבלה מכאבים עזים לאחר האונס, אך על אף זאת טיילה עם דרור במשך שעה ארוכה לאחר מכן. לשיטת ההגנה, אילו היו לה כאבים בשל האונס הברוטלי, היא לא היתה מסוגלת להלך זמן רב כל כך.

בקשת המתלוננת מהנאשם שיסיע אותה לביתה לאחר האירוע אינה מתיישבת עם טענתה כי נאנסה, ובמיוחד כאשר התברר בהמשך חקירתה כי נשאה עמה כסף ומכשיר טלפון נייד, ויכלה לנסוע באוטובוס או במונית.

גם לגבי העד אסף, בן זוגה של ק.צ במועדים הרלוונטים, טוענת ההגנה כי הוא לא ידע לספר בדיוק מה קרה באירוע האונס, למרות טענת המתלוננת, כי סיפרה לו את פרטי האירוע.

עוד טוענת ההגנה כי מאחר ואסף שוחח עם ק.צ, לפני מתן עדותו במשטרה (אף כי טען כי לא שוחח כלל עם המתלוננת על האירוע עצמו), יש להתייחס לדבריו בספק רב, ולכן, גם אם אסף אמר כי המתלוננת אמרה משהו בעניין אונס שביצע בה הנאשם - הרי שמדובר באמירה מעורפלת.

לטענת ההגנה, בגרסה שמסרה לנעמה טענה המתלוננת כי כאשר אמרה לאסף כי נאנסה על ידי הנאשם, ענה הלה: " אני לא מאמין, את בטח שכבת איתו" (ת/17ב עמ' 18). לשיטת ההגנה, אמירתו זו של אסף מתיישבת עם גרסת הנאשם לפיה השניים נסחפו להתעלסות שנקטעה ביוזמת הנאשם.

21.       ההגנה מצביעה על שקרים נוספים, אותם מסרה לטענתה, המתלוננת:

א.        בתיאורה את אירוע האונס בפני נעמה טענה המתלוננת כי הנאשם אנס אותה כשהיא ב"דוגי סטייל", אולם בחקירה הנגדית חזרה בה מגרסה זו. לטענת ההגנה המתלוננת עשתה כן משהבינה כי יקשה עליה לשכנע כי הדבר נעשה כך שלא בהסכמתה.

ב.         בשיחתה עם נעמה טענה המתלוננת כי במהלך שירותה הצבאי נבדקה אצל רופא, לדבריה: "הוא הפשיט אותי ואמר לי תשכבי עלי" (ת/17 עמ' 32). עוד מסרה כי כאשר יצאה מהבדיקה אמרה לאמה שחיכתה לה בחוץ:"הרופא הזה מניאק, הוא לא בשבילי". אולם, אמה של המתלוננת אינה זוכרת דבר מאירוע נטען זה, ולכן טוענת ההגנה כי ופרשה זו הינה פרשה נוספת של הגזמות והמצאות של המתלוננת.

ג.         המתלוננת העידה כי הנאשם נתן לה תסריט אותו אמורה היתה לקרוא בביתה, אולם איש מן העדים שהובאו מטעמה לא טען כי ראה את התסריט הנ"ל. לשיטת ההגנה אין זה הגיוני שהמתלוננת לא בחרה להתגאות בתסריט הראשון שקיבלה, בפני קרוביה, אם אכן קיבלה כזה, ויש בכך שלא עשתה כן כדי לחזק אם טענת הנאשם כי לא נתן לה תסריט כנטען.

 
האירוע על הטוסטוס

22.       ההגנה טוענת כי "האירוע על הטוסטוס", מתיישב עם גרסת הנאשם לפיה השניים התעלסו, בדירה, בהסכמה מלאה, וכי האווירה ששררה ביניהם היתה טובה, שאם לא כן – אילו היה הנאשם אונס את המתלוננת בכח חרף הבעת התנגדות מצידה - לא היה מרהיב עוז להיאבק עמה על הטוסטוס תוך כדי נסיעה בכביש מהיר.

 

התייחסות ההגנה להפלה

23.       בגרסה שמסרה לנעמה טענה המתלוננת כי בתקופה הרלוונטית הרתה ולא ידעה מיהו אבי העובר, הנאשם או אסף, ומשום כך, כדי שלא תגלה שהילד הוא "של סיוט מוטרף", החליטה לעבור הפלה. אולם מבדיקה ברישומים הרפואיים עולה כי המתלוננת עברה הפלה בתאריך 25/5/2000, בהיותה בשבוע השמיני להריונה.  ההגנה טוענת כי חישוב פשוט מגלה כי הנאשמת התעברה בחודש אפריל 2000, למעלה משנה וחצי לאחר ניתוק קשריה עם הנאשם. לטענת ההגנה, העובדה שהמתלוננת מייחסת את ההריון לנאשם - מלמדת על כך שגירסתה הראשונה היתה שקרית, ורק בחקירתה במשטרה לאחר שעמדה על טעותה - 'צמצמה את מימדי האבסורד'. כטענת ההגנה, חקירתה במשטרה שנועדה ליישב פערים אלה היתה מגמתית ומכוונת.

לשיטת ההגנה, ההסבר שנתנה המתלוננת לגבי הגרסה שמסרה לנעמה - לפיו היתה ב"התפרצות רגשית" כאשר סיפרה, לראשונה, על שתי הטראומות שחוותה בחייה - האונס וההפלה, והיתה מבולבלת ונסערת - הינו הסבר שיקרי ומופרך. גם אם ייקבע כי האירוע הנטען אירע בקיץ 1999 - הרי שממועד ניתוק קשריה עם הנאשם ועד מועד התעברותה חלפו 4 חודשים, כך שטענת המתלוננת כי התעברה מהנאשם, מצביעה על בעיה בהבנת המציאות.

לטענת ההגנה יש לבדיה זו של המתלוננת השפעה קיצונית על מידת האמון שניתן לייחס לעדותה.

ההגנה טוענת כי יש לייחס את מצבה הנפשי בתקופה הרלוונטית לתהיותיה בדבר נטיותיה המיניות.

לגבי מיקום האונס הנטען, בסלון דירתו של הנאשם או בחדר השינה, טוענת ההגנה, כי בחקירתה לא ידעה המתלוננת לתאר את דירתו של הנאשם, וכי ניסיון שעשה הנאשם להביאה לכך, בעימות שנערך בין השניים, לצורך הוכחה כי כלל לא ביקרה בחדר השינה, סוכל, על ידי המשטרה.

(4)       דיון - קביעת ממצאים עובדתיים

מהימנות המתלוננת

24.       ק.צ חשפה את תלונתה נגד הנאשם רק כשש וחצי שנים לאחר האירוע, וזאת לאחר שנודע לה על מקרים אחרים בהם פעל הנאשם בדרך דומה, לאחר שקראה את הכתבות אודותיו בעיתונות. בהזדמנות זאת הבינה ק.צ כי היא לא היתה היחידה עליה הפעיל הנאשם את קסמיו ושקריו, כדי לבצע בה מעשים אסורים. ההיחשפות לפרשה גרמה לה להבין שהיא אכן נוצלה ורומתה, וקיומן של תלונות דומות נוספות נטע בה אומץ לספר את סיפורה בפני הכתבת נעמה לנסקי ובהמשך להגיש תלונה במשטרה.

להבדיל ממתלוננות אחרות, הנאשם זכר היטב את ק.צ ואף הביע חרטה על מעשיו. לטענתו, הם "נסחפו" ולדבריו: "זה לא צריך היה לקרות".

המחלוקת העובדתית שבין הצדדים מתמקדת באירועים שהתקיימו ב"חזרה" שנערכה בביתו של הנאשם; האם היה אונס, כפי שטוענת המתלוננת או שמא היתה זו רק "התמזמזות", כטענת הנאשם. הנאשם מודה כי "החזרה" התקיימה בדירתו, וכן כי הם "התמזמזו ונסחפו", אך, לטענתו, האירוע הסתיים במגע חלקי בלבד בהסכמה, ללא חדירה וללא אונס. עוד לטענתו, האירוע התרחש במהלך חזרות שנערכו יחד עם נתן נתנזון, בבית הנאשם, לאחר שנתנזון עזב את הדירה. כמו כן טען הנאשם, כי החזרות היו לצורך מופע שהתקיים בהיכל הספורט, ובשום אופן לא התקיימו חזרות על תסריט נשוא תלונתה של ק.צ הנאשם מכחיש כי הוליך את ק.צ שולל כאשר הביא אותה למיטתו בתואנות שווא, כאילו הדבר דרוש לצורך חזרה על התסריט.

להלן אפרט את המחלוקות העובדתיות והסתירות בעדותה של המתלוננת, עליהן הצביעו ב"כ הנאשם, סתירות שהן לטענתם, מהותיות ופוגמות באופן מהותי באמינותה.


המועדים הרלוונטיים לאירוע

25.       המתלוננת נולדה בתאריך 26/1/1982.

בשיחתה עם נעמה, לפני הגשת התלונה במשטרה (ת/17ב), טענה כי היתה כבת  15 -16 בעת האירוע, אך בהמשך ציינה כי ייתכן שהייתה בת 17 בעת האירוע.

בהודעותיה במשטרה סיפרה שנרשמה לקורס למשחק מעט אחרי יום הולדתה השש עשרה (נ/1), כך גם העידו היא ואמה בביהמ"ש (עמ' 36, ש' 12).  מורן, חברתה של המתלוננת אשר העידה במשטרה, העידה כי המתלוננת סיפרה לה שנאנסה, כאשר הייתה כבת שש עשרה (ת/90), משמע בשנת 1998.

התביעה טוענת בסיכומיה, כי, לאור הראיות שהוצגו, יש לקבוע כי האירוע התרחש בשנת 1999 ולא בשנת 1998, כפי שסברה בתחילה, ואילו ההגנה טוענת כי הראיות מצביעות על כך שהמתלוננת נרשמה ללימודי משחק בשנת 1998.

לאחר שבחנתי את כל הראיות שהובאו והוצגו אני סבורה שהוכח כי האירועים הנדונים  התרחשו בשנת 1999, וזאת מהנימוקים הבאים:

א.        אני מקבלת בעניין זה את עדותה של אם המתלוננת אשר העידה כי כאשר המתלוננת למדה משחק אצל הנאשם, הוא מסר לה את מספר הטלפון שלו, והיא רשמה את המספר בפנקס שהוגש וסומן (ת/40). לטענתה, עיון בפנקס מלמד כי מספר הטלפון נמסר לה בחודש יולי 1999, שכן המספר נרשם בסמוך לתרשומות אחרות שנערכו במועד זה (עמ' 7 ש' 15).

התרשמתי שעדות אמה של המתלוננת אמינה, וכי הרישום בפנקס היה אותנטי על אף שמדובר ביומן תרשומות ולא ביומן קלנדרי. הנאשם הכחיש תחילה שהכיר את האם ושמסר לה את מספר הטלפון שלו, אך בהמשך הודה, כי יתכן שמסר לה את המספר. העובדה ששמו שובש בפנקס, ונכתב "גולברד" אינה מלמדת כי המספר שנרשם אינו מספר הטלפון של הנאשם.

ב.         גם מהרישומים של ד"ר רינה לברן, אשר נפגשה עם המתלוננת בתאריך 18/11/1999, ומהרישומים של ד"ר עמית ירוסלבסקי, שפגשה את המתלוננת בתאריך 30/12/1999 (ת/60), עולה כי המתלוננת סיפרה על אונס שעברה כחצי שנה קודם לכן (עמ' 879, ש' 1), הווה אומר, בחורף שנת 1999.

ג.         עוד ניתן ללמוד על המועד הרלוונטי לאירוע נשוא כתב האישום ממועד העלאת ההצגה "מזרחה". לטענת המתלוננת, בזמן שהשתתפה בקורס בהנחיית הנאשם, הזמין אותה הנאשם, יחד עם בן זוגה דאז, אסף, לצפות בהצגה "מזרחה" בה הוא הופיע, אשר הועלתה בתיאטרון "הסמטה" ביפו. מתוכניית ההצגה "מזרחה" (נ/7) עולה, כי הצגת הבכורה התקיימה ביום 24.12.98. אני מאמינה למתלוננת כי ההופעה שלה בהצגה באיצטדיון יד אליהו עם השחקן נתן נתנזון התקיימה מספר שבועות לאחר מכן, וכי את החזרות לתסריט בביתו של הנאשם החלה זמן קצר לאחר מכן. גם מכך ניתן להסיק שהאירועים היו מראשית עד אמצע שנת 1999.

העובדה שהמתלוננת ציינה במספר הזדמנויות שונות כי הייתה כבת 16 כאשר נרשמה ללימודי המשחק, אין בה כדי לגרוע ממהימנותה, שכן אך טבעי הוא כי שש שנים לאחר האירוע לא זכרה המתלוננת את מועד התרחשותו המדויק, מה גם שאין בנתון זה כדי להועיל לה בדרך כלשהי.

מכל המקובץ עולה כי האירועים התרחשו בשנת 1999, ולא בשנת 1998, כפי שנכתב בכתב האישום.

 

התסריט

26.       ק.צ טענה כי הנאשם הביא לה תסריט מודפס על דפים ישנים וביקש שתעיין בו. לדבריה התסריט היה אודות משפחה שבה מתפתח קשר של גילוי עריות בין אב ובתו לאחר מות האם בתאונת דרכים.

הנאשם הכחיש כי נתן למתלוננת תסריט כלשהו. לטענתו, החזרות בביתו נערכו לצורך המופע ביד אליהו, ולא לצורך סרט על פי תסריט כלשהו.

בעת חקירתו במשטרה, הוצגה בפני השחקן נתן נתנזון תמונתה של ק.צ, אך הוא לא זיהה אותה. בהודעתו במשטרה שהוגשה בהסכמה מסר כי לאחר פרסום הכתבה בעיתון, הנאשם הזכיר לו כי לפני כשש שנים הוא הביא את ק.צ כדי שתופיע עמו ועם הנאשם "באיזה חלטורה ביד אליהו, משהו מצחיק, קצר, אני לא זכרתי, החלטורה זכורה לי באופן כללי אבל לא הבחורה.. רק זוכר שהייתה בחורה, באופן כללי צעירה אולי 16, אולי 17 ואולי 18.. נפגשנו בדן פנורמה בלובי שלמעלה חנן ואני והבחורה.. נדמה לי שהייתה חזרה אחת בדן פנורמה.. אחרי ההופעה הזאת אני לא נפגשתי איתה יותר..".

לטענתו, מאחר וההצגה היתה "חלטורה חד פעמית", הוא לא נפגש עם המתלוננת פעם נוספת מעבר לפעם יחידה זו.

 

המתלוננת אישרה כי הציגה יחד עם השחקן נתן נתנזון בהופעה שהתקיימה באצטדיון יד אליהו, אולם טענה כי אירוע האונס התרחש בחזרות שהתקיימו לאחר הופעה זו, במהלך החזרות לסרט, בו הציעה לה הנאשם להשתתף, מאחר שהיא מסוגלת לשחק מול קהל.

עדותה של המתלוננת בעניין זה עדיפה בעיני על עדותו המתחמקת של הנאשם. אני מאמינה למתלוננת שהנאשם נתן לעיונה תסריט כמתואר להלן. זאת נוכח חזרתה על גרסה זו בכל עדויותיה, אשר מקבלת חיזוק בעדויותיהם של אסף, דרור ודנית, ששמעו מפיה אודות תסריט שהנאשם הציג בפניה. מהימנותה מתחזקת גם נוכח עדויותיהן של מתלוננות אחרות בדבר מעשים דומים, בכלל, ועדותה של נעמה בפרט - המתארות תסריט דומה להפליא לזה שתואר בתסריט שהוצג בפני ק.צ על ידי הנאשם.

גם עדותה של המתלוננת, לגבי האירועים שהביאוה לערוך חזרה על התסריט בביתו של הנאשם אמינה בעיניי. כן אמינים בעיני דבריה לפיהם אלמלא היה הדבר לצורך קבלת תפקיד בסרט – לא היתה באה לביתו, ובודאי שלא היתה מסכימה להיכנס עמו למיטה. לדבריה, הנאשם "סידר" לה בעבר תפקיד בהצגה, אשר גם לקראתה נערכו חזרות, והיתה לה כל סיבה להאמין לדבריו אודות סרט חדש בו תשתתף.

אשר על כן, הנני קובעת כי גרסתה של המתלוננת בעניין תוכן התסריט ובעניין הסיבה בגללה ערכה עם הנאשם חזרות בביתו אמינה עלי, ועדיפה על פני גרסתו החמקמקה והבלתי אמינה של הנאשם.

 

האונס

27.       הגרסה הראשונה לאונס, אותה מסרה המתלוננת לנעמה, הייתה ללא ספק דרמטית ומרובת פרטים, שלא הופיעו שוב בהודעות שמסרה לאחר מכן במשטרה ובביהמ"ש. כמו כן, גרסה זו היתה שונה מהדברים שסיפרה לדרור ולאסף לאחר האירוע.

ק.צ סיפרה לנעמה כי הנאשם אנס אותה בברוטליות בניגוד לרצונה, וחדר אליה כשהיתה על ארבע בתנוחת "דוגי סטייל". (עמ' 27-29 לתמליל). על טענה זו חזרה בהודעתה במשטרה ( נ/1, עמ' 3, ש' 77-78). במשטרה מסרה  מספר הודעות, כאשר בהודעתה מתאריך 14/8/2005 (נ/4) אישרה כי עד לשלב בו נותרה בתחתוניה, המעשים נעשו בהסכמה לצורך חזרות על התסריט, ורק בהמשך, למרות הבטחותיו של הנאשם שלא יקיים עמה יחסי מין, הוא בעל אותה בניגוד לרצונה. תיאוריה בחקירתה ע"י המשטרה היו מתונים יותר, אולם, בכל עדויותיה טענה בתוקף כי הנאשם חדר לתוכה. אם כי בחקירתה הנגדית אישרה כי: "הוא לא נכנס אליי מאחורה".

הנאשם חזר והתעקש בהודעתו במשטרה (ת/4) כי "תחתוניה של ק.צ לא ירדו" כאשר היתה עמו, וכי לא היתה חדירה. לטענתו, המתלוננת עשתה כלפיו מחוות סקסיות עוד בחזרות עם נתן נתנזון, והוא התרשם שהיא מחזרת אחריו (ת/4 עמ' 11-15), אבל "...לא היתה חדירה" (עמ' 22). אולם, בעדותו בביהמ"ש אישר הנאשם כי בחזרה השנייה והשלישית היתה "היסחפות רצינית", למרות שלטענתו הם לא "שכבו ממש" ולדבריו:

" ...בפגישה השניה היו נגיעות קלות... נגיעות קלות שלא שייכות לשום חזרה, והיו מכוונות גם מצדי, ולא היה סירוב מצדה, ובפגישה שאחרי זה נתנזון נסע, נשארנו לבד ואז הייתה היסחפות יותר רצינית... והעובדה היא שאנחנו התעלסנו... בשבילי התעלסות זה לא לשכב ממש..זו הייתה התעלסות, התגפפות. נשארנו עם תחתונים ונדמה לי שהיא אמרה לא. וכתוצאה מזה זה נפסק או שאני הפסקתי את זה.." (עמ' 1647, ש' 1).

כאשר נתבקשה ק.צ במהלך עדותה להגיב לגרסתו של הנאשם, אמרה בבכי:

"אני לא התעלסתי אתו אף פעם. הוא קורא לזה ככה וזה פשוט כל כך, סליחה (בוכה) זה אף פעם מבחינתי לא היה נקרא התעלסות והתעלסות זה משהו שרוצים לעשות...וגם אם נכנסתי אתו למיטה מרצון, זה לא אומר שברגע שאני אומרת לו כאילו להפסיק, אז הוא  צריך להפסיק." (עמ' 74, ש' 9).

 

דרור

28.       המתלוננת התקשרה אל דרור מיד בתום האירוע, והוא היה הראשון אשר פגש אותה באותו הערב. דרור סיפר כי שמע מפיה כי הנאשם "עשה בה מעשים לא יפים". ותיאר כיצד שמע מפיה על האירועים נשוא כתב האישום:

"אז טיילנו קצת ואז היא נפתחה וסיפרה לי שחנן נגע בה ואמרה שהוא עשה לה דברים לא יפים בניגוד לרצונה ובפירוש אני זוכר שהיא היתה איתו במצב של רק הלבשה תחתונה לגופה, לא עירומה, אני לא זוכר אם היא היתה עירומה ממש.. (עמ' 889).

ההגנה מבקשת להסתמך על דבריו כדי לבסס את טענת הנאשם לפיה המתלוננת נותרה בתחתוניה והנאשם לא חדר אליה, אלא שבהמשך דבריו הודה דרור כי המתלוננת לא סיפרה לו כל שהתרחש:

"...היא סיפרה לי על איזו שהיא סיטואציה שהיא היתה איתו  בבגדים תחתונים, שוכבת על המיטה, אבל אז היא פרצה שוב בבכי ולא הצליחה לדבר יותר מעבר לזה" (עמ' 899-900).

"עד היום אני לא יודע לחלוטין מה קרה שמה ממש באותו ערב." (עמ' 900 ש' 9).

 

המתלוננת עצמה העידה כי סיפרה לדרור את שהתרחש:

"אמרתי לו שזה התחיל לאט לאט, בסופו של דבר כן נשארתי עם תחתונים אבל כן הייתה חדירה וסיפרתי את זה לדרור." (עמ' 152 ש' 3).

 

בהודעתה במשטרה (נ/2) אמרה כי כאשר דרור שאל אותה מה קרה, ענתה לדרור: "אני לא יודעת אם הוא שכב איתי אני לא יודעת מה הוא עשה".

בחקירתה בביהמ"ש כשנתבקשה ליישב את הסתירה בין גרסתה לבין גרסתו של דרור, השיבה:

 

"...אמרתי את זה לדרור, לא בקטע שלא היתה חדירה, בקטע שמבחינתו אולי חנן, דברתי והסתכלתי מהעיניים של חנן, שאולי חנן כביכול, כאילו לא שם לב אם הוא שכב איתי או אנס אותי..." (עמ' 146, ש' 13).

לא ניתן לשלול כי נוכח הבלבול והתדהמה בהם היתה שרויה המתלוננת באותו ערב, לא זכרה, בעת מסירת התלונה והעדות, אלו פרטים בדיוק מסרה לדרור כשש שנים קודם לכן, וכך גם סביר שדרור לא זכר את כל הפרטים ששמע מפי המתלוננת, אך הוא זכר שהיא פרצה בבכי כאשר תיארה לו את האירוע, ודבר זה מלמד על מצבה הנפשי הקשה שבו היתה שרויה בעקבות מה שעשה לה הנאשם זמן קצר קודם לכן.

מן האמור עולה כי דרור אמנם לא ידע לספר את פרטי פרטיו של האירוע, וספק אם המתלוננת אמרה לו בפרוש שהנאשם אנס אותה. יחד עם זאת, מעדותו של דרור עולה שהוא התרשם כי המתלוננת היתה בסערת רגשות שעה שסיפרה לו את הדברים ואף פרצה בבכי כאשר תארה לו את המקרה.

אסף

29.       אסף, שהיה בן זוגה של המתלוננת באותה עת, היה האדם השני ששמע מפיה אודות האירוע, והוא העיד כי שמע מפיה שהיא נאנסה.

המתלוננת סיפרה לנעמה כי כעבור זמן מה סיפרה את שאירע לאסף:

"ואז התפרצתי והכל הוצאתי. אמרתי לו היה ככה ויצא ככה והכל היה ככה." (ת/17ב, עמ' 18)

בעדותה בביהמ"ש חזרה ואמרה כי היא סיפרה לאסף "את כל הסיפור":

"...אז סיפרתי לו את כל הסיפור אמרתי לו זה מה שקרה" (עמ' 56 ש' 5).

אסף אמר בעדותו כי אמנם המתלוננת מעולם לא סיפרה לו את כל שאירע בבית הנאשם - אך הוא זוכר בבירור שאמרה לו שהנאשם אנס אותה (עמ' 1050, ש'        10-11).

עדותו של אסף היתה אמינה, הוא היה החבר שלה באותה תקופה, וסביר שאכן סיפרה לו שנאנסה וכן סביר כי לא סיפרה לו את פרטי האירוע.

גם מורן ודנית העידו כי המתלוננת סיפרה להם שהנאשם אנס אותה,  וכך גם עולה מעדויותיהן של ד"ר לברן וד"ר ירוסלבסקי, אשר תעדו במפורש את דברי המתלוננת שמסרה להן שהיא נאנסה על ידי הנאשם.

מצבה הנפשי של המתלוננת

30.       העובדה שהנאשם הוליך את ק.צ שולל וביצע בה מעשים בניגוד לרצונה, מקבלת חיזוק גם ממצבה הנפשי כפי שעולה מעדותה ומדבריהם של העדים האחרים שהובאו לעיל.

ק.צ סיפרה, כי כאשר הגיעה לביתה לאחר האירוע, התקלחה במשך שעות, אולם למרות שקרצפה את עצמה, עדיין הרגישה מלוכלכת. עוד סיפרה כי הפסיקה ללכת לקורס למשחק בהנחיית הנאשם משום שחשה כי הושפלה מספיק (עמ' 53, ש' 20).

את מצבה הנפשי כתוצאה מהאירועים נשוא כתב האישום, תיארה המתלוננת בביהמ"ש כך:

"הייתי פוחדת ללכת לבד, ברגע שמחשיך לא הייתי מסתובבת לבד...לגבי מערכות יחסים - זה הרס לי המון...כל הזמן הייתי בדיכאון הייתי עם עצמי, הייתי בן אדם מאד שמח" (עמ' 54, ש' 4).

ובמקום אחר:

"היו לי סיוטים שהיו כל הזמן חוזרים. הייתי מתעוררת אם זה עם זיעה, אם זה רעידות אם זה שהיו צריכים להעיר אותי תוך כדי שינה כי הייתי צועקת : לא . לא ודי ומספיק" (עמ'  60, ש' 24).

המתלוננת סיפרה כי כתוצאה ממצבה הנפשי הקשה בעקבות מעשיו של הנאשם, החלה לפתח קשר רומנטי חד מיני בן שנתיים עם דנית, שנגמר כחצי שנה לפני מועד מתן עדותה. לדבריה, באותה תקופה היא הרגישה בטוחה יותר בחברת נשים (עמ' 180 ש' 11).

דרור, שהיה הראשון שפגש את ק.צ לאחר האירוע, סיפר שהיא היתה במצב קשה כשהגיעה אליו במונית.

"היא הייתה... נורא דיסאוריינטד, היא לא הצליחה להתמקד בדבר אחד. היא כל הזמן בכתה." (עמ' 899, ש' 9).

דרור העיד כי מאז אותו מקרה חל שינוי גדול בהתנהגותה של ק.צ:

"...היא לא היתה כמו שהיא היתה בעבר והיא גם לא חזרה להיות מה שהיתה." (עמ' 900, ש' 10)

גם אסף תיאר בעדותו את מצבה הקשה של המתלוננת לאחר האירוע:

"המון פעמים ק. היתה בוכה בלילות. ק. היתה מתרחצת... בחודש חודשיים הראשונים, פעמיים שלוש ביום...מבחינת הסקס שהיה לי עם ק., הוא מאד מאד דעך." (עמ' 1045, ש' 5).

אמה של המתלוננת, ל.צ העידה שלאחר שבתה חזרה מההצגה בה הופיעה באצטדיון יד אליהו, התנהגותה הייתה שונה מן הרגיל:

"ואז הוא לקח אותה והילדה חזרה משוגעת לגמרי הילדה חזרה, היא לא בן אדם" (עמ' 6, ש' 8).

עוד סיפרה כי בתה התנהגה כסהרורית, נכנסה להתקלח ו"לא מצאה את עצמה". (עמ' 9, 16).

דנית, שהייתה בת זוגה של ק.צ, אישרה בעדותה בביהמ"ש כי מספר שבועות לאחר תחילת הקשר ביניהן, גילתה שק.צ סובלת מביעותים בשנתה (עמ' 1333, ש' 9).

31.       ד"ר רינה לברן וד"ר עמית ירוסלבסקי העידו כי המתלוננת הגיעה לטיפול בעקבות ירידה חדה במשקל, כשהיא שוקלת כ- 44 ק"ג. ד"ר לברן סיפרה בעדותה בביהמ"ש כי התרשמה שהמתלוננת הגיעה עם סימני דיכאון, הפרעות שינה וחוסר ריכוז, בעיות אכילה, בדידות חברתית,אי סיפוק עצמי ורגזנות יתר (עמ' 863, ש' 20). ד"ר ירוסלבסקי העידה כי ישנה התאמה מלאה בין תוכן תלונת ק.צ אודות האונס ובין האפקטים ההתנהגותיים המתוארים על ידה. לדברי ד"ר ירוסלבסקי, המתלוננת סיפרה כי היא סובלת מסיוטים ליליים, וחולמת חלום קבוע בו לועגים לה. לדבריה, ק.צ היתה עסוקה במחשבה על האונס באופן כפייתי, חששה להתלונן בגלל היותה "דרומית" מול הנאשם שהוא אדם מפורסם ועובדה זו לוותה בתחושת השפלה קשה. לעניות דעתה, תסמינים אלה הינם תסמינים פוסט-טראומטיים קלאסים אשר נועדו להגן על נפש המתלוננת מהתרסקות טוטלית, בשל אינפורמציה שהנפש אינה יכולה להכיל בבת אחת (עמ' 886, ש' 1-4).

גם ד"ר ירוסלבסקי וגם ד"ר לברן שללו כל אפשרות לפיה תסמינים אלה הינם תוצאה של מצבה המשפחתי של המתלוננת או של לבטיה המיניים. נהפוך הוא, ד"ר ירוסלבסקי טענה כי הרבה פעמים אחרי מקרי אונס פונות נשים לקבל תנחומים אצל אישה, מבלי שהן בכלל תהיינה לסביות (עמ' 873). עוד טענה כי ידוע כי נערות שנאנסו, לא תקיימנה יחסי מין עם גבר משך זמן ארוך מאחר שאלה יתפסו בעיניהן כמערכת יחסים חודרנית (עמ' 889-890).

גם נעמה סיפרה כי בפגישתה עם ק.צ, התרשמה כי היא מצויה במתח רב:

"היא עישנה במהלך כל השיחה.. הייתה תזזיתית.. הייתה כמו חבית נפץ" (עמ' 1515, ש' 23).

מ.ב.ש, המתלוננת הראשונה אשר חשפה את הפרשה בפני נעמה, ואשר שתלונתה התיישנה, סיפרה כי בשיחתה הטלפונית עם ק.צ מצאה כי הינה "..מאוד מופנמת, הייתה מאוד פגועה מבפנים, מבולבלת".

 

גם מצבה הנפשי של ק.צ לפני ואחרי העימות שנערך בינה ובין הנאשם בתחנת המשטרה (ת/20א ו-ת/20ב') מעידים על הקושי שהיה לה להתמודד עמו ועם הנושא בכלל. לדברי סנ"צ גרוסמן שערך את העימות, ק.צ "כמעט התעלפה" כשהיא שמעה שהיא צריכה לערוך עימות עם הנאשם (עמ' 1240 לפרוטוקול), וגם פקד אירית צדוק תיארה את מצבה הנפשי של ק.צ. לפני ובתום העימות כדלקמן:

"היום טרם העימות, היתה המתלוננת ק.צ., מאוד מפוחדת, מבוהלת וחששה מהמפגש עם החשוד. לאחר העימות, יצאתי איתה מחוץ לחדר ואז פרצה בבכי קורע לב.


כאילו ירד ממנה כל המתח וכאילו אבן גדולה ירדה מליבה, והתיישבה על הרצפה למשך מספר דקות והמשיכה בבכי" (ת/78).

הלכה פסוקה היא, שהמצב הנפשי של קרבן עבירת מין עשוי לשמש סיוע, זאת אם יש ביטוי ברור לזעזוע נפשי עמוק (ראה ת"פ (תל-אביב-יפו) 5461/06, מ"י נ' חיים רמון . תק-של 2007(1), 9460 ,עמ' 9470).

"דינו של המצב הנפשי כדין סימן פיזי, הנותר על גופו של קרבן העבירה והמבטא נקיטה באלימות כלפיו. דין 'סימן' החרות בנפשו של הקרבן כדין 'סימן' החרות על גופו; וכשם שזה האחרון יכול לשמש סיוע כך אין מניעה שגם הראשון ישמש בתור שכזה".

(י.קדמי "על הראיות", חלק ראשון, עמ' 277 ו-279)

מצבה הנפשי של המתלוננת מלמד על כך שעברה טראומה קשה כתוצאה ממעשיו של הנאשם. מדובר בבחורה צעירה שהיתה אומנם קטינה, אך היה לה חבר קבוע עמו קיימה יחסי מין. השתכנעתי כי מעשיו של הנאשם נעשו בלא הסכמתה, הושגו במרמה, וכיוון שהיה לה בן זוג באותה עת קשה להניח שלא ידעה להבחין אם היתה חדירה אם לאו, בעיקר בהתחשב בעדותה לפיה היא כל הזמן חזרה וביקשה מהנאשם לבל יחדור לתוכה, והוא הבטיח כי לא יעשה כן.

ההפלה

32.       הדבר שמעורר ספק באמינותה של ק.צ הוא העובדה שהיא ייחסה את ההפלה שעברה מהריון דשהרתה לאונס שאנס אותה, לטענתה, הנאשם.

בפגישתה עם נעמה, לה מסרה המתלוננת את גירסתה הראשונה, סיפרה ק.צ כי נכנסה להריון ונאלצה לעבור הפלה כיוון שלא ידעה מי הוא אבי העובר:

"היה לי אז חבר ארבע שנים ונכנסתי להריון. ממי הילד, אני לא יודעת. ואם הייתי יודעת בוודאות, .. שהילד הזה הוא של אסף, אין מצב שהייתי עושה הפלה. אבל חשבתי ואמרתי, במידה ו- הרי אין בדיקה לדעת ממי הילד, בזמן ההיריון, רק אחרי, אין מצב בעולם שאני אביא את הילד הזה לעולם ואני אגלה שזה ילד של סיוט מטורף .." (ת 17ב עמ' 15)

אולם, כפי שטענה ההגנה, בדיקת תאריך מועד ההפלה מגלה כי המתלוננת התעברה בחודש מרץ 2000, מספר חודשים לאחר ניתוק יחסיה עם הנאשם, ומכאן שדבריה לכתבת, לפיהם חשדה כי נכנסה להריון מהנאשם, אינם מתקבלים על הדעת ואינם הגיוניים. להגנתה טענה המתלוננת, כי בשל מצבה הנפשי הקשה לאחר האונס ובשל הבלבול הרב בו היתה שרויה, סברה במועד התעברותה כי העובר עשוי להיות ילדו של הנאשם, ואכן המתלוננת לא חזרה על גרסתה זו במשטרה ולא בביהמ"ש.


לגבי טענה זו הסבירה:

"כשהייתי אצל נעמה אני הייתי בסערת רגשות מטורפת וברגע שראיתי בן אדם שמקשיב ובן אדם שאני הולכת כביכול לדבר אתו על מה שקרה לי עם חנן, הוצאתי את כל הטראומות שלי החוצה. אולי ראיתי אותה בתור סוג של פסיכולוגית כי היא נורא עזרה. קישרתי את זה ולכן אחר כך שכן עשיתי חושבים עם עצמי, לא הגשתי על זה תלונה במשטרה ולא הזכרתי את זה במשטרה... " (עמ' 84)

כשנדרשה בחקירתה הנגדית להסביר את הסתירה המהותית הזו, השיבה:

"... אני אמרתי לך שבמשך השנתיים האלה הייתי מאד מבולבלת אוקי? לאחר מכן שדיברתי עם נעמה כנראה שעשיתי טעות ולמחרת תיקנתי את הטעות הזאת מבחינתי" (עמ' 90, ש' 22).

אני מאמינה למתלוננת כי במהלך השנתיים לאחר האונס היא היתה שרויה במצב נפשי קשה ודכאוני, מצב לגביו הובאו עדויות רבות. לכן אין לשלול את האפשרות שכתוצאה מהדיכאון והבלבול אותם תיארה, חששה תחילה שמא ההריון הוא מהנאשם. מאידך, כשמסרה עדותה בפני נעמה כבר היתה כבת 24, בוגרת ומרוחקת נפשית דיה מהאירוע וקשה לקבל כי טעתה גם אז.

גם דנית, מי שהיתה בת זוגתה של המתלוננת, עת היתה המתלוננת כבת 22, מעידה כי המתלוננת סיפרה לה שהרתה לנאשם ועברה הפלה כתוצאה מכך  (עמ' 1340, ש' 10).  קשה לקבל כי גם בהיותה בגיל 22 טועה המתלוננת טעות כה חמורה בהבנת התאריכים והאפשרויות של כניסתה להריון.

זאת ועוד, בין אם המתלוננת הפריזה בפני נעמה בעניין ההריון מהנאשם על מנת לזכות באהדתה ותשומת לבה, כפי שסוברת חברתי, כב' השופטת אמסטרדם בחוות דעתה, ובין אם טעתה לאורך השנים, סברה שקשה לקבלה - עדיין סבורה אני כי גרסתה ביחס לגרעין הקשה של עדותה, לגבי המעשים המיוחסים לנאשם, עקבית ואמינה, והיא נתמכת בראיות חיצוניות מספקות לשם קביעה, כאמור.

מהימנות  הנאשם

33.       הנאשם אישר כי קיים מגע מיני עם המתלוננת, אך לטענתו המגע המיני לא הגיע לכדי חדירה, אם כי הצהיר שהיתה היסחפות והוא מצטער על כך. בהודעתו, ת/5, הדגיש הנאשם כי המעשים נעשו בהסכמת המתלוננת וכי הוא הפסיק את המגע המיני משום שהתחרט על מה שקרה:

"...היתה מעידה. אני מתבייש בה. זה היה גרוע בעיני אם זה היה נגמר בזיון, מהבחינה המוסרית שלי."

דבריו אלה הינם בבחינת לעג לרש, ואין אלא לתהות היכן נעלמה מידת המוסריות לה הוא טוען, אם ביקש מהמתלוננת לערוך "חזרות על תסריט" לסרט שלא קיים, וכיצד זה סיפר לה על צוות שחקנים שמעולם לא גובש.

אינני סבורה שהעובדה שהמתלוננת הסכימה לערוך עמו חזרה על סצינת המין, יש בה כדי להצדיק את מעשיו של הנאשם, שכן הסכמה זו הושגה במרמה, וכפי שיוסבר בהמשך, זו היתה דרך פעולה בה נהג הנאשם להשיג יחסים אינטימיים במרמה עם בנות צעירות, לשם גירוי וסיפוק מיני.

עדותו של הנאשם איננה אמינה. ייתכן שחלק מהסתירות בעדותו נובעות מהזמן הרב שחלף, ומהעובדה שק.צ לא היתה הבחורה הצעירה היחידה עמה היה לו קשר בנסיבות דומות. כך גם אם אין להניח שהנאשם יכול היום לזכור ולשחזר בדיוק את פרטי האירועים עם כל אחת מהבחורות עמן היו לו קשרים רומנטיים או מקצועיים, שכן כפי שהעיד על עצמו, היו לו קשרים רומנטיים רבים, בהיותו פנוי מהתחייבויות זוגיות.

לאחר עיון בראיות מצאתי כי חוסר עקביותו של הנאשם לגבי השאלה אם התחתונים של ק.צ ירדו או לא, מעידה על חוסר אמינותו. בחקירותיו במשטרה הנאשם סיפר כי אינו זוכר עד כמה רחוק הוא וק.צ הגיעו, וכי הוא חושב שלא הייתה חדירה. ואולם, מרגע שקרא בכתבה בעיתון שק.צ עצמה סיפרה שהיא נשארה בתחתוניה, החל לטעון למגע חלקי בלבד, וטען שהוא בטוח "שהתחתונים לא ירדו" ושלא הייתה חדירה.

זאת ועוד, הנאשם השיב תשובות סותרות לשאלה מי הפסיק את המגע המיני בינו לק.צ בת/4, הוא מסר תחילה כי הוא זה הפסיק את המגע המיני, משום "שהרגיש לא טוב עם זה". לאחר מכן העלה את הסברה שק.צ היא שהפסיקה את המגע המיני, או אולי ההחלטה הייתה הדדית. בת/5, הדגיש הנאשם כי הוא הפסיק את המגע המיני משום שהתחרט על מה שקרה.

ואילו בעדותו בביהמ"ש ציין הנאשם כי ייתכן והמתלוננת אמרה "לא", ולכן המגע נפסק, אך ציין כי גם הוא לא רצה להמשיך בשל פער הגילאים הגדול ביניהם.

סתירות נוספות שהתגלו בעדותו של הנאשם בקשר לאישום זה, נוגעות לזמן בו התרחשו האירועים נשוא כתב האישום. גרסתו הראשונה במשטרה הייתה כי הוא ליהק את המתלוננת להצגה באצטדיון יד אליהו במהלך הקורס, ולאחר מכן אף "השוויץ" בה באוזני בני כיתתה. בשלב מאוחר יותר, שינה גרסתו וטען כי ייתכן וליהק אותה לאחר שנגמר הקורס, והשוויץ בה  באוזני כיתות אחרות שלו.

אני סבורה שהסיבה לשינוי הגרסאות הנ"ל נעוצה ברצונו של הנאשם להרחיק עצמו מקיום יחסי מין בינו לבין ק.צ ויש בהן כדי לגרום לי לא להאמין לטענתו שיחסי המין עם ק.צ קוימו מרצונה החופשי ובהסכמתה המלאה.

הנאשם טען כי המתלוננת הוסיפה להתקשר אליו גם לאחר שהסתיים הקורס למשחק. עם זאת, הסיבות שמסר לקשר שיצרה עמו השתנו מהודעה להודעה: בת/13 סיפר הנאשם כי המתלוננת יצרה עמו קשר שוב ושוב כדי שיעזור לה להתקבל ללהקה צבאית, ואילו בעדותו בביהמ"ש סיפר כי היא יצרה עמו קשר כדי שישיג לה כרטיסים להצגה "מזרחה", בה הוא השתתף (עמ' 1651, ש' 3).

המתלוננת, לעומת זאת, טענה כי מאז האירוע לא שוחחה כלל עם הנאשם, ולאור תחושת ההשפלה והדיכאון שהיא תיארה אני מאמינה לגרסתה שלא יצרה עמו עוד קשר לעולם.

הנאשם משקר גם לגבי הקשר שהיה לו עם אמה של ק.צ.  בגרסתו הראשונה טען כי אינו מכיר אותה, למרות שאישר את העובדה שהתארח בביתה פעם אחת (ת/4). כאשר נשאל לפשר מספר הטלפון שלו שמופיע בפנקסה של האם תחת השם "גולדברד", טען תחילה כי מספר הטלפון אינו שלו. רק לאחר שהנושא נבדק, והוכח כי מדובר במספר טלפון שהיה בשימושו של הנאשם באותה תקופה - ניאות הנאשם לאשר עובדה זו, וטען שאולי התקשר אליה כדי לאסוף את ק.צ.  רק לאחר שהבין כי נודע לחוקרי המשטרה אודות ארוחת הג'חנון בביתה של ק.צ - הודה כי אכן הכיר את אמה, והשתתף בארוחה המשפחתית.

כאשר נשאל הנאשם מדוע שק.צ תעליל עליו סיפור של אונס, השיב שני דברים: האחד, אולי המתלוננת נפגעה מכך שהוא לא המשיך להציע לה עוד תפקידים, והשני, שהמתלוננת רצתה שהוא יעזור לה להתקבל ללהקה צבאית והוא לא עשה כן (ת/4, עמ' 4). בתגובה לדברים הללו, אמרה ק.צ בחקירתה הראשית, כי:

"...לא העללתי עליו שום דבר. אני באתי מבחינתי וסיפרתי את האמת מה שהיה. זה לא נקמה או משהו כי אם מבחינתי זה היה נקמה, אני הייתי ממשיכה אחר כך גם את הקורס והייתי מנסה להמשיך להתקרב אליו הרי הוא כן פרסם והוא כן עשה והוא כן היה, אז אם זה היה משהו מרצוני, מרצוני לעשות אתו את ההתעלסות הזאת שלו, אני הייתי ממשיכה אני הייתי נשארת אני לא הייתי הולכת לשום מקום. אבל בגלל שאני לא רציתי אני כן לקחתי את הרגליים שלי והלכתי מבחירה" (עמ' 78, ש' 14).

לאור כל האמור לעיל אינני מקבלת את עדותו של הנאשם, אשר היתה מתחמקת ולא אמינה, ומעדיפה עליה את עדותה המהימנה של ק.צ, שנתמכת בראיות המהימנות שהובאו לעיל וב"מעשים דומים".

 

מעשים דומים

34.       קיומם של מעשים דומים, כפי שיפורטו בהמשך, מלמד יותר מכל, על דרך פעולתו של הנאשם, על אופן תכנון מעשיו ועל השיטה בה הוא נקט כדי להשיג את מבוקשו.

קיומם של מעשים דומים בעבר משמש כחיזוק לראיות הקיימות כנגד נאשם ובין השאר משמש כחיזוק למהימנות המתלוננות.

 

בענייננו, מעבר לששת האישומים המיוחסים לנאשם בכתב האישום, בהם ניתן למצוא קווים דומים להפליא בנוגע לדרך בה נהג לפתות נערות ונשים צעירות לתרגל עמו סצינות מין לסרט, הביאה התביעה עדויות נוספות בדבר מעשים דומים, שעל ביצועם חלה התיישנות.

 

בין העדות שתלונותיהן התיישנו הובאה עדותה של ע.ז, כיום כבת 36.5, נשואה ואם לשלושה, שאת הנאשם הכירה במסגרת פרסומת שהשתתפה בה כשהייתה בת 21-22. לדבריה, הנאשם הציע לה להשתתף בסרט. לצורך כך הם נפגשו, והנאשם העביר לה טקסט לשינון. לאחר שלמדה את הטקסט, קבעו השניים להיפגש בשנית ברחוב ויצמן בת"א, והנאשם הגיע לאסוף אותה (עמ' 954). כשהגיעו לדירה שלו, המתלוננת התבקשה להקריא טקסט מול מצלמה שעמדה במרכז החדר.

 

בעדותה של המתלוננת ע.ז (המתלוננת האחרונה בין המתלוננות שעדותן התישנה), ניתן למצוא קווי דמיון ברורים לעדותה של ק.צ, (המתלוננת באישום הראשון). גם לטענת ע.ז, הנאשם אנס אותה, בנסיבות דומות, כאשר הבטיח לה שלא יקרה דבר. לפי עדותה של ע.ז - אלה הדברים שאמר לה הנאשם:

 

 "... צריך להיכנס למיטה ו.. לעשות את זה. וכאילו לשכב. אז אני אמרתי שאני לא מעוניינת.. כלומר התחלתי להרגיש קצת לחוצה.. הנאשם הבטיח לי הבטחה, נתן לי הבטחה שלא יקרה שום דבר, שהכל יהיה עם בגדים. הסכמתי... ונכנסו למיטה.. עם בגדים.. הקטע של הלשכב במיטה ארך בדיוק משהו כמו, כלומר שהיינו עם בגדים משהו כמו 5-6 שניות עד שפחות התחילה התלהמות מטורפת, שאני פשוט לא הצלחתי להדוף אותו מעלי. וביקשתי די ודי, והבטחת.. מבחינתו, כלומר הוא כפה את עצמו עלי, אני לא יכלתי ל.. לברוח תחת גופו.. הוא שכב עלי..הוא נכנס, הוא התחיל להתפשט בצורה מטורפת, התחיל להפשיט אותי.. היה לי פחד ממש ששיתק אותי..אמרתי 200 פעם אמרתי שאני מבקשת די ודי ודי.. (עמ' 950-952)

 

"הייתה שם חדירה ואני ביקשתי מספר פעמים די ודי , ואני , אני הייתי כמו בובה.. הוא פשוט נכנס, הוא גמר בפנים. ואני אמרתי לו אני לא לוקחת גלולות.." (עמ' 954-955).

 

הנאשם טוען שמזה עשרים שנה הוא לא השתתף בפרסומות כלשהן ולכן לא יתכן כי פגש במתלוננת ע.ז בהפקה שכזו. כמו כן טוען כי יתכן והוא "יכול לקשר אותה לבחורה שבעבר ניגשה אליו וביקשה שיעזור לה בטקסט לאיזו דרמה", הוא הסכים וביקש שתיצור עמו קשר כשתגיע לתל אביב. לדבריו:

 

"היא באה, עשינו את זה פעמיים שלוש ואז נכנסנו למיטה, ובהסכמה, ולא היה שום, שום סיפור ולא היה שום, שום דבר שראוי לציון פה.. כשראיתי אותה פה, אז ככה נפל לי האסימון, אמרתי, אולי זה היא. אני גם לא בטוח. לא היה לי איתה עימות. לא היה לי אתה איזה משהו שאני יכול להחליף אתה זיכרונות. להגיד לה, בואי תזכירי לי. אז הייתי שואל אותה.. תזכירי לי, איזה פרסומת? על מה מדובר? מי עוד השתתף שם? פרסומת רק אני והיא? היו עוד משתתפים? איך הגענו לשמה, לדרום, איך חזרנו מהדרום.."

 

כשם שעדותה של ע.ז מחזקת את עדותה של ק.צ גם עדותה של ק.צ, הזהה באופן קיצוני לעדותה של ע.ז, מחזקת את עדותה של האחרונה ומצביעה על מהימנותה. מעבר לדמיון בין שתי העדויות הללו, דומים מעשי הנאשם, הנטענים על ידי המתלוננת, למעשים נוספים המוזכרים בהכרעת דין זו (ראה פרק מעשים דומים) ויש בכל האמור לעיל, מצד אחד -  לתמוך בעדותה של ע.ז ולהביא לקביעה כי עדותה מהימנה, מצד שני – עדותה של ע.ז  מחזקת ותומכת בעדותה וטענותיה של ק.צ כלפי הנאשם, ומסירה כל ספק, אם נותר, בכך שהנאשם אכן אנס את ק.צ.

 


סיכום עבירת האונס

35.       בגרסתה של המתלוננת לגבי האונס ולגבי ההפלה מצויות אמנם סתירות שיש בהן כדי לפגום במהימנותה ובשיקול דעתה. יחד עם זאת, באיזון הכולל של כלל הראיות, אשר הובאו בפני ביהמ"ש וכן לאור ההתרשמות מאמינותה של המתלוננת ומשאר עדי התביעה, לעומת חוסר האמון שעורר הנאשם – לא השתכנעתי כי קיים הספק הדרוש לשם זיכוי הנאשם מחמת הספק מעבירת האונס.

לאחר בדיקה קפדנית של הראיות אני סבורה כי עדותה של המתלוננת, שהאמינה שהדבר דרוש לצורך קיום "חזרות", אמינה ועדיפה על פני עדותו של הנאשם, שטען ל"התעלסות" בהסכמה שהופסקה ביוזמתו. ספק אם ק.צ, נערה יפה וצעירה מאוד, שהיה לה חבר באותה עת, אותו הגדירה "אהבת חייה", תיסחף ותיגרר ליחסים אינטימיים עם הנאשם, המבוגר ממנה בשלושים שנה, אשר מעולם לא הביעה כלפיו משיכה לפני כן. מצאתי תימוכין לגרסתה בעדויות הנוספות שהובאו בפני, בשקרי הנאשם ובמעשים הדומים המיוחסים לו. יותר מכל, מצאתי תימוכין במצבה הנפשי הקשה של ק.צ בעקבות האירוע, אשר אינו עולה בקנה אחד עם "היסחפות שנעצרה בזמן ואשר נתקיימה באווירה טובה ובהומור" - כפי שטען לה הנאשם.

התרשמתי מהמתלוננת כי עדותה היתה אמינה לחלוטין. אני מאמינה שהנאשם הביא אותה בתואנות שווא לקיים עמו יחסי מין. אני מאמינה שהסכמתה היתה פרי תמימותה, חוסר נסיונה והאמונה שהדבר נעשה לצורך קידומה המקצועי בלבד. זוהי המתלוננת  היחידה שהנאשם מצא לנכון לאשר כי הוא זוכר אותה היטב על אף הזמן הרב שחלף מאז האירועים נשוא כתב האישום, והוא אף הביע חרטה עמוקה על "ההיסחפות הרצינית" שלו עמה.

אני מאמינה לטענת המתלוננת לפיה הנאשם כל הזמן הבטיח לה "שהוא לא יחדור אליה", אך הוא נסחף ועשה כך. עדותה בעניין זה היתה אמינה לחלוטין ועדיפה על פני עדותו המכחישה, המתחמקת והמתחסדת של הנאשם.

מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירועים כפי שהעידו כל העדים כמפורט לעיל, משמש חיזוק של ממש לטענתה כי היא נאנסה על ידי הנאשם. זאת ועוד, המעשים הדומים של הנאשם שנלמדים משאר האישומים, לרבות עדויותיהן של המתלוננות שהמעשים שנעשו בהן התיישנו – מחזקות את גירסתה של המתלוננת אל מול גרסתו של הנאשם.

לאור כל האמור לעיל, לאחר שהבאתי בחשבון את כל העדויות, לרבות הסתירות בעדותה של המתלוננת, ודבריה לגבי ההפלה - אני סבורה שהוכח מעבר לספק הסביר כי הנאשם אנס את ק.צ.

 

האירוע על הטוסטוס

36.       בעדותה בבית המשפט סיפרה המתלוננת כי כאשר הנאשם הסיע אותה לביתה לאחר האירוע, היא ישבה על הטוסטוס מאחורי הנאשם מבלי לגעת בו, ואילו הלה לקח את ידה והניחה על איבר מינו. לדבריה, היא התנגדה, אך הנאשם לא שעה להתנגדותה, שב ושם את ידה על איבר מינו. בשיחתה עם נעמה (ת/17ב), תיארה ק.צ את האירועים על הטוסטוס בצורה חמורה יותר, וסיפרה:

"כל הדרך הביתה. הוא פשוט לוקח לי את היד, פותח את הריצ'רץ וגונח." (עמ' 11 לתמליל).

בהודעתה במשטרה (נ/5) סיפרה כי הנאשם לקח את ידה והניחה על איבר מינו, לאחר שהוציא אותו מחוץ למכנסיו. לעומת זאת, בחקירתה הנגדית סיפרה כי הנאשם לא הוציא את איבר מינו, אלא רק הניח עליו את ידה (עמ' 177 ש' 19).

הנאשם טען בתחילה כי אינו זוכר בדיוק את שאירע, מאחר ומדובר באירוע מלפני מספר שנים. כמו כן, הוא לא הזכיר את האירוע בחקירותיו במשטרה. כאשר נשאל אודותיו בביהמ"ש הודה כי אכן הניח את ידה על איבר מינו מעל המכנסיים, אך לטענתו "זה היה בהומור". הנאשם מכחיש כי הוציא את איבר מינו ממכנסיו.

37.      כאשר נאמר לו בחקירה הנגדית ע"י ב"כ המאשימה כי גרסתו אינה מתיישבת עם השכל הישר, שהרי הוא עצמו העיד שהוא לקח את ידה של המתלוננת מספר פעמים, ולא היה לו צורך לחזור על פעולה זו באם המתלוננת הייתה משתפת פעולה ומשאירה את ידה על איבר מינו - הנאשם הסביר ואמר:

"כי יכול להיות שברמזורים זה לא מקובל לשים שם את הידיים.. אנשים מסתכלים, אנשים מכירים אותי גם דרך הקסדה. אז שם היא הורידה. התחלנו לנסוע שמתי עוד פעם. אבל אי אפשר אם היא לא רוצה. הרי היא יכולה לשים את הידיים מאחורה.." (עמ' 1962, ש' 21).

אומנם, בצדק טוענת ההגנה כי השוני בין גרסאות המתלוננת בקשר למעשיו של הנאשם שעה שהסיע אותה הביתה על הטוסטוס, פוגמים במהימנות שניתן לייחס לעדותה, ככל שהדבר מתייחס לטענה שמעבר לכך שהוא הניח את ידה על איבר מינו הוא גם הוציא את איבר המין ממכנסיו תוך כדי נסיעה והניח עליו את ידה.  מאידך, הנאשם עצמו אישר כי כאשר הסיע את ק.צ לביתה, הוא לקח את ידה והניחה על איבר מינו. לדבריו 'ידיה היו כרוכות סביבו לצורך הנסיעה, והיא לא הביעה כל התנגדות'.

טענתו של הנאשם כי הוא עשה זאת "בבדיחות הדעת, ובהסכמתה של המתלוננת" (עמ' 1648, ש' 3) – מקוממת בהתחשב בפער הגילים שבין הנאשם למתלוננת.

38.       טענתו מקוממת שבעתיים נוכח הממצאים העובדתיים שנקבעו לעיל לפיהם מעשיו של הנאשם במתלוננת נעשו שלא בהסכמתה, עת היא בוכיה ומבוהלת, ואין בי ספק כי "רוח ההומור" לא שרתה עליה באותה עת. זאת ועוד. מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת לאחר המעשה אינו עולה בקנה אחד עם הטענה כי היתה במצב רוח "מבודח" באותה עת.

 בנסיבות אלה אני מאמינה שלא היתה כל הסכמה מצידה למעשיו החצופים של הנאשם והשתכנעתי כי הנאשם ניצל את מבוכתה, בהלתה וחוסר האונים של המתלוננת בשעת הנסיעה כדי לבצע בה מעשה מגונה שלא רשאי היה לעשותו, כאשר הניח את ידה על איבר מינו, גם אם היה זה מעל מכנסיו מבלי שחשף את איבר מינו.

העובדה שהמתלוננת לא סיפרה על האירוע הקשור לטוסטוס קודם שסיפרה אותו לנעמה, ולא הזכירה זאת למי שסיפרה על יתר האירועים נשוא האישום - אינם מפחיתים מהאמון שיש לייחס לתלונתה בעניין זה, שכן מבחינתה האירוע התגמד  בפני אירוע האונס שחוותה לטענתה קודם לכן בביתו.

גם כאן השתכנעתי כי מעשיו של הנאשם נעשו במודעות מלאה, לשם גירוי מיני, ללא הסכמתה של המתלוננת, שמשכה ידה מאיבר מינו וביקשה ממנו כי יחדל. גם מעשים אלו נעשו בנסיבות מחמירות עת היתה מתלוננת תחת מרותו של הנאשם.

 

לאור כל האמור לעיל, אני סבורה שהנאשם עשה מעשה מגונה במתלוננת כאשר הסיע אותה על הטוסטוס.

 

(5)     דיון משפטי

א.        קבלת דבר במרמה

39.       הנאשם מואשם בקבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, הקובע כדלקמן:

קבלת דבר במרמה:

"415. המקבל דבר במרמה, דינו - מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים".

היסוד העובדתי:

היסוד העובדתי הדרוש לקיומה של עבירה זו מורכב משניים; האחד - הצגת טענה כוזבת;  והשני - קבלת "דבר" כתוצאה מטענה כוזבת זו.

בענייננו, נקבע כי הנאשם הציג בפני המתלוננת טענה כוזבת, לפיה ישנו סרט העתיד להצטלם, שעניינו יחסי גילוי עריות בין אב ובתו, וכי נוכח כישרונה המוכח ברצונו לבחון את התאמתה לתפקיד הבת, לשם כך עליה לבצע עמו חזרה על סצינת מין. עוד נקבע כי הנאשם טען בפניה כי בהמשך תיפגש עם יתר השחקנים שנבחרו להשתתף בסרט. המתלוננת האמינה לנאשם ונכנסה עמו למיטה כדי לבצע חזרה, כאמור, על סמך טענתו השקרית שכן מעולם לא היה סרט על פי תסריט שכזה, בהשתתפות הנאשם, בהליכי הפקה כלשהם. יתרה מזו, מעדויות אחרות שהובאו בתיק זה, כמו עדותה של נעמה, עולה שהנאשם טוען לתסריט וסרט כאמור למעלה מ- 17 שנה, ולולא טענתו הכוזבת לא היתה המתלוננת נכנסת עמו למיטה לביצוע חזרה כגון זו.

בע"פ 499/72, סאמי דיב אל שעבי נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1), 602 נקבע כי  הבאת אישה להתמסרות היא בגדר קבלת טובת הנאה, וכאשר הדבר נעשה בטענה שקרית מדובר בקבלת דבר במרמה:

"לדעתנו, אין מקום לשום ספק כי הבאת אשה להתמסרות, והסיפוק המיני והנפשי שהאיש שואב ממנה, הם בגדר קבלת "טובת הנאה" במובן החוק".

"המילה "טובה" מבוארת במילון בן יהודה כ"מה שטוב לאדם", והמילה "הנאה" מבוארת כ"מה שגורם לאדם שיהנה, שיהיה לו נחת רוח, עונג". מיזוג שתי המשמעויות במילה אחת של "טובת-הנאה", פירושו גרימת תענוג כמעשה טובה, מעין גמילת חסד. או שוב כביאורו של בן-יהודה : "הכרת טובה בעד ההנאה שעשה". זוהי מילה בעלת משמעות רחבה ביותר, והיא כוללת כל דבר הגורם הנאה לאדם או נותן לו סיפוק גופני או נפשי."

היסוד הנפשי:

את טענותיו בדבר קיומו של סרט והתפקיד המיועד בו לכאורה למתלוננת טען הנאשם ביודעו שאינן אמת. על כוונתו לרמות את המתלוננת ניתן ללמוד גם מהכחשתו את דבר התסריט המתואר לעיל.

עבירה זו נעברה כלפי המתלוננת בנסיבות מחמירות שכן נעשתה בתחכום רב – עת טרח הנאשם ובנה מערכת אמון בין השניים, התארח בבית אמה ושכנע אותה כי ידאג למתלוננת, כי יסיע ויחזיר אותה מהחזרות וכי איננה צריכה לדאוג לה.  הנאשם פעל תוך תכנון והקפדה, עת הזמין את המתלוננת לביתו מספר פעמים, הציב מצלמה שאמורה, לכאורה, להסריט את החזרה, ביקש ממנה לעבור לבגדים נוחים יותר וסיפר לה על צוות שכבר נבחר לסרט. רק בפעם השניה או השלישית, לאחר שביסס את "סיפור הכיסוי", הביאה למיטתו וביצע בה את זממו.

עוד נסיבה מחמירה הינה כי מעשה מרמה זה נעשה בהיותו המורה שלה למשחק ב"סטטוס" כשהיא סבורה שעתידה המקצועי מונח בידיו, כפי שכבר הוכיח לה, עת שיבץ אותה לתפקיד בהצגה בעבר. עובדות אלה היו ידועות לנאשם בעת ביצע את זממו. המתלוננת רכשה לנאשם אמון רב עקב מעמדו זה בעיניה, וגודל השבר נוכח גילוי המרמה הינו, בנוסף למעשים החמורים, הודות למעילה באמונה ותחושת ההשפלה הקשה שחשה בעקבותיה. (ראה י. קדמי, הדין בפלילים, תשס"ו - 2005, חלק שני, עמ' 861).

 

ב.         אינוס

לאור כל האמור לעיל, אני סבורה שהנאשם עבר כלפי המתלוננת ק.צ גם עבירה של אינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. וזו לשון הסעיף:

 

"345. אינוס

(א)        הבועל אשה -

(1)       שלא בהסכמתה החופשית; הרי הוא אונס ודינו - מאסר שש עשרה שנים."

 

היסוד העובדתי:

על פי הממצאים העובדתיים שנקבעו לעיל, הנאשם בעל את המתלוננת עת חדר אליה חדירה מלאה. המתלוננת פירטה בפני נעמה, בתלונתה במשטרה ובבית המשפט את מהלך המעשה עצמו לפרטי פרטים, ויש בעובדת היותה מנוסה ביחסי מין כדי לחזק דבריה בדבר חדירה מלאה   (ראה ע"פ 809/76, ליאון בלילי נ' מ"י, פ"ד לא(2), 598).

כמו כן נקבע כי הנאשם ביצע זממו שלא בהסכמתה החופשית של המתלוננת והיא הביעה התנגדותה בתחנוניה כי יחדל או, לכל הפחות, "לא יגמור בפנים" משום שאינה נוטלת גלולות. בפרשת שמרת נפסק כי היעדר הסכמה יכול שלא לכלול התנגדות פיזית אלא הבעת שלילה מילולית גרידא, וכן אין הכרח כי הבעת אי ההסכמה תהיה בצעקות (ע"פ 5612/92, מ"י נ' אופיר בארי ו-3 אח', פ"ד מח(1), 302 פיסקה 92 וכן ע"פ 991/97,  יוסף גטניו נ' מ"י, תק-על 97(2), 20).

 


היסוד הנפשי:

לצורך קיומו של היסוד הנפשי נדרשת ידיעה ממשית של הנאשם לעובדה כי המתלוננת נבעלה בניגוד לרצונה (ראה י. קדמי, הדין בפלילים, תשס"ו- 2006, חלק שלישי, עמ' 1373). אין ספק כי בעניינו דרישה זו מתקיימת, שכן הנאשם ידע היטב כי אין בכוונת ק.צ לקיים עמו יחסי מין, שכן היה לה חבר אותו הכיר, וכן היא הבהירה לו, עוד בטרם החלה "החזרה", כי אין בכוונתה לקיים עמו יחסי מין והוא הבטיח לה שה"חזרה" כולה תתקיים "עם בגדים". גם כאשר הפשיטה וחדר אליה, ביקשה המתלוננת מהנאשם כי יחדל, ודי בדבריה אלה כדי לבסס את ידיעתו בדבר התנגדותה.

 

לאור כל האמור לעיל, השתכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם אנס את המתלוננת, כאשר הוא משכנע אותה שהדבר דרוש להשתתפותה בסרט על פי תסריט שנתן בידה.

ג.         מעשה מגונה לפי סעיף 348 לחוק העונשין

מעשה מגונה מוגדר בסעיף 348 לחוק כ"מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". כמו כן נדרש כי מעשה זה ייעשה באדם "בלא הסכמתו", וזו לשון הסעיף: 

            "348. (א). העושה מעשה מגונה באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345 (א)(2) - (5) בשינויים המחוייבים, דינו - מאסר שבע שנים.

            345. (א) (1). הבועל אישה שלא בהסכמתה החופשית."

החוק רואה בהתנהגותו של אדם העושה "מעשה מגונה" התנהגות הראויה לגינוי וענישה, והעבירה מתגבשת אף אם אין תוצאה ספציפית מעבר להתנהגות (ראה ע"פ 6255/03, פלוני נ' מ"י, פ"ד נח(3) 168).

 

היסוד העובדתי:

היסוד העובדתי הנדרש בעבירה זו הינו עשיית מעשה, אשר נסיבות עשייתו נתפס בעיני האדם הסביר כמעשה שנעשה לשם גירוי או סיפוק מיני. המבחן המופעל הוא המבחן האובייקטיבי, דהיינו מבחן האדם הסביר,  וכן "השקפות החברה בה מתבצע מעשה" (ראה ע"פ 616/83, פליישמן נ' מ"י, פ"ד ל"ט(1) 449, וכן תפ"ח (ת"א) 1133/03, מ"י נ' אביבי דוד, תק-מח 2005(4), עמ' 226).

 

עובדות המעשה המתוארות בעת הנסיעה על הטוסטוס כמפורט לעיל, כאשר הנאשם שם ידה של המתלוננת על איבר מינו, מלמדות כשלעצמן על כך שהמעשה נעשה כדי שהנאשם יגיע לגירוי או לסיפוק מיני.

 

היסוד הנפשי:

היסוד הנפשי הנדרש לקיומה של העבירה הוא קיומה של מטרה להשיג את אחת התכליות הקבועות לעיל. משמע, אין די בכך שהמעשה עצמו יהיה פגום מן הבחינה המוסרית, אם לא נתלוותה אליו הכוונה להשיג את אחד היעדים, כאמור ( ראה ע"פ 6269/99, פלוני נ' מ"י, פ"ד נה(2) 496, וכן, ע"פ 6255/03, פלוני נ' מ"י, תק- על 2004(1)1715).

במקרה שבפנינו הנאשם היה מודע לחלוטין למעשיו, ואף היה מודע להיעדר הסכמתה של המתלוננת לביצועם, שהרי משך את ידה שוב ושוב לאחר שהרחיקה אותה ממנו.

מכל האמור עולה, כי הנאשם ביצע במתלוננת מעשה מגונה בעת הנסיעה על הטוסטוס.

לאור כל האמור לעיל, אציע לחברי להרשיע את הנאשם, בכל העבירות המיוחסות לו באישום הראשון, באינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק וכן במעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין.

 

 

*   *   *

 

ג.       האישום השני – המתלוננת מ.ש

(1)       כתב האישום

1.         באישום השני, מיוחסות לנאשם עבירות של אינוס -  לפי סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין ומעשה סדום - עבירה לפי סעיף 347(ב)+345(א)(2) לחוק העונשין. לפי כתב האישום, הנאשם בעל את המתלוננת מ.ש במספר הזדמנויות, ועשה בה מעשי סדום בהסכמה שהושגה במרמה, כשהוא מעלה בפניה טענות שווא בדבר הצורך בקיום חזרות על סצינת מין לקראת מבחן במה לתפקיד בטלנובלה, בידיעה כי טענות אלה אינן אמת.

על פי הנטען בכתב האישום, מ.ש החלה בלימודי המשחק בסוכנות "סטטוס" ביום 16.3.03 בהדרכתו של הנאשם, בהיותה כבת 20. בתום הקורס פנתה מ.ש לנאשם, וביקשה להודות לו. הנאשם החמיא לה על כישוריה, והציע לה לעבוד איתו, באופן פרטי וללא תשלום, בביתו שבמושב בית נחמיה.

במהלך החודשים שלאחר מכן המשיכה מ.ש בלימודי משחק בביתו של הנאשם וחתמה עמו על הסכם, בנוכחות אביה, לפיו הנאשם ייצג אותה, בעוד היא אמורה הייתה לקבל 60% מרווחיה העתידיים כשחקנית, והנאשם אמור היה לקבל 40% מרווחים אלה.

בתחילת שנת 2004, או בסמוך לכך, סיפר הנאשם למ.ש אודות טלנובלה חדשה שעתידה להיות משודרת בערוץ 2, ואשר הוא עתיד לשחק בה. הנאשם סיפר למ.ש את עיקרי התסריט, לפיו חברתו של בחור שנפצע בתאונת דרכים מפתה את אביו במטרה להשתלט על רכוש המשפחה. מ.ש אישרה בפני הנאשם שיש ביכולתה למלא את התפקיד, הגם שהוא כולל סצינות סקס.

הנאשם החל "לאמן" את מ.ש לקראת מבחן הבמה, כשהוא טוען בפניה שהוא יפגיש אותה עם הבמאי רק לאחר שתהיה מוכנה לכך.

בתחילה, צילם אותה הנאשם במצלמת וידאו ביתית, כשהיא לבושה ב"בייבי-דול" וכן בעירום מלא וחלקי, בטענה שצילומים אלו עתידים לעבור לבמאי כהוכחה לכך שהיא נועזת דיה, ותוך הבטחה ש"הכל יהיה חסוי".

בהמשך, נשק הנאשם למ.ש וטען שעליהם "להמשיך ולהתאמן", משום שעליה לשפר את האופן שבו היא מתנשקת, לקראת מבחן הבמה וכן כדי להתרגל האחד לשניה. כמו כן דרש שתיזום מגעים ונשיקות עמו, על מנת להוכיח את הנועזות שלה, וטען שלפי דרישת הבמאי עליהם להתחיל בחזרות על סצינת סקס.

לחיזוק טענה זו הציג הנאשם בפני מ.ש קטעי עיתון בהם ראיונות עם שחקנים המספרים אודות חזרות אמיתיות לסצינות סקס, וכן פקס מחברת "טלעד" המאשר את כוונתם לשדר את הטלנובלה החל מסוף דצמבר 2004.

לאחר שיחות רבות שקיים הנאשם עם מ.ש בקשר לכך, ולאחר שניהל בנוכחותה שיחות טלפוניות עם אדם אותו כינה "ניק", ואשר לטענתו שימש כבמאי הטלנובלה, אשר הסביר לנאשם, טלפונית, שדרושה לו שחקנית "נועזת" כדי שהיחסים ביניהם יראו "אמיתיים" - הסכימה מ.ש לקיים עם הנאשם יחסי מין, תוך שהיא מסייגת הסכמה זו לפעם אחת בלבד, ולצורך מבחן הבמה.

במהלך חודש אפריל 2004, או בסמוך לכך, הגיעה מ.ש לביתו של הנאשם בשעה 21:00, במטרה לקיים חזרה על סצינת הסקס. הם נכנסו לחדר השינה, התפשטו והתנשקו, והנאשם ביקש ממנה ליזום את יחסי המין ביניהם, בנימוק שבמסגרת תפקידה בטלנובלה היא זו שאמורה לפתות אותו.

על אף חוסר הנוחות, ומתוך אמון שנתנה בנאשם, קיימה מ.ש את הנחיותיו וקיימה עמו יחסי מין מלאים. כעבור מספר ימים, אמר לה הנאשם כי עליה להמשיך ולהשתפר, ולכן עוד מוקדם להפגיש אותה עם הבמאי. מ.ש, שהאמינה לנאשם כי עליהם להמשיך ו"לתרגל" את סצינת הסקס, קיימה עם הנאשם יחסי מין במספר הזדמנויות נוספות, תוך שהיא מאמינה שמדובר בתרגול לקראת מבחן הבמה.

על פי הנטען בכתב האישום, במהלך החודשים יוני ויולי 2004, קיים הנאשם עם מ.ש יחסי מין אוראליים ואנאליים, בטענה שהדבר דרוש לשם יצירת פתיחות ביניהם.

בתקופה הרלוונטית, בן זוגה של המתלוננת חשד בטיב הקשר שבין מ.ש והנאשם. הוא סבר כי הנאשם מרמה ומנצל את תמימותה, ודרש ממנה לנתק את הקשר עמו. משהודיעה לנאשם שהיא זקוקה לתקופה של נתק ממנו, אמר לה הנאשם שלא כדאי לה לצאת עם חבר שעלול להפריע לקידומה בעולם הזוהר, והורה לה שלא לספר לאיש אודות הקשר המיני ביניהם, בטענה ששחקנים לא חושפים את העובדה שהם מקיימים יחסי מין אמיתיים במהלך החזרות. הנאשם אמר לה כי בכל מקרה הוא יכחיש את הדברים.

בסוף חודש יולי 2004, לאחר שהבינה שהנאשם ניצל תמימותה, החליטה מ.ש לנתק את הקשר עמו, הודיעה לו זאת, וביקשה ממנו להעביר לה את צילומיה שהיו ברשותו.

עד כאן האמור בכתב האישום.

(2)       ראיות התביעה

2.         מטעם התביעה העידו המתלוננת ואמה, אסי - בן זוגה באותה עת, אבי פרידמן – מפיק הצגות ילדים, וכן הוגשה בהסכמה הודעתו של היועץ המשפטי במשטרת לוד, דרור שלום (ת/91).

כמו כן, הוגשו תמליל וקלטת משיחה שנערכה והוקלטה בין המתלוננת לנאשם ביום 13/2/2005 (ת/48). השיחה נערכה והוקלטה ביוזמת המשטרה, ללא ידיעת הנאשם, בטרם נחשפו התלונות הנוספות.

יודגש, כי תלונתה של מ.ש הוגשה על ידה כארבעה חודשים לפני חשיפת הפרשה בתקשורת, וכחצי שנה לפני פתיחת החקירה בעניינו של הנאשם.  בשעתו נגנזה התלונה מחוסר ראיות, לאחר שהתביעה סברה שיחסי המין היו בהסכמה מלאה, ולא היו די ראיות להוכחת עבירה של אונס.

לאחר שנחשפה הפרשה, ולאור התלונות הנוספות, נפתח התיק מחדש.

גרסת המתלוננת מ.ש

3.         מ.ש, ילידת 1983, עבדה במועד מסירת העדות כשחקנית בהצגות ילדים,  ובמוקד חברת החשמל. בין החודשים מרץ- יולי 2003, בהיותה חיילת כבת 20, השתתפה בקורס משחק בסוכנות "סטטוס", אותו הנחה הנאשם.

לדבריה, בסיום הקורס למשחק, מסר הנאשם לכל התלמידים את מספר הטלפון שלו, והזמינם ליצור עמו קשר כדי להתייעץ עמו בכל שאלה מקצועית בעתיד. מ.ש פנתה אל הנאשם כדי להודות לו על הנחייתו, והוא אמר לה כי הוא רואה בה פוטנציאל מקצועי, וישמח לסייע לה ולהמשיך להדריך אותה.

בעקבות דברים אלה יצרה המתלוננת קשר עם הנאשם, אשר הזמין אותה לביתו, והציע כי יערכו הסכם לפיו הוא ישמש המנהל האומנותי שלה, ילמד אותה משחק באופן פרטי, בשלב זה, ללא תשלום. מ.ש ביקשה כי אביה יעיין בהסכם, ולאחר שהיא ואביה נפגשו עם הנאשם, פגישה שבמסגרתה אמר הנאשם לאביה כי הוא מאוד מתרשם ממנה וכי הוא בטוח ש"יצא ממנה משהו" - נחתם ההסכם (ת/29).

ממועד זה, במשך כחצי שנה, עד לחודש מרץ 2004 לערך, עבדו הנאשם ומ.ש על מונולוגים שונים. לטענת מ.ש הנאשם הציע לה לעבוד על מונולוגים שאסף, אולם היא העדיפה, בשלב זה, לעבוד על מונולוגים שהביאה בעצמה.

לאורך כל התקופה בה עבדה עם הנאשם, היה למ.ש חבר, אסי, (להלן:"אסי"), אותו הכירה בסוף 2003, והיתה עמו בקשר במשך 3 שנים. הקשר של מ.ש עם הנאשם, עורר אצל אסי התנגדות, בעיקר בשל השעות המאוחרות בהן התקיימו החזרות בין השניים. הנאשם, מצידו, טען בפניה, במספר הזדמנויות, כי חבר עלול להרוס לה את הקריירה, וכי עליה לבחור בין חבר לבין המשחק. לטענתה, כל עוד ערכה עם הנאשם חזרות על מונולוגים, נהגה לשתף את אסי בכל המתרחש בחזרות, אולם מהרגע בו השתנו פני הדברים והיא החלה בקיום יחסים עם הנאשם, היא חדלה לעשות כן, כפי שיבואר בהמשך.

4.         במהלך חודשים אלה אמר לה הנאשם כי הוא רואה בה פוטנציאל, וכי יש לה יתרון גדול שהיא לומדת אצלו, משום שדרכו תוכל לעשות קיצור דרך משמעותי, במקום ללמוד 4 שנים בבתי ספר למשחק.

הנאשם סיפר לה על טלנובלה שהוא אמור להשתתף בה ועל תפקיד בטלנובלה שהוא רוצה להציע לה. לדבריה, הנאשם מסר לידיה תקציר של תסריט, בן שני עמודים, לפיו הנאשם אמור לשחק בתפקיד אב  אשר בנו עבר תאונת דרכים והוא מאושפז בבי"ח במצב קשה. חברתו של הבן - "יעל" - הוא התפקיד שהציע לה הנאשם - היא דמות נצלנית אשר מעוניינת "להישאר במשפחה", שכן מדובר במשפחה עשירה. "יעל" מנסה לפתות את האב, אשר תחילה אינו נענה לחיזוריה, אך במשך הזמן מתפתחת בינהם מערכת יחסים. התסריט כלל גם סצינת אונס של "יעל" על ידי חבריו של הבן המאושפז.

הנאשם סיפר לה שכבר התחילו לצלם "פיילוט" של הטלנובלה, והזהיר אותה שלא תדבר על הנושא עם איש. את יתר הפרטים למדה משיחות טלפון אשר היו לנאשם, כביכול, עם הבמאי, "ניק", אותו לא פגשה מעולם, אך שמעה עליו מפי הנאשם. בשיחות טלפון אלה אשר התקיימו, כביכול, בין הנאשם לבמאי, נהג הנאשם כך:

".. חנן שם אותו (את "ניק", ר.ל.ש) על ה"ספיקר" כדי שאני לא אשמע וכביכול הבמאי לא יודע שאני שומעת. כל שיחות הטלפון היו על רמקול ואז את התסריטים המתקדמים שמעתי מניק עצמו, אבל שהוא לא ידע שאני מקשיבה לזה.. (עמ' 346-347).

5.         לדבריה, הנאשם טען בפניה כי בפרקים המתקדמים של הטלנובלה יש סצינות מין, וטען כי הוא והבמאי חוששים שהיא, או כל שחקנית אחרת שתיבחר לתפקיד, תקבל "רגליים קרות", ולא תסכים להצטלם לסצינות ארוטיות, דבר שיגרור הפסדים כספיים גדולים. משום כך החליט "ניק", כי באודישן לתפקיד "יעל", השחקנית הנבחנת תצטרך להיכנס עם הנאשם למיטה, בחדר צדדי, בעירום מלא, ללא צלם ובמאי, ושם תיבחן נועזותה. מאחר ו"ניק", לטענת הנאשם, סומך על הנאשם - הנאשם יספר ל"ניק" כיצד מילאה השחקנית המיועדת את התפקיד, ולפי זה תיבחר השחקנית.

לדבריה, היו ימים בהם סיפר לה הנאשם כי חזר כעת מאודישן וכי היה מותש. לשאלתה מדוע אינו לוקח אותה לאודישן השיב הנאשם כי היא עדיין איננה מוכנה, כי דיבר עליה טובות בפני הבמאי, וכי יביא אותה לאודישן כשתהיה מוכנה לכך.

מ.ש מסרה כי בכל התקופה הרלוונטית מלבד הנאשם עצמו, לא פגשה אף שחקן, במאי, צלם, או כל אדם אחר עליו דיבר הנאשם (עמ' 349).

במהלך תקופה זו, טען הנאשם כי הצילומים שנערכו למ.ש בסוכנות "סטטוס", אינם טובים דיים, וכי עליהם להכין "בוק" חדש.

לצורך כך נערכו צילומים במספר הזדמנויות שונות, בהם נדרשה להראות "פנים שונות". הצילומים נערכו בביתו ובחצר ביתו של הנאשם ובאולפן של הצלם רביב. הנאשם ביקש כי הצילומים ייערכו בחדר השינה שלו, חלקם בבגדים תחתונים וחלקם בעירום, מאחר ומטרת הצילומים בעירום היא להוכיח למפיק פוטנציאלי שהיא נועזת ומקצועית דיה וכי לא תהיה לה בעיה לשחק בסצינות מיניות בטלנובלה.

6.         לדבריה, בשלב הראשון של הצילומים, נהגה להחליף תלבושות שלא בפניו, אך הנאשם העיר לה על כך וטען כי זה מוכיח שהיא אינה מקצועית משום שלשחקנים אין בעיה להתלבש האחד ליד השני, והיא התרצתה.

ביום הצילומים השני, בדרך לאולפן הצילום, נגע הנאשם בירכיה ובחזה. לדבריה, לא חשה בנוח מכך, מאחר וזו לה הפעם הראשונה שהיא נמצאת בסיטואציה כזאת עם גבר, שאינו החבר שלה. מ.ש הבהירה לנאשם שיש לה חבר, אך הנאשם טען כי:

"... לא חסר לו, יש לו מלא בנות,.. שאני לא בטעות אחשוב על זה מכיוון כזה. פשוט אנחנו עושים את זה כדי שאני אפתח, אשתחרר, כי הייתי מאוד סגורה..." (עמ' 343-344).

לגבי האפשרות כי תשחק בטלנובלה, אמרה לנאשם כי תהיה מסוגלת לשחק בסצינות הכוללות מגע כמו נשיקות וחיבוקים, אך הנאשם טען שצריך להתאמן על סצינות נועזות יותר, לטענתה אמר:

"... אני לא יודע איך את מנשקת, אני לא יודע איך את נוגעת באנשים.. תראי, גם ככה בטלנובלה את צריכה להתנשק איתי.. אז פשוט נעבוד על זה לפני כן, בבית "(עמ' 349)

7.         לדבריה, היא לא הסכימה להצעותיו, אך הוא שב וחזר על דבריו, כל פעם מחדש, עם תמריץ של שכנוע או מחמאה. כך, לדבריה, התרחשה הפעם הראשונה שהנאשם נישק אותה:

"... פעם ראשונה שאני זוכרת זה היה בפינת אוכל שלו, יש שולחן, הוא נשען עליו לפני שהלכתי הביתה, הוא תפס... פשוט הצמיד אותי אליו ונישק אותי, אני לא שיתפתי פעולה בהתחלה והוא אמר לי : "את רואה? איזה מזל, זה פשוט לא נראה טוב, את לא יכולה ללכת ככה למצב של טלנובלה, זה לא מקצועי ואנחנו צריכים עכשיו להתנשק. את לא יודעת בכלל להתנשק..." (עמ'  350).

בתמימותה, כשהיא מאמינה לנאשם וסומכת עליו, החלה ל"התאמן" עם החבר שלה בנשיקות: "ניסיתי כמה שיותר לענות על הדרישות בשביל להיות מקצועית".

לחבר שלה, היא לא אמרה בשלב זה דבר, אך הוא התחיל לחשוד.

הנאשם אמר למ.ש כי מכאן ואילך, ללא קשר לסוג העבודה בפגישותיהם, עליה ליזום נשיקות ונגיעות איתו, עד שתשחרר ושהדבר ייראה טבעי.

בהמשך אמר לה הנאשם שהם "יתחילו לעשות את זה במיטה":

"את תתפשטי, אני אתפשט, נהיה בלי לעשות שום סקס ואח"כ יהיו גם נגיעות ואח"כ יהיה גם סקס ובשלב שתהיי ממש מוכנה, אנחנו נצלם את זה בוידאו". (עמ' 352-353).

8.         ואכן, כפי שהסבירה, הכל קרה בהדרגה. כשהיא, לדבריה, תמיד נרתעה. בתחילה נכנסה למיטה עם בגדים תחתונים, והנאשם שחש כי היא נרתעת, צחק כאשר מיהרה ללבוש את בגדיה בחזרה. הנאשם אמר שרואים שהיא איננה מקצועית, וחזר שוב על הצורך שלהם "לתרגל" ועל הצורך שלה להשתחרר ו"להיפתח". לדבריה היא נתנה בו אמון מלא.

בהמשך הסכימה לקיים עמו יחסי מין מלאים, תוך שהיא מאמינה שהדבר דרוש כדי שתהיה שחקנית מקצועית, וכך תיארה את הדברים שאמר לה הנאשם בפעם הראשונה שקיים עמה יחסי מין:

"הוא אמר לי:"טוב, את חושבת שאת יכולה לעשות את זה? אם לא אז פשוט נוותר על העניין הזה של הטלנובלה.."

"כל הזמן היה בראש שלי שאני הולכת לעשות את זה רק פעם אחת. זה מה שהוא אמר לי:"אנחנו, רק בשביל לראות שאת מסוגלת ואז אני אגיד לניק שאת מסוגלת ואנחנו נכניס אותך לטלנובלה..." (עמ' 353-357).

9.         את קיום יחסי המין תיארה מ.ש כך:

" אז עליתי למעלה, שכאני יודעת שאני הולכת לעשות את זה, יעבור הזמן הזה ואני מקווה שכמה שיותר מהר וזהו. ואז הוא ידבר עם ניק ואז אני אהיה בפנים...ושוב פעם הורדתי את כל הבגדים, שזה כבר עשיתי קודם  ואז היה השלב שאני לא.. והוא יותר יוזם ואני פשוט ממש פחדתי לעשות כל דבר הכי קטן... לא דיברתי בכלל... (עמ' 355)

".. הוא היה מעלי, כי לא יכולתי עוד לזוז ואז אני שאלתי אותו אם הוא יכול לשים אמצעי מניעה.. אז הוא צחק ואמר:"אני זה שהייתי צריך לבדוק אותך או לבקש ממך שתביאי לי טופס של בדיקה, אבל אני סומך עלייך ואת, את יכולה לסמוך עלי בקטע הזה... בסופו של דבר הסכמתי, לא יודעת איך הגענו למצב הזה, אבל הסכמתי .... לא זזתי הרבה אז הוא אמר לי תשימי את היד, תלטפי אותי, תגעי פה, תגעי שם...עשיתי מה שהוא אמר לי ובראש שלי חשבתי, טוב... זה פעם אחת, זה מה שעושות כל הבחורות ..."

"הוא עצר באמצע והוא אמר:"הנה, את רואה שאת לא מסוגלת? אז את בטוחה שאת רוצה להמשיך עם זה?" ואמרתי לו שלא יודעת, אולי בגלל שזה פעם ראשונה, אז אני לא מצליחה לעשות את זה כמו שצריך.

אז הוא אמר לי או.קי. אז אנחנו נעשה את זה כמה פעמים עד שזה יישב טוב..." (עמ' 357-358)

ואכן הנאשם שכנע את מ.ש כי עליהם להמשיך "להתאמן". לדבריה:

"הכנסתי לעצמי לראש, שאני רוצה שזה ייגמר כמה שיותר מהר, עדיף שאני אהיה כמה שיותר טובה. אני פשוט אעשה בדיוק מה שהוא מבקש, כדי שאהיה יותר מקצועית, כמה שיותר ולסיים עם זה".

10.       בשלב הבא אמר לה הנאשם כי עליהם "לתרגל" גם מין אורלי ומין אנלי:

"... ואז הוא אמר לי שלא... מספיק, התחלתי לשתף פעולה, התחלתי ליזום... ואז הוא אמר לי שבשביל להשתחרר ממש בחזרות יותר מתקדמות, אנחנו נצטרך לעשות גם סקס אחר, תנוחות אחרות. אנלי, אורלי. אז אמרתי לו בשביל מה?.. לא יצלמו דבר כזה"

"... אז הוא אמר לי:"כן אנחנו פשוט, יראו אותך, סתם לדוגמא מתחילה לרדת לי ואז יסובבו את המצלמה ויעברו לתמונה אחרת... בשביל להראות לניק, להוכיח לו שאת באמת מסוגלת... שאנחנו ממש, שנבוא אליו הוא ... שהוא יגיד הם ככה נראים כמו זוג, אני אקח אותם, הם ייראו הכי טוב על המסך" (עמ' 359-358).

כך בסופו של דבר הסכימה גם למין אנאלי וגם למין אוראלי:

"אמרתי לו שקשה לי עם זה ואני גם, זה די כואב לי ואני לא רוצה לעשות את זה. אז הוא, הוא הביא משחה כזאת. שהוא אמר לי, ניסית את זה פעם? אמרתי לו, אף פעם לא ניסיתי עם זה".

11.       על תחושתה ביחס ליחסי המין בכלל העידה:

"זה די דחה אותי. זה הגעיל אותי אפילו...".

לא נהניתי באף אחת מהפעמים האלה, אני לא הייתי קשורה, לא בראש שלי לא עבר שום הנאה..." (עמ' 450-451).

מ.ש תיארה את הפעמים הבאות בהן קיימה יחסי מין עם הנאשם "בחזרות":

"ואז, בחזרות שהיו אחרי זה, זה כבר הגיע למצב שהוא, הוא גומר והיה צועק מאוד חזק ומתפרע, ואני, אני לא יודעת, אני פעם ראשונה ששכבתי עם משהו וראיתי עד כדי כך שהבן-אדם משתולל. הדימוי שלי בראש היה ממש חיה. של פרא. הוא ממש התפרע ובקטע שהוא גמר, הוא היה צועק ואני די התביישתי..." (עמ' 358)

לדבריה, במשך כל התקופה חששה ונרתעה מהנאשם, אולם הוא הצליח להפיג את חששותיה, ולגרום לה להאמין לו. הנאשם הסביר לה שאם זה לא יהיה איתו, היא תצטרך ל"תרגל" זאת עם שחקן אחר, וכי יש לה יתרון כי הוא משקיע בה השקעה רבה.

12.       מ.ש חזרה והציגה לנאשם שאלות בקשר ל"ניק", ושאלה מתי יפגשו עמו, אך היא מעולם לא קיבלה ממנו תשובה של ממש ואף פעם לא פגשה את "ניק", והנאשם התחמק בתירוצים שונים.

מ.ש טענה שלא הבינה כי היא מנוצלת:

"לא ידעתי שאני מנוצלת, זה לא שלא הרגשתי, אני לא ידעתי.. עכשיו אני מבינה שהייתי מנוצלת... הוא, כל פעם ניסה להסביר לי שלא מדובר כאן, שחס וחלילה אני לא אחשוב שמדובר כאן בניצול..." (עמ' 540-542).

" זה היה נמשך הרבה יותר, אם חבר שלי לא היה עוצר את זה".

לטענתה, היא קיימה יחסי מין עם הנאשם בכ- 10 הזדמנויות, במשך תקופה של 3-4 חודשים (מרץ- אפריל 2004 עד יולי 2004).

עוד סיפרה כי הנאשם אמר לה שכדי לקדם אותה וכדי שתכיר אנשים מפורסמים,  הוא ייקח אותה לכל מקום שילך, וכך הצטרפה אליו לאירוע בגני התערוכה.

לדבריה, היא התלוותה אל הנאשם במטרה לצפות בהצגות חדשות ולפגוש אנשים מתחום המשחק. הנאשם אף הציע לה להצטרף אליו לחתונה, אליה היה מוזמן, אך היא סירבה כיוון שהחבר שלה, אסי, התנגד לכך, אם כי היא עצמה, האמינה כי מטרת ההזמנה היא לחשוף אותה ל"אנשים הנכונים". מ.ש סירבה גם להצעתו של הנאשם להתלוות אליו לסוף שבוע בו אמור היה לעבוד ב"יערות הכרמל". 

13.       בשלב בו החלו המגעים המיניים בין מ.ש לנאשם, החל אסי לחשוד והציג לה שאלות רבות. כששאל, השיבה תשובות קצרות, מבלי להיכנס לפרטים וכשהשיבה בחיוב לכך שהיא מתנשקת עם הנאשם, כחלק מהאימון, אסי דרש ממנה להפסיק "עם החזרות האלה".

לדבריה: "אז התחיל להיות לי ממש לחץ... מצד אחד חנן... ומצד אחד אסי, מצד אחד אהבה (לאסי, ר.ל.ש) ומצד שני, מה שאני רוצה להיות, שחקנית... זה היה לי ברור שהוא המורה שלי ואני, כל מה שאני עושה זה בשביל להתקדם לימודית בלבד" (עמ' 368).

בתמימותה, הסבירה לאסי שכך פועלים בתחום, ומי שאינו מהתחום, לא יבין זאת. אסי לא קיבל הסברים אלה, אך היא בכל זאת נטתה להאמין לנאשם:

"אני נטיתי להאמין יותר לחנן. ראיתי אותו איש מאוד מקצועי, עם המון ניסיון, תפסתי ממנו מורה ממש טוב ופשוט סמכתי עליו... בעיניים עצומות.." (עמ' 369).

"אפילו שהוא (אסי, ר.ל.ש) אמר לי "ניצול", .. האמנתי יותר לגרסה של חנן." (עמ' 492).

14.       בסופו של דבר, הודתה בפני אסי כי היא מקיימת יחסי מין עם הנאשם. כך "התפוצץ" העניין, ואסי הביא לסיומו של הקשר ביניהם. אסי התקשר לנאשם ואמר לו שהוא יודע שהוא מקיים יחסי מין עם מ.ש ודרש ממנו להפסיק זאת לאלתר. בעקבות זאת התקשרה מ.ש לנאשם וביקשה להפסיק זמנית את החזרות כדי לחשוב כמה ימים. ביום 24/7/2004, בשעות הערב, הגיעו אסי ומ.ש לביתו של הנאשם. מ.ש נכנסה לבדה, ביקשה את כל התמונות שהנאשם צילם אותה והוא מסר לה את קלטות הוידאו בהן צולמה וטען שאת הדיסק ובו תמונותיה בעירום, השמיד. כשחזרה לרכב בו המתין אסי, הבין הלה שהנאשם לא מסר לידיה את הצילומים ויצא אל הנאשם בעצמו. בין השניים התפתח ויכוח, אסי שאל את הנאשם אם הוא מודה ששכב עם מ.ש, אך הנאשם הכחיש וטען שמ.ש המציאה הכל. אסי ביקש מהנאשם שיכתוב על דף כי אכן השמיד את תמונות העירום, שכן חשש שהנאשם יפרסם אותן באינטרנט. הנאשם סירב וטען שלא היו לו תמונות של מ.ש בעירום, וניסח אישור, בכתב ידו, בזו הלשון (ת/46):

"הנני מצהיר שתמונות בביבי דול עם ... (מ.ש), שצולמו על ידי למטרות BOOK הושמדו על ידי ולא יראו אור לעולם. תודה, חנן גולדבלט".

מאז ועד מועד הגשת תלונתה לא היה למ.ש כל קשר עם הנאשם.

התייחסות מ.ש לגרסת הנאשם

15.       בתגובה לטענת הנאשם, לפיה כל שהיה ביניהם הוא "סטוץ", השיבה המתלוננת כי היא מעולם לא חשבה שמדובר ב"סטוץ", וגם הנאשם אף פעם לא אמר לה שהוא  רואה בקשר ביניהם "סטוץ".

כשנתבקשה להסביר כיצד זה שהם נראו בפרהסיה, כשהם נוגעים האחד בשני, השיבה כי הנאשם אמר לה שמטרת הנגיעות היא להביא לפתיחות ביניהם לצורך העבודה על הטלנובלה. לטענתה, בתקופה ההיא, לא ידעה מה שייך למקצוע ומה לא, מה הוא חלק מהתפקיד ומה לא. לדבריה:

"נכנסתי ל..מין בועה,... פשוט התחלתי לעשות כל מה שהוא אומר לי.. כל כך סמכתי עליו, שפשוט עשיתי מה שהוא אומר, עוד בכלל לפני שחשבתי (עמ' 455).

מ.ש טוענת כי במהלך אותה תקופה, לאחר שרבה עם אסי, הגיעה לנאשם וביקשה ממנו להמשיך לתרגל משחק, מבלי לתרגל סקס. בתגובה אמר לה הנאשם כי אם כך, הוא ייתן לה תפקידים קטנים בהצגות ילדים, למרות שזה לא בשבילה, מאחר והיא נועדה לתפקידים ראשיים בסדרות טלביזיה וטלנובלות, ושוב שכנע אותה לקיים עמו יחסי מין "למטרות משחק ". לטענתה, היא כל כך רצתה להיראות טובה בעיני הנאשם, כדי שלא יהיה צורך לתרגל עוד סקס, עד שבפעם הזו, נראתה מאוד אמינה במשחקה.

בנוגע לטענת ב"כ הנאשם, לפיה הבינה מהנאשם כי "ככה זה בעולם הזוהר" - כי קיום יחסי מין עם דמויות מפתח, יכול לעזור לה להתקדם ולפתוח לה דלתות, ענתה מ.ש כי לא היתה שוכבת עם אף אחד כדי לקבל תפקיד. לדבריה:

"אם הוא היה מציג את זה כמו שהיא (ב"כ הנאשם, ר.ל.ש) עכשיו הציגה את זה, אחרי הפעם הראשונה שהוא היה מספר לי על הטלנובלה, הייתי עוזבת. אם הוא היה מציג את זה שזה יעזור אם תשכבי איתי, כדי להתקבל לתפקיד, אני לא הייתי עושה את זה ולא אעשה את זה אף פעם בחיים שלי" (עמ' 481).

 

ההחלטה להתלונן

16.       אסי ומ.ש סיפרו להוריה של מ.ש את פרטי הקשר שלה עם הנאשם, וההורים ביקשו מהם להשתיק את העניין ולא להגיש תלונה במשטרה:

"ההורים שלי ממש קיבלו את זה קשה ולא דיברו איתי, ורצו כל הזמן שאני לא אעלה את הנושא ושאני אשתוק ואבלע את זה ואטאטא את זה מתחת לשטיח ולא אדבר על זה.. בשום פנים ואופן לא להגיש תלונה במשטרה. הם פחדו על השם שלהם, על זה שיצלמו אותי, יראו אותי ויחשבו שאני פשוט מטומטמת, איך לא ראית את זה?.. איך לא שמת לב?" (עמ' 370-371)

אסי, לעומתם, סבר כי מ.ש חייבת להתלונן והיא מצאה עצמה קרועה בין הוריה לבין אסי. גם הוריה וגם אסי העידו כי בתקופה זו היתה עצבנית, אגרסיבית ונוטה למצבי רוח.

17.       מ.ש סיפרה, כי לא רצתה לתת לאירועים עם הנאשם לשבור אותה, והמשיכה בחיפושיה אחרי עבודה בתחום המשחק. כך הכירה את מפיק הצגות הילדים, אבי פרידמן (להלן:"פרידמן") אשר במהלך נסיעה משותפת, סיפרה לו על לימודיה אצל הנאשם. לדבריה, לא סיפרה לפרידמן כי קיימה יחסי מין עם הנאשם, אך סיפרה לו אודות הטלנובלה ועל הדברים שהנאשם אמר לה שצריך לעשות לצורך האודישן. פרידמן השיב ש"לא עושים דבר כזה" ואם כך נאמר  לה ע"י הנאשם, "זה לא בסדר". לדבריה, השיחה עם פרידמן היתה עוד גורם שעזר לה להבין ש:"היה פה משהו לא בסדר" (379-380).

באותה תקופה התייעצה עם עוה"ד איריס גד, וזו ייעצה לה להגיש תלונה במשטרה. בנוסף, ביררה במשרדי אמ"י (ארגון אמני ישראל) ואצל שחקנים שסיימו לימודים בבית ספר למשחק, כדי להבין האם הדברים שדרש ממנה הנאשם לעשות מקובלים, ורק אז הבינה ש"לא עושים דברים כאלה".

לטענתה, פעמים רבות לאחר ניתוק יחסיה עם הנאשם, הגיעה אל תחנת המשטרה במטרה להתלונן, אך שבה על עקבותיה בשל החשש. באחד הימים, כשעבדה בחברת החשמל, ביקש אותה מעבידה להגיש, בשם החברה, תלונה במשטרה על הטרדות טלפוניות, וכך עשתה בתאריך 16/1/2005.

18.       בהזדמנות זו, כשהגיעה לתחנת המשטרה כדי להגיש התלונה מטעם חברת החשמל, התעניינה אצל חוקר במשטרה בנוגע לסיכויי חשיפת זהותה, במידה ותחליט להגיש תלונה נגד אדם שהוא דמות מפורסמת. החוקר הפנה אותה אל עו"ד דרור שלום, היועץ המשפטי בתחנה (להלן:"היועמ"ש"). מ.ש התייעצה עמו וסיפרה לו (ת/29) כי הנאשם היה מורה שלה למשחק וכי קיים עמה יחסי מין, במרמה, תוך שהוא אומר לה שמיועד לה תפקיד בטלנובלה וכי, לצורך כך, עליה לערוך עמו חזרות על סצינות המין. עוד סיפרה כי הנאשם נהג להתקשר אל מישהו ולדבר איתו כדי שתחשוב ש"זה אמיתי". היועמ"ש הפנה אותה אל החוקרת מרים נווה אשר גבתה ממנה את תלונתה הראשונה, ביום 31/1/2005 (ת/57א).

במסגרת חקירת המשטרה, נגבו ממנה שלוש הודעות נוספות, בתאריכים 2/2/05-6/2/2005 בהן היא פירטה את מערכת היחסים עם הנאשם ואף ניסתה להקליט עמו שיחה טלפונית, אך ללא הצלחה.

בהמשך להודעות שנגבו ממנה בתחנת המשטרה, נשלחה מ.ש, ביום 13/2/2005,  עם מכשיר הקלטה אל ביתו של הנאשם, במטרה להקליט את השיחה ביניהם. מ.ש אכן ניהלה עמו שיחה ארוכה שהוקלטה על ידה (ת/48). בהמשך אותו ערב הקליטה גם שיחה טלפונית ביניהם (ת/49).

מאוחר יותר, בעימות שנערך בין מ.ש לבין הנאשם, הודה הנאשם כי היתה ביניהם מערכת יחסים שכללה, בנוסף ליחסי עבודה, גם קטע מיני. תיק החקירה נסגר בזמנו בעילה של "העדר ראיות מספיקות", זאת מבלי שהמשטרה תמללה את השיחות בהן הקליטה המתלוננת את הנאשם.

חידוש החקירה

19.       בעקבות חשיפת הפרשה והגשת התלונות הנוספות באוגוסט 2005, נפתח מחדש תיק החקירה בתלונתה של מ.ש לדבריה, הוקל לה מאוד כאשר התברר לה כי ישנן מתלוננות נוספות. למ.ש לא היה כל קשר עם המתלוננות האחרות והיא קיימה שיחה אחת עם הכתבת נעמה לנסקי (ת/21), רק לאחר שנחקרה בעניין במשטרה, פעם נוספת, ולאחר שהוזהרה ע"י סנ"צ גרוסמן לבל תשוחח על פרטי החקירה.

רק עם פתיחת החקירה מחדש תומללו השיחות בהן הקליטה מ.ש את הנאשם בתאריך 13/2/2005.

 

השיחות  המתועדות

20.       עם הגשת התלונה הראשונה, נפגשה מ.ש עם הנאשם, בהנחיית המשטרה, בביתו בתאריך 13.2.05, זאת במטרה לגרור אותו לשיחה על יחסיהם ולהקליטה (להלן: "השיחה הראשונה"), (ת/48).

יודגש, כי שיחה זו הוקלטה, אך לא תומללה בעת הגשת התלונה הראשונה והתלונה נגנזה מבלי שהשיחה תומללה.

השיחה בביתו של הנאשם

21.       להלן תקציר הדברים שנאמרו בשיחה הראשונה:

לאחר שיחת חולין קצרה, מבקש הנאשם לברר האם יש למ.ש חבר, ולאחר שהשיבה בשלילה אומר ש"חבר לא עושה לה טוב".

מ.ש שואלת את הנאשם "מה עם הטלנובלה", אך הוא מתחמק וחוזר לדבר על הערב בו הגיעה אליו עם אסי. לדבריו, הופתע מויתורה על החזרות נוכח ההשקעה הגדולה שלו בה. מ.ש משיבה כי החזרות הופסקו לאחר שאסי גילה שהיא והנאשם מקיימים יחסי מין, והיא נקרעה בין רצונה להצליח כשחקנית ובין דרישתו של אסי להפסיק את המפגשים (עמ' 13-14).

מ.ש מבקשת לחזור לעבוד עם הנאשם. הנאשם משיב כי הוא חושש לחדש את הקשר המקצועי איתה, משום שכשיש לה חבר היא מתבטלת, וכל מלאכתו יורדת לטמיון.

כאשר מ.ש שואלת על תמונות העירום שצילם אותה הנאשם, הוא אומר כי "נפטר מהכל, זרק הכל, העלים אותה", כיוון שהיה מאוכזב מאוד. מ.ש שואלת כיצד הסביר ל"ניק" את היעלמותה, בסמוך למועד עליית הטלנובלה לאקרנים, והנאשם עונה כי הטלנובלה נדחתה מסיבות שונות.

22.       בהמשך השיחה, מ.ש מספרת לנאשם כי ביררה בבתי ספר למשחק ובאמ"י האם סצינת סקס בטלנובלה אכן צריכה להיות אמיתית, כפי שהוא הסביר לה, ונענתה בשלילה. בתגובה מציין הנאשם את הסרט הישראלי "חתונה מאוחרת", כדוגמא לסרט בו סצינת המין היא אמיתית. מ.ש שואלת מדוע גם באודישן יחסי המין צריכים להיות אמיתיים, והנאשם עונה כי לא דובר על כך שהבמאי ייצפה באודישן בו יקיימו יחסי מין ויבחן האם הנאשם חודר אליה, אלא שהבמאי סומך על דבריו, ואם יאמר לו ש"היחסים ביניהם חופשיים", הבמאי יאמין לו. הנאשם המשיך ואמר כי אמנם הבמאי סומך עליו אבל הוא, הנאשם, לא יודע אם הוא יכול לסמוך עליה כיוון ש:

"את בהתחלה אבל לא רצית...אם זה היה יוצא לפועל ואנחנו היינו שם ואת היית מתנהגת כמו בפעם הראשונה כשהיינו למעלה, לא היית עוברת את זה..." (עמ' 24-26 לתמליל, ת/48א).

23.       מ.ש מבקשת כי הנאשם יסביר כיצד אמר לה שהיא בטוח תתקבל, וכעת הוא טוען שלא היתה מתקבלת "אילו היתה עושה את זה ככה". הנאשם מודה שהתנהגותו יכולה להתפרש כניצול, אך טוען כי "אינו צריך תחליפים כאלה בשביל זיון" ומוסיף:

הנאשם:         "הרגשתי ממש לא נח עם כל הסיפור.. כי להפתעתי... כשעלינו למעלה, הייתי בטוח שיש לך ניסיון ואת.. להתנשק לא ידעת, ממש לא אני מנשק אותך ואני אומר לעצמי: "וואו, אני צריך ללמד אותה".

מ.ש:               אמרת לי שעושים את זה רק פעם אחת, רק בקטע של ה..

הנאשם:         כן ..אבל.. את.. לא היית טובה בזה. את בסרט לפתות אותי, להתנפל עליי, איפה, היית משותקת רב הזמן.." (עמ' 24-26)

מ.ש שואלת האם יש כעת טלנובלה על הפרק. הנאשם מתחמק ומספר משהו על הקשר שלו עם ניק ועם דני פארן וטוען כי הטלנובלה התעכבה אבל בסוף "תהיה" (עמ' 26-28).

מ.ש שואלת האם גם שחקנית אחרת עמה עובד הנאשם, צריכה לעשות אודישן "כמו שלה", הנאשם משיב שלשחקנית האחרת יש ניסיון, ונוזף במ.ש על שאינה צריכה לספר לכל אחד מה היא עושה בחזרות (עמ' 29).

מ.ש שואלת מדוע היה חשוב לנאשם לעשות גם מין אוראלי ואנאלי, כשהיא בטוחה שזה לא אמור היה להיות בטלנובלה, הנאשם עונה:

"את רוצה על זה לדבר עכשיו? .... את חושבת שבאיזה שהוא שלב אני עבדתי עליך?".. בוודאי שלא".

24.       מ.ש אומרת לנאשם כי היא רוצה לנסות ולעבוד איתו שוב, אך מבקשת לברר איתו דברים מהם חששה אז, נוכח התשובות שקיבלה מ"בית צבי" ומאמ"י. בתגובה לועג לה הנאשם על ניסיונותיה לברר את שאלת הצורך בקיום יחסי המין באודישנים, וטוען שאף אחד לא יאמר את האמת בנושא הזה (עמ' 37-40).

בסופו של דבר אומרת המתלוננת לנאשם, כי היא מאמינה לו ש"לא עבד עליה" והוא, מצידו, מבקש שתאשר את דבריו:

הנאשם:         "ואת מסכימה איתי שכמו שעשינו את זה בפעם הראשונה, זה לא היה עובר?"

מ.ש:               "אני אמרתי לך, שאני יכולה לשחק את זה... לא לעשות את זה באמת..."

מ.ש שואלת מה עליה לעשות כדי להסיר את חששותיו, והנאשם עונה:

"צריך לשמור עליך, אולי תהיי בת-זוג שלי במשך חצי שנה...  ואז אני אדע שאת מנוטרלת מחברים..."

מ.ש שואלת "ומה עם סקס", והנאשם משיב:

"הכל....נכון להיום, תהיי בת זוג שלי חצי שנה... אין לי איך לקשור אותך. זו האפשרות המטורפת היחידה שעולה לי עכשיו בראש... תהיי איתי כל הזמן, לשמור עליך פה, ככה, מתחת למעיל..."(עמ' 49-50).

השיחה השניה -

25.       בסיום הפגישה, כשחזרה מ.ש לתחנת המשטרה, התקשרה שוב לנאשם מהתחנה, בהנחיית המשטרה. בשיחה זו לא הסכים הנאשם להמשיך ולדון בנושא יחסי המין שהיו ביניהם, וחזר ואמר:

"אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו... עזבי את זה עכשיו... אנחנו נדבר על זה, לא היום ואני לא יודע אם נדבר על זה מחר... אני לא רוצה שיחות עכשיו... אני לא רוצה להיכנס עוד פעם לויכוח הזה... את עוד פעם חוזרת לאותו נושא שאני לא רוצה לדבר עליו עכשיו"...

מאז ועד לעימות ביניהם לא יצרה עוד המתלוננת קשר עם הנאשם.

 

עדי התביעה

אסי

26.       מטעם התביעה העיד אסי, מי שהיה בן זוגה של מ.ש במשך שלוש שנים, במהלך התקופה הרלוונטית. אסי העיד על החשדות שהתעוררו אצלו לגבי מעשיו של הנאשם, לאחר שחש שינוי בהתנהגות המתלוננת "בסקס, בנשיקה, במגע" (עמ' 918 לפרוטוקול). אסי סיפר כיצד מ.ש סיפרה לו, לאחר שאלות חוזרות מצידו, כי היא "מתאמנת" עם הנאשם. לאחר שהמשיך ללחוץ עליה אישרה חשדותיו וסיפרה כי כחלק מחזרות לאודישן, היא מקיימת יחסי מין עם הנאשם "כי ככה זה נהוג בתעשייה" (עמ' 920-919 לפרוטוקול).

אסי סיפר כיצד הגיעו הוא ומ.ש לבית הנאשם ובקשו את הדיסק עליו התמונות של מ.ש, אך הנאשם הכחיש כי הדיסק מצוי בידיו. עוד העיד אסי על מצבה הנפשי של מ.ש לאחר ניתוק הקשר עם הנאשם, לפיו היתה בתקופה זו עצבנית וחסרת שלווה והתלבטה באם להתלונן במשטרה אודות המעשים שעשה בה הנאשם, כאשר הוא, בניגוד לדעתם של הוריה, לחץ עליה להגיש תלונה.

אמה של מ.ש, א.ש

27.       א.ש, אמה של מ.ש, העידה כי בחודש יולי 2004, היא שוחחה עם מ.ש בטלפון, וזו סיפרה לה שהחליטה להפסיק את שעורי המשחק מאחר וגילתה כי " הוא נוכל.. שהוא עובד עליה" (עמ' 1179 לפרוטוקול). לדבריה, מ.ש ואסי שוחחו עמה ועם בעלה וסיפרו להם שיש תמונות אצל הנאשם שצריך לקחת וכי "מרוח הדברים הבינה שהיה כאן ניצול מיני" (עמ' 1179-1180 לפרוטוקול). לדבריה, סברה כי הליך במשטרה יהיה קשה למ.ש והעדיפה שתפנה לייעוץ מקצועי. לגבי מצבה הנפשי העידה א.ש:

..ממש מיד אחרי המקרה, היא היתה במין הלם כזה. אחר כך התחילה להיות מאוד עצבנית. אי אפשר היה לדבר איתה. לא יכולתי אפילו להתקשר לשאול אותה מה נשמע.. אם הייתי מתקשרת היא היתה מאוד כועסת וצועקת.. היא היתה מאוד עצבנית באותה התקופה.. היא רצתה ללכת למשטרה.." (עמ' 1180-1181)

עוד הוסיפה כי בעקבות הרעה במצבה הנפשי, ביקשה מבתה לפנות לטיפול פסיכולוגי, אך זו סירבה ותקפה את אמה על שהציעה זאת.

אבי פרידמן

28.      אבי פרידמן, שעוסק בהפקות הצגות ילדים מזה 35 שנים, העיד בבית המשפט על נסיבות היכרותו עם מ.ש, על כך שתיארה בפניו את השתלשלות העניינים עם הנאשם, וכיצד הבינה כי הנאשם רימה אותה. פרידמן סיפר על תגובתה הקשה בעקבות זאת. לדבריו, מ.ש ביקשה לברר עמו כיצד נערך אודישן לטלנובלה והאם יש סקס באודישן. לדבריו מ.ש חזרה מספר פעמים על המושג "סקס":

"אז אמרתי לה בצורה הכי פשוטה זיון? אז היא אמרה כן והתחילה לבכות... ואמרתי לה אם עשו לך כזה דבר לכי למשטרה תגישי תלונה" (עמ' 1153 לפרוטוקול).

עוד סיפר פרידמן על פרטי הטלנובלה, כפי שמסרה לו המתלוננת:

"שיש שמה סצינה של או אבא או אדם מבוגר ששוכב עם הבת שלו עם בחורה צעירה.. יש שמה קטע של קיום יחסים בין אדם מבוגר לבחורה צעירה, או אבא או לא יודע, משהו כזה" (עמ' 1155 לפרוטוקול).


וכן:

"היא אמרה לי שעבדו עליה. זאת אומרת ירד לה האסימון כאילו שעבדו עליה" (עמ' 1156).

דני פארן

29.       דני פארן הינו מפיק תוכניות טלביזיה מזה 35 שנה. פארן הסביר בעדותו, כי בז'אנר הטלנובלות לא מבצעים בדיקות התאמה של שחקנים לסצינות מין, וכי לא נתקל בסיטואציה בה נערכו חזרות על סצינות מין. כמו כן העיד, כי אינו מכיר אדם בשם "ניק", וכי לא היה אדם כזה אשר היה שותף להפקה כלשהי עמו. דני פארן העיד כי הנאשם שלח אליו בדואר הצעת תסריט לטלנובלה בשם "סיון" בתאריך 11/11/2004 (כשלושה חודשים לאחר ניתוק הקשר ממ.ש), אך היא נדחתה על ידו.

דרור שלום

30.      דרור שלום שירת בתקופה הרלוונטית כיועץ המשפטי בתחנת משטרת לוד.  בהודעתו שהוגשה לבית המשפט (ת/91) תיאר כיצד לפני מספר חודשים הופנתה אליו על ידי החוקרת מרים נווה, צעירה שביקשה להתלונן על מעשים שעשה בה הנאשם. לדבריו סיפרה כי הנאשם היה המורה שלה למשחק, וכי הוא קיים עמה יחסי מן בטענה כי הוא מייעד לה תפקיד בטלנובלה, וכי עליהם "לעשות חזרות" יחד. עוד, לדבריו, סיפרה לו המתלוננת כי מידי פעם נהג הנאשם להתקשר ל"מישהו" ולשוחח עמו בטלפון, כדי שתחשוב שדבריו הם אמת.

דרור שלום סיפר כי המתלוננת טענה כי אינה רוצה להגיש תלונה במשטרה, כיוון שהוריה הינם דמויות מוכרות ברמלה, וביקשה לברר האם תלונתה תתפרסם בעיתונות, אם תבחר להגיש תלונה. לדבריו הוא פעל לשכנע את המתלוננת להגיש תלונה.

(3)     פרשת ההגנה

גרסת הנאשם

31.       הנאשם מודה כי הכיר את מ.ש לאחר שהשתתפה בקורס משחק בהדרכתו, והודה כי הציע לאמן אותה באופן פרטי. לטענתו, במשך חצי שנה, הם עבדו ללא כל מגע פיזי, כאשר במהלך תקופה זו סיפר לה על רעיונותיו לסרטים ועל טלנובלה שהוא כותב, בה מתוכננת סצינת אונס. לטענתו, אמר למ.ש כי לא תוכל לשחק בסצינה כזו, ואילו היא טענה, לדבריו, שתוכל לשחק בסצינת מין, וכי אם הוא ירצה היא תוכל להוכיח לו זאת. בשלב זה התחילה, כלשונו, מערכת יחסים של סקס, שנמשכה חודשים, "בלי שום בעיה". הנאשם אינו כופר בכך שהם קיימו יחסי מין במשך זמן מה, אך טוען כי אלה התקיימו במסגרת קשר זוגי שהתפתח ביניהם, ואין המדובר ביחסים שנתקיימו בניגוד לרצונה.

לדבריו, מ.ש מצאה חן בעיניו כאישה, ומאחר ונפרדה מהחבר שלה ראה בכך "הזדמנות כפולה" כיוון שהתפנתה לעבודה ללא הפרעה, וכן התפנתה עבורו כבת זוג (עמ' 1661-1660).

לטענת הנאשם, במהלך תקופה זו יצאו יחד לאירועים כשהם מחובקים או שלובי ידיים. כמו כן הנאשם קנה לה מתנות אישיות והיתה להם, כדבריו:

"כאילו זוגיות"... זה היה טוב לזמן שלו ומאוד מאוד מאוד נהננו אחד מהשני". (עמ' 1666, ש' 9-10)

לצורך חיזוק טענת הנאשם לזוגיות הביאה ההגנה את דברי המתלוננת בהודעתה במשטרה מתאריך 31/1/2005:

"מצד חנן היתה תשוקה והיתה לי הרגשה שאני מוצאת חן והוא אמר לי שהוא מאוד אוהב את הגוף שלי."

חיזוק נוסף מוצאת ההגנה במסמך שכתבה המתלוננת בתאריך 6/8/2005, והגישה למשטרה ביום 7/8/2005, בו כתבה כי הנאשם הציע לה לישון אצלו, הציע לה לעבור לגור אליו, וכן הציע שתצטרף אליו לסוף שבוע ב"יערות הכרמל" ולהפלגה בספינה.

ההגנה טענה כי המתלוננת אישרה כי הנאשם העניק לה מתנות קטנות וכי התלוותה אליו להופעות במועדון ה"בלקוני".

לשיטת ההגנה, אילו אכן לא נתקיימו בין השניים יחסים זוגיים, יכלה מ.ש להדגיש בפני הנאשם בעת פגישתם המוקלטת כי מעולם לא היתה חברה שלו וכי הצעת החברות שלו מצחיקה, אך לא עשתה כן.

32.       המאשימה טענה כי גרסת הנאשם בדבר קיום יחסים זוגיים בהסכמה עומדת בסתירה לעדות המתלוננת ומלאה סתירות בפני עצמה - בחקירתו הראשונה במשטרה, בתאריך 14/2/2005, הגדיר את היחסים בינהם כ"יחסים זוגיים מיניים רגילים" שנמשכו כחודשיים אך בחקירתו בתאריך 8/8/2005 התייחס לקשר כאל "סטוץ" שנמשך "שבוע- שבועיים" (ת/3, עמ' 16ו-21). כמו כן  בעימות שנערך בינו לבין המתלוננת בפברואר 2005, לא טען בפניה כי היתה ביניהם מערכת יחסים, וכשנשאל לפשר שתיקתו אמר :"אני חושב.. שהיה ברור לי שבמצב שהיא כרגע מתלוננת נגדי, היא לא תודה בזה".

להגנתו טוען הנאשם כי בעימות במשטרה כן טען בפני המתלוננת שהיה ביניהם  קשר זוגי אך דבריו לא נרשמו בתמליל. כראיה לטענתו זו הובאו דבריה של המתלוננת שאמרה בעדותה:

"ואז, במהלך העימות, הייתי די עם הדברים שחנן העלה, הוא אמר בכלל שהיינו במערכת זוגית, שהיינו בקשר בכלל" (עמ' 391 לפרוטוקול ש' 20-23).

עוד טען כי שינוי גרסתו בנוגע לאופי היחסים ומשכם - יחסים זוגיים מול שבוע של סטוץ - היתה "התחלקות" מצדו (עמ' 1668 לפרוטוקול, ש' 24).

הנאשם מודה שאמר למתלוננת, כפי שאמר לאחרים לפניה, כי ישנן סצינות מין בסרטים, שהן אמיתיות, אך לטענתו הוא לא אמר לה כי יש הכרח לקיים חזרות על סצינות מין על ידי קיום יחסי מין אמיתיים.

33.       בעדותו בבית המשפט טען הנאשם, לראשונה, כי הדברים שאמר בשיחה המוקלטת בין השניים, לפיהם הודה כי קיים יחסי מין עם המתלוננת לצורך אימון לאודישן, נאמרו כיוון שסבר שאסי, החבר של מ.ש מקליט את השיחה, והאמין שרצתה להוכיח לאסי שהיחסים ביניהם היו רק לצורך "אימון":

"אמרתי, אני אתן לה להוביל. אז היא .. אומרת לי, מה עם הטלנובלה .. וזה. אמרתי, הופה, הבנתי את העניין..היא סיפרה לו כנראה שאנחנו שוכבים..היא כנראה הצדיקה את זה כשהיא אומרת לו אנחנו עושים את זה לעבודה..

אמרתי.. שכל מה שהיה בינינו היה בענייני עבודה ואני אאשר כל מה שהיא רוצה".

לטענת המאשימה, כאשר נחקר אודות הדברים שנאמרו בפגישה זו בתאריך 14/2/2005 בטרם ידע כי השיחה הוקלטה, לא טען הנאשם, ולו ברמז, כי אמר בה דברי שקר מסיבה כלשהי. כמו כן, גם בחקירתו מתאריך 21/2/2005, בה נמסר לנאשם כי שיחתו עם מ.ש הוקלטה - לא הזכיר את "האיפרוביזציה שעשה לטובת אוזניו של אסי".  כשנשאל מדוע אמר למ.ש במהלך השיחה כי כל מה שקרה ביניהם התחיל אחרי שנפרדה מאסי, השיב:

"היה חשוב לי..שהיא תזכור את הפרט המוסרי הזה. חשבתי שאולי זה ירגיע אותה.. " (עמ' 2 לפרוטוקול).

34.       הנאשם טוען כי במהלך שיחתם שהוקלטה שיקר כשהודה כי קיימו יחסי מין לצרכי אימון ועשה כן כי חשד שאסי מקליט את השיחה, והוא לא רצה שאסי יידע שקיים יחסי מין עם מ.ש כחלק מזוגיות. לשיטתו, נמצאים תימוכין לגרסתו זו בדברים שאמרה המתלוננת  לחוקרת ענת נחום, (ת57ה); בדבר החשד של הנאשם כי היא מקליטה את השיחה:

"... חנן חשש לדעתי כי הוא שאל שאלות וביקש שאפתח את החולצה, פתחתי את המעיל".

וכן בדברי מ.ש בחקירתה הנגדית:

"יכול להיות שאם הוא לא היה חושד אולי שיש עלי איזה מכשיר הקלטה, אז הוא לא היה אומר לי, "תשמעי זה קרה... רק אחרי שנפרדתי מאסי". (עמ' 575)

בהמשך החקירה מתאריך 14/2/2005 הודה הנאשם כי המציא את השם "ניק", וכי "ניק" הוא למעשה דני פארן, מפיק הטלביזיה. לדבריו, המציא את השם "ניק" כאשר מ.ש בטעות שמעה אותו משוחח עם דני פארן אך שמעה את ההברה "ני" וסברה כי מדובר ב"ניק". לדבריו עשה כן כי חשש שמ.ש תתקשר ותטריד את דני פארן. הנאשם הכחיש כי שוחח עם "ניק" בנוכחות מ.ש לטענתו, אינו נוהג לעשות כך, כדי שאוזן זרה לא תשמע את "הביזנס שלו". כשנשאל מדוע שוחח עם דני באמצעות הספיקר ענה כי הוא מדבר בביתו "איך שאני רוצה" (עמ' 1830-1829 לפרוטוקול).

 

עדי ההגנה

 

35.       לאחר תם פרשה בראיות והגשת הסיכומים בכתב, ביקשה ההגנה לשמוע את עדויותהם של נצ"מ אבי מנצור ורפ"ק יורם סלקמן, שהיו מעורבים בחקירה הראשונה של תלונת מ.ש במהלכה נערך עימות בינה ובין הנאשם ובסופה הוחלט לא להגיש כתב אישום נגד הנאשם, מחוסר ראיות.

 

נצ"מ אבי מנצור:

36.       נצ"מ אבי מנצור (להלן:"נצ"מ מנצור"), ראש אגף החקירות והמודיעין של מחוז מרכז נשאל האם המתלוננת אמרה למי מהחוקרים כי בינה ובין הנאשם התקיים רומן. בתשובה ענה כי בעקבות פניית הנאשם והעיתונות באותה השאלה, פנה אל רפ"ק סלקמן, ושאל האם הוא, רפ"ק סלקמן, זוכר בדיוק את השיחה שנערכה בין המתלוננת לנאשם בעימות ואת הדברים שנאמרו בה. נצ"מ מנצור תיאר את השיחה בינהם כדלקמן:

 

                       "ולכן התקשרתי לסלקמן ואמרתי לו תשמע – אתה זוכר את הדבר הזה? הוא אמר לי אני זוכר שזה נזרק. ככה הוא אמר".

 

בתשובה לשאלת בית המשפט לפירוש המונח "נזרק" ענה נצ"מ מנצור:

 

"נזרק, כאילו הוא (רפ"ק סלקמן, ר.ל.ש.) הבין שיש רומן ביניהם...אמרתי לו...אם זה נאמר בעימות...למה לא כתבתם את זה..? אמר לי- ..אני לא בטוח שזה נזרק במסגרת העימות יכול להיות בשיחת מסדרון". ( עמ' 2132-2133 לפרוטוקול)

 


רפ"ק יורם סלקמן:

37.       רפ"ק יורם סלקמן (להלן:"רפ"ק סלקמן") שימש, בעת בירור תלונתה הראשונה של המתלוננת כסגן מפקד יחידת ההונאה במשטרת מחוז מרכז והיה אחראי על החקירה לאחר שזו הועברה ליחידתו בשל רגישותה.

רפ"ק סלקמן הנחה את החקירה, שנערכה על ידי שתי חוקרות נוספות, ואף נכח בעימות שנערך בין המתלוננת ובין הנאשם.

לדבריו העימות בין המתלוננת והנאשם לא הוקלט אך תועד בכתב יד על ידי אחת החוקרות. בתשובה לשאלה האם נערכה, בינו ובין נצ"מ מנצור, שיחת סיכום בתם החקירה, ענה העד כי לא נערכה שיחה אחת מסכמת אלא נערכו מספר שיחות והתייעצויות במהלך החקירה כולה אשר כללו, לדבריו, לבטים רבים. בתשובה לשאלה באילו לבטים מדובר ענה:

 

"העד :           לפחות ההתרשמות הסובייקטיבית שלי, אני מדבר בשמי ובהתרשמות הסובייקטיבית שלי, אני הבנתי שיש פה איזשהו מהלך עניינים של קשרי-, אני מנסה להיות עדין, קשרי חברות, קשר אולי עבודה, קשר שגלש. ונקודה אחת שמאוד מאוד ככה ליוותה אותי לאורך הזמן, נדמה לי שאני אפילו שאלתי שאלה את המתלוננת בעניין, במסגרת אותו עימות, לגבי יחסי מין שקוימו מרצון. למיטב זיכרוני התשובה שקיבלתי היא תשובה חיובית. אני הערכתי ש-, אני הערכתי-, אני הערכתי שוב באופן סובייקטיבי שגדר היחסים ביניהם הוא משהו שהוא מורכב, לא אירוע חד פעמי, אירוע שמורכב מהרבה מאוד אירועי משנה ושוב ההתרשמות הסובייקטיבית.

ש :                 למי העברת את ההתרשמות הזו?

ת :                   ההתרשמות הזו הועברה על ידי, גם למפקד היחידה וכמובן לקצין האח”ק. זו התרשמותי הסובייקטיבית, שוב בשיחות, בעדכונים. מותר לי להביע את דעתי, זו ההתרשמות שלי... " (עמ' 2094-2095 לפרוטוקול).

בתשובה לשאלה האם המתלוננת חזרה בפניו מתלונתה נגד הנאשם ענה העד כי "לא היה מצב בו המתלוננת חזרה בה מתלונתה" ( עמ' 2098 לפרוקטוקול).

 

טענות ההגנה בקשר לעדי ההגנה:

 

38.       לטענת ההגנה, מעדותו של נצ"מ מנצור עולה כי משביקש לברר האם המתלוננת אמרה למי מהחוקרים כי היה לה רומן עם הנאשם, הוא קיבל תשובה ברורה מרפ"ק סלקמן לפיה המתלוננת אמרה כך מפורשות. יש להעדיף עדותו זו על פני עדותו של רפ”ק סלקמן לפיה המתלוננת לא אמרה לו כך מפורשות אלא זהו הרושם שקיבל בלבד.  

 

39.       לטענת ההגנה, משהבין רפ”ק סלקמן את המחדל החקירתי שנוצר עקב היעדר תמלול העימות במדויק, כביכול,  הוא טען כי לא תמלל את העימות, אלא חוקרת אחרת שנכחה בו כתבה דו"ח וכן כי יתכן שהדברים לא נאמרו במהלך העימות עצמו אלא מחוצה לו- בשיחת מסדרון.

 

40.       לטענת ההגנה עדות של רפ”ק סלקמן אינה הגיונית ונגועה בחשש פן יזקפו לחובתו מחדלי החקירה ועל כן יש להעדיף את עדותו של נצ"מ מנצור לפיה קיבל תשובה ברורה לשאלתו לפיה המתלוננת אכן אמרה כי בינה ובין הנאשם היה רומן.

 

טענות ההגנה בקשר לכתב האישום

41.       לטענת ההגנה, חלק גדול מהעובדות שמייחסת המאשימה לנאשם אינן מגובות בראיות.

כך, למשל, לא הוצגו תמונות העירום שכביכול צילם, אין זכר לשיחות עם "ניק" ואין מסמכים המבססים את גרסת המתלוננת, למרות שנערך חיפוש בביתו של הנאשם.

לשיטת ההגנה, טענת המתלוננת כי היתה נאיבית באופן קיצוני, וכי האמינה לנאשם כי יש לקיים עמו יחסי מין מלאים כדי להתאמן לאודישן לטלנובלה - אינה מתקבלת על הדעת. הנאשם טוען כי נושא האודישנים והטלנובלה עלה בשיחותיהם אגב אורחא, ובכל מקרה לא היה הבסיס לקיום היחסים ביניהם.

עוד טוענת ההגנה, כי עניין ההבטחות לאודישן בטלנובלה הפך לחלק המודגש בתלונתה, רק בעקבות הלחץ של החבר, אסי, ובשל רצונה להצטדק בפני אסי. לטענת ההגנה הנושא קיבל תאוצה כעבור חצי שנה, בעקבות הפרסומים על התלונות האחרות.

42.       ההגנה טוענת כי המתלוננת סיפקה כמה סיבות לעובדה שקיימה יחסי מין עם הנאשם: האחת - כי קיימה יחסי מין עם הנאשם כדי להתכונן לאודישן (ע' 516 ש' 22-25), האחרת - כי קיימה יחסי מין עם הנאשם, כדי להשתחרר באופן כללי, עניין שיועיל לה כשחקנית. במקרה אחר המתלוננת סיפרה שהשתכנעה לקיים יחסי מין עם הנאשם, כיוון שלפי הבנתה, חלק מהלימודים וההכשרה של כל שחקן כלל "מבחן מיטה" (ע' 532 ש'14-17).

סיבה נוספת בעטיה קיימה מ.ש יחסי מין עם הנאשם, לטענת ההגנה, היא כי: "רציתי לנצל את הקשרים של חנן בעולם הבידור". בחקירתה הנגדית הסבירה אמירתה:

"זאת היתה הפרשנות שהוא ואני הסכמנו עליה. שהוא יוכל לעזור לי בזה..שאני ינצל את הידע שלו ואת זה שיש לו קשרים עם אנשים טובים...לא בשביל להכניס אותי לאיזה תפקיד אם אני אשכב איתו".

ההגנה מבקשת למצוא חיזוק לטענתה זו בדברי המפיק דני פארן, לפיהם באודישנים "הכל יכול להיות". פארן נשאל על האפשרות ששחקניות מתחילות תתנהגנה "התנהגות חופשית" כדי לקדם עצמן בתחום המשחק, ואישר שהתופעה קיימת וכי התנהגות כזו יכולה להתפרש לא נכון ע"י הצד השני ולהוביל ליחסים שלא התכוונו לעשותם.. "יכול להיות גם יחסי מין" (עמ' 1588).

גם לעניין קיום המין האנאלי סיפקה המתלוננת מספר סיבות; בהודעתה במשטרה ובבית המשפט טענה כי אקט זה אמור היה להיות חלק מתפקידה בטלנובלה. בעדות אחרת מסרה כי הנאשם ביקש ממנה לעשות כן מטעמי פתיחות, "כדי שלא יהיה ביניהם משהו שהם לא עשו". כשנשאלה מה היתה הסיבה האמיתית לביצוע אקט זה ענתה "גם וגם".

לטענת המתלוננת, היא והנאשם קיימו יחסי מין כ- 10 פעמים. אולם, כשנערך עמה חישוב, הסכימה המתלוננת לאפשרות כי השניים קיימו יחסי מין פעמים רבות משך מספר חודשים, מספר פעמים בשבוע, אלא שהיא זוכרת לפחות 10 פעמים (עמ' 537, ש 1-4 ו- 540 ש' 3-5).

לטענת ההגנה, אם תתקבל גרסת המתלוננת במלואה, יהיה בית המשפט מחויב לקבל את מגוון האפשרויות למניעים שהביאו אותה לקיים יחסי מין עם הנאשם.  ערבוביה זו, לטענת ההגנה, אינה מקימה תמונה עובדתית של עבירה כלשהי, ודאי לא מעל כל ספק סביר.

ההגנה מדגישה כי גרסת המתלוננת צריכה לעבור את מבחן הסבירות. לטענתה ישנו קושי בקבלת גרסתה לפיה, בחורה מן היישוב, בעלת מנת משכל נורמאלית, מקיימת יחסי מין עם גבר, משך מספר חודשים, מתהלכת עמו שלובת ידיים, מתלטפת ומתנשקת איתו, מתלבשת לידו, מגיעה לסיפוק מיני, אם כי, לגרסתה, מבוים - והכל לצורך חזרות למבחן במה אחד.

לאורך התקופה הרלוונטית, אמר אסי למתלוננת כי לדעתו היא מנוצלת, אולם היא העידה כי היתה משוכנעת שלא מדובר בניצול. דבריה אלה מלמדים כי הפעילה שיקול דעת ובחרה באפשרות אחת, כלומר, אין מדובר בהתנהגות בלתי מודעת. זאת ועוד, העובדה שהמתלוננת לא סיפרה לאסי על כך שהיא והנאשם מקיימים יחסי מין, מגלה התנהגות שאינה תמימה. אילו תמימות הובילה את מעשיה של מ.ש, לטענת ההגנה, היתה מספרת לאסי, באותה "נאיביות" שבה התייחסה לדברי הנאשם, שיחסי המין הם חלק מדרישות ההכנה לאודישן.

לשיטת ההגנה, אלמלא החבר הנבגד, אשר לא היה מסוגל לקבל את האמת בדבר הקשר המיני של המתלוננת עם הנאשם, לא היתה המתלוננת חושבת שראוי להגיש תלונה נגד הנאשם.

 

(4)     דיון- קביעת ממצאים עובדתיים

 

43.       גרסתה של המתלוננת, לפיה הנאשם הוליך אותה שולל, תוך שהיא מאמינה בתמימות ובנאיביות כי קיום יחסי המין דרוש לשם קבלת תפקיד לטלנובלה, עדיפה בעיני על פני גרסת הנאשם, לפיה היתה בינו לבין המתלוננת, כל העת, מערכת יחסים זוגית רומנטית, שהתנהלה בהסכמה מלאה.

גרסתו של הנאשם נשענת על חצאי אמיתות ועל פרשנויות פתלתלות לאמרות תמימות של המתלוננת. אמנם מ.ש, להבדיל ממתלוננת אחרות, היתה בגירה, כבת 20, בעת היכרותה עם הנאשם והיא הודתה כי יחסי המין ביניהם היו בהסכמה, אך אני מאמינה למתלוננת כי הנאשם נטע בה כל העת אמונה כי קיום יחסי המין עמו דרוש כדי לקדם את יכולות המשחק שלה, וכי הנאשם היטיב למוסס כל חשש שהתעורר בלבה על כנות הקשר בשקרים ובדברי חלקות.

על אף שהתמימות העולה מגרסת המתלוננת נראית תמוהה בקריאה ראשונה, הרי שעיון מעמיק בכל עדויותיה מלמד כי עדותה רצופה ועקבית, ונתמכת הן בעדויות חיצוניות, הן בהקלטות בהן נשמע הנאשם מסבך עצמו בכל המיוחס לו, הן בשקרי הנאשם, ומעל לכל, במעשים דומים של הנאשם - הכל כפי שיבואר בהמשך.

 

44.       יודגש כי עדותה של מ.ש הינה העדות הראשונה שנחשפה בפרשה, כארבעה חודשים לפני חשיפת הפרשה בעיתונות, וכחצי שנה לפני פתיחת החקירה בעניינו של הנאשם. מכאן שתלונתה של המתלוננת הינה תלונה עצמאית, בלתי תלויה שלא זוהמה משום אינפורמציה חיצונית שעלולה היתה להשפיע עליה.

כמו כן, עובדת היותה המתלוננת הראשונה בפרשייה זו, אשר מסרה עדות למרות חששות כבדים מחשיפה ומכעס הוריה, וזאת לאחר שניגשה מספר פעמים אל תחנת המשטרה אך לא אזרה אומץ להתלונן, מחזק גם הוא את אמינות דבריה כי הדברים הטרידו את מנוחתה, והיא לא מצאה מרגוע עד הגשת תלונתה, על אף הסיכון האישי הכרוך בכך.

זאת ועוד - משנסגר תיק החקירה בתלונה הראשונה, בשל חוסר ראיות, וזאת, ככל הנראה, משום שלא היה בידי התביעה חיזוק כלשהו לטענותיה מול הכחשותיו של הנאשם וטענתו כי היתה בין השניים מערכת יחסים זוגית - לא שקטה המתלוננת ובחרה להגיש ערר ולדרוש הגשת כתב אישום, אלא שתלונתה זו התייתרה לאחר חשיפת התלונות הנוספות, אשר הביאו לחידוש החקירה.

להלן אתייחס לשאלות העובדתיות העיקריות שבמחלוקת.

 

קיומה של טלנובלה קונקרטית

 

45.       בסיכומיהם טענו ב"כ הנאשם כי נושא הטלנובלה והאודישן עלה בשיחותיו של הנאשם עם מ.ש רק כבדרך אגב. בחקירתו מיום 14/2/2005 (ש' 32-33 ו-59-62) הודה הנאשם כי סיפר למ.ש על רעיון לטלנובלה, אלא, שלטענתו, דיבר על רעיון כללי אשר נמצא בתהליך התגבשות, ולטענתו הוא לא הציע לה תפקיד כלשהו באותה טלנובלה.

לעומתו, טענה מ.ש בחקירתה במשטרה כי כחצי שנה לאחר תחילת הקשר עם הנאשם סיפר לה הנאשם על טלנובלה חדשה בהשתתפותו העומדת לעלות בקרוב בטלביזיה. לטענתה הנאשם הציע לה להתמודד על התפקיד הראשי, בת זוגו של הנאשם בטלנובלה, והבטיח כי יכין אותה לאודישן.

הנאשם הראה לה פקס מחברת ההפקות טלעד ובו צוין כי הטלנובלה אושרה (ראה תלונתה מיום 31/1/2005, ת/57א וכן חקירתה מתאריך 2/2/2005, ת/57ב ש'35-45 ).

בשיחה המוקלטת בין השניים, שנערכה כאמור בתאריך 13/2/2005, ללא ידיעת הנאשם ובטרם ידע דבר אודות תלונתה נגדו, (להלן:"השיחה המוקלטת") נשמע הנאשם מאשר את הדברים:

"מ.ש:             למה, אמרת בינואר זה (הטלנובלה, ר.ל.ש.) אמורה לעלות

הנאשם:         ... התברר שיש עוד איזה טלנובלה אחת... אמרתי לו (הנאשם לדני פארן, ר.ל.ש) "אתה דוחה לי את כל הסיפור? אני כבר מוכן נפשית, אני כבר עובד"...

מ.ש:               אבל איך, כאילו זה לא נתפס, כל הקטע הזה כבר עבר אישור של טלעד, וכבר קיבלת את כל הטפסים, הכל אושר ואיך.. ככה מבטלים?

הנאשם:         כן.

מ.ש:               מוזר..

הנאשם:         לא, לא, זה יצולם, זה יהיה.

מ.ש:               הסדרה הזאת תהיה?

הנאשם:         בטח שתהיה. תראי.." (עמ' 18-20 לתמליל השיחה).

ובהמשך:

"מ.ש:             אני כבר הכנתי את עצמי מראש, .. ככל שהזמן עבר אמרתי, באמת מעניין לראות שמה אותך מופיע וכל זה. אתה אמרת לי: "בדצמבר יהיו פרומואים", שום פרומואים ושום כלום, ואני...גם מעניין אותי לראות את התפקיד שלי, מי עושה את התפקיד שלי, מי עושה את הסצינות האלה. (הדגשה שלי, ר.ל.ש).

הנאשם:         לא, לא זה יצולם. זה יהיה....

מ.ש:               ה.. סדרה הזו תהיה?

הנאשם:         בטח שתהיה... (עמ' 20 לתמליל).

 

46.       מדברים אלה עולה, כי, אכן, הנאשם הבטיח למתלוננת שיתקיים אודישן לתפקיד ספציפי בטלנובלה זו, אשר אמורה לעלות לאקרנים בחודש ינואר. הנאשם אינו מופתע מסברתה כי מדובר בעניין ממשי, נהפוך הוא - הנאשם מחזק את סברתה אשר נולדה, ככל הנראה, מדבריו, לפיה יש טלנובלה והיא תצולם וכי גם הוא, כמוה, "מופתע" ו"מאוכזב" שטרם עלתה לשידור, והרי הוא כבר "מוכן נפשית" ו"עובד". הנאשם שב, משקר ומבטיח, כי "הסדרה תהיה", והיא תצולם בקרוב.

 

קיום יחסי מין מלאים כחלק מאודישן

 

47.       בתלונתה הראשונה טענה המתלוננת שהנאשם אמר לה שהתפקיד שהיא צריכה להתמודד עליו הוא בת זוגו בסדרה, כי הבמאי סומך עליו וכי אם הוא יאמר לבמאי שהיא מתאמה - היא תקבל את התפקיד. לדבריה הנאשם אמר לה שלצורך כך היא צריכה:

 

"לעשות סצינה של אהבה וסקס. וטען שהבמאי לא רוצה שזה יהיה משחק אלא אמיתי והאודישן עצמו הוא להיות עם חנן במיטה בחדר ולשכב איתו שרק אני וחנן שם בלי במאי ובלי צלם." (עמ' 1 לתלונתה מתאריך 31/1/2005) (הדגשות שלי, ר.ל.ש).

 

בחקירתו הראשונה בתאריך 14/2/2005 (ת/1), כאשר הנאשם לא ידע כי הוקלט ע"י מ.ש ערב קודם, נשאל האם טען בפניה כי במאי הטלנובלה דרש שהנאשם והשחקנית המיועדת יקיימו יחסי מין, בחדר צדדי, שלא לעיני הבמאי, וכי אז ימסור הנאשם לבמאי את דעתו על ביצועיה - הנאשם השיב:"וודאי שלא". (עמ' 6 ש' 57), הנאשם טען כי טענתה זו של המתלוננת הזויה ובלתי הגיונית. אולם, בשיחה המוקלטת, מספרת מ.ש לנאשם שביררה האם נהוג לקיים יחסי מין אמיתיים באודישן לטלנובלה:

 

"מ.ש:             ... אני שאלתי על הקטע של האודישן... "יכול להיות שיעשו אודישן כזה"... אמרו לי "אין, לא קיים דבר כזה"..

הנאשם:         זה גם ..(לא נשמע)

מ.ש:               אז מה? זה האודישן הראשון עלי האדמות שעושים את זה?

הנאשם:         קודם כל, אמרתי לך שדבר כזה ..לא יישב בחדר ויסתכל.. והרי שמעת אותו שהוא אומר לי .."אם תגיד לי שזה בסדר, אני סומך עלייך", זה לא שהוא (לא נשמע).. באודישן והיה מסתכל לראות אם אני חודר אלייך או לא. .."(עמ' 22-23 לתמליל).

תשובת הנאשם בשיחה המוקלטת מתיישבת עם טענתה של המתלוננת, וסותרת את דבריו לפיהם אלה "דברים הזויים" אותם מעולם לא אמר. מהאזנה לקלטת עולה, והנאשם לא סתר דבריה, כי מדובר בדברים ברורים אותם אמרה בדבר קיום יחסי מין אמיתיים באודישן, והוא לא אומר מפורשות כי מעולם לא דובר על קיום יחסי מין מלאים באודישן עצמו, או כהכנה לאודישן, אלא רק מתקן ואומר שהבמאי לא "מסתכל לראות אם אני חודר אלייך".

 

"ניק"

 

48.       בתלונתה הראשונה במשטרה, סיפרה המתלוננת על השיחות שהנאשם ניהל בנוכחותה:

"... היו במהלך התקופה שיחות טלפון עם ספיקר כשאדם בשם ניק שומע ומדבר ולא יודע שאני מקשיבה לו.

ושם ניק אמר לו מה הוא רוצה בשחקנית, שהשחקנית תהיה נועזת ותעשה סקס באמת ושהיחסים בינה ובין חנן יראו אמיתיים".

הנאשם הכחיש זאת וטען כי השיחות שניהל כביכול עם הבמאי "ניק", לא הוכחו ולא הובאה לקיומן כל ראיה.

בחקירתו בתאריך 14/2/2005, הודה הנאשם  כי שיקר למ.ש בקשר ל"ניק" וכי אדם בשם "ניק" לא היה ולא נברא. בהמשך הודה הנאשם כי "ניק" הוא דני פארן ו"זו המצאה שלי".

 

לטענתו, הוא שיקר למ.ש אודות "ניק" מאחר וחשש שמ.ש:"פתאום תצלצל ותטריד את דני פארן" (חקירתו מיום 14/2/2005, ת/1, גליון 5 ש' 40).

גם גרסת המתלוננת, לפיה צולמה בעירום כדי להוכיח לבמאי הטלנובלה "ניק" שהיא נועזת, מתיישבת עם תמליל השיחה:

 

"מ.ש:             ניק לא ראה את התמונות?

הנאשם:         לא, מה פתאום.

מ.ש:               שלי, של העירום..

הנאשם:         מה פתאום, מה פתאום...

מ.ש:               אתה אמרת לי שתראה לו אז אני כבר לא

זכרתי..

הנאשם:         העלמתי אותך, העלמתי אותך.

מ.ש:               מה אמרת לו?..

הנאשם:         לא דיברנו על זה בכלל

מ.ש:               לא יכול להיות שאמרת לו: "יש לי שחקנית בשבילך" והוא לא נזכר בזה בכלל.

הנאשם:         לא, תקשיבי מה היה... הוא (ניק, ר.ל.ש) יצר קשר עם אחד, עם דני פארן, זה שאחראי על הטלנובלות... והתברר שיש עוד איזה טלנובלה אחת שניק בכלל שותף לה.. "(עמ' 18-19 לתמליל).

 

49.       בשלב זה, לאחר שהנאשם הודה ש"ניק" הוא דני פארן, אין אלא להתפלא על הקלות הרבה בה משקר הנאשם למ.ש, וממציא סיפור בדים פתלתל לפיו "ניק" יצר קשר עם אחד, דני פארן...".

בחקירתו מתאריך 14/2/2005 נשאל הנאשם מה תגובתו לכך שמ.ש סיפרה כי שמעה שיחות טלפון בינו ובין "ניק" ברמקול כאשר "ניק" אומר שהוא רוצה שהשחקנית תהיה נועזת, והוא טען כי היא משקרת.

בעדותו בבית המשפט טען כי באחת הפעמים, כאשר שוחח עם דני פארן, בטלפון, באמצעות ה"ספיקר", שמעה מ.ש את השם דני, אלא ששמעה את ההבהרה האחרונה בלבד - "ני" ואז שאלה האם הוא מדבר עם "ניק"? הנאשם השיב בחיוב, וכך הפך דני פארן ל"ניק". לשאלה מדוע פעל כך ענה כי המעשה היה "דבר מטומטם לגמרי" (עמ' 1676 לפרוטוקול), וכי עשה כן כיוון ש:"אינו חושב שאוזן זרה צריכה לשמוע את הביזנס שלו " (עמ' 1829 לפרוטוקול).

אולם, בשיחה המוקלטת נשמע הנאשם כשהוא אומר למ.ש שהיא שמעה את השיחות ביניהם:

"מ.ש:             אבל אתה מראה לו... תמונות שלי בעירום, זה לא אומר.. שאני נועזת?

הנאשם:         את שמעת את השיחות שלנו, שמעת את השיחות, לא בשביל להוכיח לך משהו, נתתי לך לשמוע את השיחות כדי שתהיי בעניינים.... והרי שמעת אותו אומר לי .."אם תגיד לי שזה בסדר, אני סומך עלייך"..  הרי הוא אמר לי:"אם אתה נותן לי את המילה שלך שהיחסים בנכם חופשיים. אתם באים אליי למשרד.. אני מאמין לך. .. אמרתי לך: הוא סומך עלי". (עמ' 23 לתמליל) (הדגשות שלי, ר.ל.ש)

50.      מכל האמור עולה, כי גרסתה של מ.ש, לפיה הנאשם דיבר עם ה"במאי" בטלפון, בנוכחותה, ובשיחות אלה ציין ה"במאי" את רצונו בשחקנית נועזת, שתבצע יחסי מין אמיתיים באודישן ובצילומים כדי ש"זה ייראה אמיתי", וכי הוא סומך על הנאשם שיבחן זאת - מבוססת על דברים שאמר לה הנאשם, כפי שהוא בעצמו מודה בשיחה המוקלטת.

 

זאת ועוד, שקריו של הנאשם אודות ניק, והקלות הרבה בה הוא משקר למתלוננת פעם נוספת, בשיחה המוקלטת, מעלים חשד כי לא סיפר למ.ש את שמו האמיתי של דני פארן, לא מפאת הדאגה לשלוותו של האחרון וחשש כי מ.ש תטריד אותו, אלא מחשש כי מ.ש תיצור עמו קשר ותגלה שסיפור הטלנובלה לא היה ולא נברא, וכך גם לא עלתה מעולם הדרישה לקיום יחסי מין אמיתיים בקשר אליה.

 


קיום יחסי מין כתרגול לאודישן

 

51.       מ.ש טענה כי הנאשם דרש ממנה לקיים עמו יחסי מין כתרגול לאודישן. לדבריה, הוא התחיל לנשק אותה והסביר כי הם צריכים להתנשק כדי להתרגל אחד לשני, כמו כן ביקש שתיזום נשיקות וחיבוקים כלפיו כדי שהבמאי יראה ויחשוב שהיא נועזת ו"בטוח יבחר בה" ובהמשך שכנע אותה לקיים סקס מלא מאותה הסיבה. בהמשך דבריה סיפרה:

 

"... ואחרי איזושהיא תקופה שבמהלכה חנן המשיך לשכנע אותי שאני והוא נעשה סקס מלא, הסכמתי שזה יקרה פעם אחת לצורך אודישן כי ככה חנן אמר לי שהבמאי רוצה... ואז בסביבות 4/04 הסכמתי לעשות את הסצינה".

..ושכבתי עם חנן בחדירה מלאה. העניין נגמר בכך שיודיע לי מה הבמאי אומר.

אחרי כמה ימים אני התקשרתי ... ואז חנן אמר לי שהוא לא דיבר עם הבמאי בטענה שאני לא מספיק טובה ושאני צריכה להשתפר ולכן זה מוקדם מדי בכדי שאני אפגש עם הבמאי...

"ואז הגעתי לחנן והוא ביקש ממני שוב שנתרגל את סצינת הסקס כדי שיראה אמיתי ואני אהיה יותר יוזמת ולא הסכמתי ואז חנן המשיך לדבר איתי ולשכנע שזה טוב בשבילי בשביל ההתקדמות שלי ואחרי איזושהי תקופה אני לא זוכרת כמה הסכמתי" (הודעתה מיום 31/5/2005).

52.       בחקירתו בתאריך 14/2/2005, כאשר נשאל האם נכון שקיים עם המתלוננת יחסי מין באמתלה כי יש "לעשות חזרה" על סצינות מין כדי שייראו אמיתיים על המסך - הנאשם ענה:

"לא. היחסים בינינו היו כפי שתיארתי לפני, מאותו ערב ספונטני שעלינו לחדר השינה, היו יחסי זוגיות רגילים כמו בני זוג.." (עמ' 6-7, ש' 73-76).

 

אולם, בתמליל השיחה, בהמשך לדבריו ש"ניק" סומך על המילה שלו בדבר יכולתה של מ.ש, אמר:

 

"הנאשם:        ..אבל את בהתחלה לא רצית.. (לקיים יחסי מין, ר.ל.ש)

 

מ.ש:               ..ואז הבנתי שזה מה שצריך לעשות.

 

הנאשם:         עכשיו, עשית את זה אבל יש הבדל בין לעשות את זה לבין..תראי, אם זה היה יוצא לפועל, ואנחנו היינו שם, ואת היית מתנהגת כמו בפעם הראשונה כשהיינו למעלה, לא היית עוברת את זה..

 

מ.ש:               בפעם הראשונה הייתי בשיתוק.

 

הנאשם:         היית בשיתוק.." (עמ' 24 לתמליל)

 

ובהמשך:

 

הנאשם:         אז זהו, מה שהיה, להפתעתי כשעלינו למעלה.. להתנשק לא ידעת. אני מנשק אותך ואני אומר לעצמי: "וואו, אני צריך ללמד אותה ".

 

מ.ש:               ואמרת לי שעושים את זה רק פעם אחת , רק בקטע של ה.... אודישן ובקטע של הסדרה ..

 

הנאשם:         אבל ... את לא עשית.. כאילו את לא היית טובה בזה. את בסרט צריכה לפתות אותי  .. את צריכה להתנפל עלי, איפה,..

היית משותקת רב הזמן, התחלת להשתחרר אחרי כמה פעמים, עזבי את זה, זה לא משנה, שטויות, שמעי... למה זה מפריע לך עכשיו? (עמ' 25-26 לתמליל).

 

מ.ש מציינת מפורשות כי סוכם ביניהם שקיום יחסי מין אמור להתרחש רק פעם אחת, כדי להתכונן לאודישן ולסדרה, והנאשם אינו מכחיש זאת או מתקן אותה, והוא אף מסביר מדוע היה צורך להמשיך ולתרגל זאת כיוון שמ.ש לא היתה "טובה מספיק".

54.    גם אם הדברים אינם מצוינים בשורות אלה ב"רחל בתך הקטנה", ניתן להסיק, לשיטתי, כי טענתו של הנאשם בדבר "יחסים זוגיים רגילים", אינה מתיישבת עם הדברים שהוחלפו בין המתלוננת לנאשם בציטוטים לעיל, שכן מדוע תהיה "משותקת" ומדוע הבינה ש"צריך לעשות את זה". שיחה זו מצביעה, לדעתי,  על כך ש"החזרות" במתכונתן זו לא נעשו מרצונה של המתלוננת, אלא לאחר שבתמימותה השתכנעה מדברי הנאשם שהדבר נחוץ כדי שתהיה מקצועית, תעבור את האודישן ותקבל את התפקיד.

דברים ברוח זו נאמרו על ידי המתלוננת גם בעימות שנערך בינה ובין הנאשם במהלך החקירה הראשונה בתלונתה. מועד חקירת תלונתה הראשונה. טענת ההגנה לפיה הודתה המתלוננת במהלך אותו זמן בפני חוקריה כי בינה ובין הנאשם היו יחסים רומנטיים אינה מתיישבת עם חילופי הדברים בין השניים, שהרי גם הנאשם מצידו לא טען כך בפניה באותה הזדמנות. לטענה זו לא נמצאו תימוכין פרט לדבריו של נצ"מ מנצור לפיהם "הדבר נזרק בשיחות מסדרון", כפי שהובא לידיעתו על ידי רפ"ק סלקמן.

הדברים נסתרו על ידי רפ"ק סלקמן שטען בעדותו כי היתה זו התרשמותו בלבד, התרשמות אשר היתה משתנה מן הקצה אל הקצה אילו ידע כי מיוחסים לנאשם מעשים דומים נוספים.  אינני פוסלת את האפשרות כי דבריו רפ"ק סלקמן לא הובנו כהלכה או שלא הבהיר די הצורך, בזמנו, כי מדובר בהערכה סובייקטיבית שלו ולא בדברים שנאמרו מפורשות. על כל פנים, אין אזכור לדברים אלה בעימות עצמו או בכל התבטאות נוספת של המתלוננת ומעל לכל, השיחה המוקלטת בין השניים מסירה כל ספק בדבר שכן אין בה דבר המעיד על יחסים רומנטיים בין הנאשם למתלוננת - על חיבה, אהבה או תשוקה ואין ולו איזכור אחד של רגש הדדי שכזה בין השניים, במועדים הרלוונטיים.

משום כך גרסת המתלוננת, ולא גרסת הנאשם, היא המתקבלת על הדעת בעניין זה. זאת ועוד, אין בשיחתם דבר המעיד על יחסים רומנטיים בין בני זוג, יחסים על חיבה, אהבה או תשוקה ואין ולו אזכור אחד על רגש הדדי שכזה בין השניים, במועדים הרלוונטים.

למעלה מכל זאת אומר הנאשם בהמשך הדברים לעיל:

"... אני מרגיש לא נוח, אני א... קודם כל, זה כביכול... זה יכול להיראות ניצול, נכון? כאילו ניצול, עכשיו, מה אני צריך כאלה תחליפים בשביל זיון, באמת? אני רווק, אני בסדר... אני נראה... אין לי בעיות, אני לא צריך כאלה טריקים, אבל זה נראה לא טוב, זה נראה כאילו אני אומר לך: "תשמעי, זה לא מספיק טוב, תעשי את זה עוד פעם, זה נראה... והרגשתי לא נוח עם זה... הרגשתי ממש לא נוח עם כל הסיפור... כי להפתעתי...

להפתעתי כשעלינו למעלה, ואני הייתי  בטוח שיש לך ניסיון ואת... להתנשק לא ידעת, ממש לא ". (עמ' 24-26)

"..את... את חושבת שבאיזה שהוא שלב אני עבדתי עליך?".. "לא, פתאום  לפי ....השאלות שלך עכשיו, אני מקבל את התחושה שאולי נדמה לך שעבדתי עליך, זה נורא המחשבה הזאת" (עמ' 36-37)

 

סיכום הממצאים העובדתיים

 

55.       לאור האמור לעיל, אני סבורה כי גרסת המתלוננת עדיפה על פני גרסת הנאשם. גרסתה היתה עקבית וקוהרנטית מאז תלונתה הראשונה במשטרה שנגנזה (בתאריך 31/2/2005), דרך החקירות אשר התקיימו בעקבותיה (בתאריכים2/2/2005 ,6/2/2005) בחקירותיה החוזרות, עת נפתחה החקירה בעניינה בשנית (בתאריכים 7/8/2005 ,14/8/2005), ועד לעדותה בבית המשפט.

תימוכין משמעותיים לגרסתה נמצאו בדברי הנאשם בשיחה המוקלטת בין השניים, כפי שהושוו לעיל.

 

56.       בנוסף, הושוו בפנינו עדויות באשר למצבה הנפשי הירוד של המתלוננת לאחר שהסתבר לה כי הנאשם הוליך אותה שולל, וכי יחסי המין אשר קיים עמה הנאשם היו לשם סיפוקו האישי בלבד. עדויותיהם המהימנות של אסי ושל אמה הציגו את העצבנות וחוסר השלווה שהיו מנת חלקה בתקופה הרלוונטית ואת רצונה העז להתלונן.


עדותו של אבי פרידמן הציגה את תחושת הבושה והתסכול שחשה עת חשדה בנאשם אושש על ידו, והיא פרצה בבכי. הלכה היא, כי ראיה על מצבו הפיסי והנפשי של קורבן אונס היא ראיה עצמאית היכולה להוות חיזוק לגרסתו ואף למלא את דרישת הסיוע, שנדרשה בעבר לשם הרשעה בעבירת מין על סמך עדות יחידה של קורבן העבירה (ראו: ע"פ 814/81, אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(831-830 ,826 ; ע"פ 819/96, גואטה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(326 ,315;  וכן  ע"פ 3416/98,  אלברט  (בבר) איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(784 ,769 (4).

 

57.       גם שקריו של הנאשם, גרסותיו הסותרות בחקירותיו ודבריו בשיחה המוקלטת הביאוני למסקנה זו. אמנם שקרי הנאשם, לכשעצמם, אינם יכולים לשמש בסיס עצמאי להרשעה ועל בית המשפט לשקול בזהירות את הראיות, לבל ייכשל בהרשעת נאשם מחמת היותו שקרן ולא משום שהובאו ראיות מספיקות, אולם שקרי הנאשם במקרה זה, מערערים את מהימנותו ומחזקים את ראיות התביעה (בעניין זה ראה  ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי  פ"ד  מד(3), 469, ע"פ 6077/95 אבנר טוויל נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נז, 308 וכן  י. קדמי בספרו "על הראיות" כרך ראשון, בע' 265).

 

58.       הנאשם שיקר בנוגע לבמאי ניק, בקשר לקיומה של הטלנובלה, בקשר למועד צאתה לאקרנים, בעניין החובה לערוך תרגולים "על רטוב" ולקיים יחסי מין אמיתיים, וכן הודה בעדותו בפנינו, כי שיקר, או "עשה אימפרוביזציה" בשיחה המוקלטת בינו למ.ש לצורך אוזניו של אסי. הנאשם שיקר בחקירתו בתאריך 27/7/2005, עת טען בפני חוקריו כי  מ.ש הודתה כי בדתה את הדברים מלבה וכי הדבר פורסם באינטרנט (ת/8, עמ' 3).


נדמה כי שקרים שגורים בפיו של הנאשם כעניין של מה בכך ואין אלא להשתומם כיצד ובאיזו קלות משקר הוא בשיחה המוקלטת, למשל, אודות סיבת אי עלייתה לאויר של הטלנובלה.

 

59.       בעניין זה יצויין, כי טענת ההגנה, לפיה תלונתה של מ.ש הינה פרי הלחץ שהפעיל עליה אסי, החבר, לא הוכחה כלל. אמנם, אין הנאשם חייב להציג הסבר לתלונתה השקרית, כביכול, של המתלוננת, אולם, כאשר בחר לעשות זאת, על ההסבר שהציג להיות הגיוני ומתאים למציאות, ולא מופרך ותלוש ממנה (השוו: ע"פ 4127/94 ג'מיל קזמוס נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך מב, 195 וכן, ע"פ 993/00, אורי שלמה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3)).

גם אילו שיקרה המתלוננת לאסי וסיפרה כי קיימה יחסי מין עם הנאשם כחלק מתרגול, רק כדי שאסי יסלח לה, אין זה הגיוני כי בחרה להמשיך בתלונתה בניגוד לבקשת הוריה, להיחקר לפרטי פרטים במשטרה מספר פעמים, תוך שיתוף פעולה מלא, ואף להסכים להקליט את הנאשם בלא ידיעתו - צעד נועז בפני עצמו. אילו אכן שיקרה לאסי, היתה שמחה על ההזדמנות לסיים את החקירה ולהימנע מחשיפה מבישה כל כך. אלא שהמתלוננת ציפתה לפתיחת חקירתה מחדש, כל זאת גם לאחר שנפרדה מאסי.

 

60.       זאת ועוד; הנאשם טען, באחת מגרסותיו, כי בינו לבין המתלוננת היתה "מערכת יחסים זוגית רגילה" ונסמך בדבריו על כך שנראו מחובקים בפרהסיה. גם כאן אני מאמינה למתלוננת כשסיפרה כי עשתה כן בהוראתו, וכעדות לכך שלא חשבה עצמה כמנהלת עמו מערכת יחסים, אני מוצאת תימוכין בסירובה להצטרף אליו לחופשות ובכך שלא נמצאה בידיו עדות כלשהי ל"אהבתה אליו", נוסח פתק או מתנה קטנה הנהוגה בין בני זוג, למרות שהנאשם מצידו העניק לה מתנות כאלה.

בשיחה המוקלטת, לא עולה אף ברמז כי בין הנאשם למ.ש התקיימו יחסים רומנטיים,  מ.ש לא נפרדה מחבר שלה, אלא גרה איתו ומעידה על העצבנות שחשה מן הדואליות הזו. אילו ביקשה "לנצל" את הנאשם, כפי שטענה ההגנה, יכלה להפוך לבת זוגו הרשמית ובכך להגיע "רחוק" יותר, מהר יותר.

 

הרבה יותר סביר ומתקבל על הדעת כי הנאשם נהנה להיראות בחברתה של אישה צעירה ונאה, להתגפף עמה בציבור ולקיים עמה יחסי מין בצנעת הפרט, לשם סיפוקו האישי, והכל באמצעות טענות מרמה וכזב.

כמו כן, העדויות בדבר מעשים דומים של הנאשם כפי שיפורטו בהמשך מהווים חיזוק איתן לגרסת המתלוננת, ותומכים בגירסתה.

 

61.       לאור כל האמור לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי אין להאמין לנאשם כי בינו ובין המתלוננת התקיימו יחסים זוגיים רגילים וכי קיום יחסי המין היה חלק טבעי מיחסים אלה. אני מציעה לחברי להעדיף את גירסת המתלוננת לפיה קיום יחסי המין מצד המתלוננת נעשה רק בשל דברי הנאשם לפיהם הדבר הכרחי לצורך תרגול לקראת אודישן לתפקיד ראשי בטלנובלה אשר אמורה לעלות בתחילת 2005, ואילו מצד הנאשם, יחסי המין נעשו לשם סיפוקו המיני בלבד.


(5)     דיון משפטי

עבירת האינוס

 

62.       האישום השני מייחס לנאשם עבירה של אינוס בהסכמה שהושג במרמה לגבי מהות המעשה, לפי סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") וזו לשון הסעיף:

 

"345. אינוס

(א)        הבועל אשה -

(2)       בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה;

הרי הוא אונס ודינו - מאסר שש עשרה שנים."

 

היסוד העובדתי של סעיף 345(א)(2) מונה מספר יסודות:

א.        הבועלסעיף זה מדבר על "בעילת" אישה, כמשמעותה בסעיף 345 (ג). גם הנאשם וגם המתלוננת הודו כי קיימו יחסי מין מלאים, העונים על דרישת סעיף זה.

ב.         בהסכמה מדובר על הסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה, או, בענייננו, מהות מעשה הבעילה (שהרי המתלוננת הכירה את הנאשם). הסכמה זו, המושגת במרמה, אינה הסכמה בעיני החוק, ודינו של הבועל אישה על בסיס "הסכמה" זו, כדין הבועל "שלא בהסכמתה החופשית. (י.קדמי, הדין בפלילים- חוק העונשין, מהדורת תשס"ו, חלק שלישי עמ' 1376,  וכן ע" 5612/92, מ"י נ' אופיר בארי ו-3 אח', מח(1) 305, סעיף 92).

ג.         במרמה המשמעות הלשונית של המושג "מרמה", קבועה בסעיף 414 לחוק העונשין, לפיו:

"טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת". "לרמות"- להביא אדם במרמה, לידי מעשה או מחדל (ראה י. קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני, עמ' 754)

ד.         טענה כוזבת לגבי מהות המעשה - נדרשת "טענה כוזבת", באשר לטיבו של מעשה הבעילה, שבאמצעותה הושגה "הסכמת" האישה לבעילתה.

כך, למשל, בפרשת פלח (ע"פ 7024/93, אליהו פלח נ' מ"י, פ"ד מט(1), עמ' 23, להלן, "פרשת פלח"), הטענה הכוזבת היתה טענה לקיום טיפול נפשי. בפרשה זו קיים הנאשם, פסיכולוג קליני, יחסי מין עם מטופלותיו, בטענה כוזבת כי הדבר דרוש לצורך הטיפול בהן, וכך נקבע מפי השופט י' קדמי:

"מדובר... בהשגת הסכמה ל"מעשה אירוטי" שהוצג במרמה כ"מעשה אחר", קרי; כמעשה טיפולי... יש לראות את ההסכמה למעשה מיני כחלק מן הטיפול הפסיכולוגי, כהסכמה למעשה "אחר"...

המתלוננות ידעו כי המעשה שלו הן "מסכימות" הינו בעל חזות מינית מן ההיבט האובייקטיבי (בעילה), אך נתנו לו את הסכמתן משום שמחמת המרמה, האמינו שאין הוא כזב (אלא מעשה טיפולי)... כאשר המרמה מביאה למתן הסכמה לביצוע "מעשה מיני" כאמצעי טיפולי ואילו בפועל מתבצע "מעשה ארוטי" לשמו – הרי זה אינוס".

במקרה אחר, בתפ"ח (תל-אביב-יפו) 1052/02, מ"י נ' פלוני, תק-מח 2002(3), 6875, נטענה טענה כוזבת לפיה יחסי המין הם חלק מטקס טיהור בו בן למשפחת מקובלים קיים יחסי מין עם המטופלת לשם הסרת גזירות רעות מעל משפחתה וכדי שתתברך בזרעו". כך גם בתפ"ח (תל-אביב-יפו) 1010/01, מ"י נ' יצחק בן שמואל פדר, תק-מח 2001(3), 920, נטען כי ה"מטפל" קיים יחסי מין עם הנאנסת כדי "להרחיב את איבר מינה" בטענה כוזבת לטיפול פוריות באישה עקרה (ראו גם לע"פ 7064/00 יעקב לומקין ד"ר נ' מדינת ישראל תק-על 2001(2), 1730; ע"פ 4152/90 פלוני נ' מדינת ישראל תק - על 91(3) 1989; בת.פ. מחוזי תל - אביב  90 /549 מדינת ישראל נ' דן ג'רבי,  נב (3) 494). בכל המקרים נושא פסק הדין הנ"ל הורשעו הנאשמים בעבירה של אינוס במרמה.

בעניינינו - כאשר המרמה הביאה את מ.ש למתן הסכמה לקיום יחסי מין כחלק מתרגול לאודישן, כאשר בפועל מתבצע "מעשה ארוטי", מצד הנאשם לסיפוקו המיני, עבר הנאשם את העבירה של אינוס במרמה.

63.       אין די בכך שהנאשם רימה את המתלוננת, באמצעות טענה כוזבת, שכן נדרש יסוד נוסף והוא כי המתלוננת אכן רומתה בפועל.

ואכן, הן מדבריה של המתלוננת לאורך חקירתה ועדויותיה, והן מן השיחה המוקלטת, ניתן ללמוד כי הנאשם אכן רימה אותה, וטען בפניה כי בשל חוסר הניסיון שלה, עליהם לתרגל יחסי מין לצורך הצלחתה באודישן. המתלוננת האמינה לו, והסכימה לקיים עמו יחסים פעם אחת לצורך החזרה, אולם לאחר מכן הנאשם טען בפניה שאינה מספיק "טובה" וכי עליהם להמשיך ולהתאמן. כך, למרות שסירבה בהתחלה, הצליח הנאשם לשכנע אותה שללא אימון כאמור, לא תצליח להתקדם כשחקנית, ואף הגדיל לעשות כאשר "איים" כי אם לא תתאמן, תגיע לשחק רק בהצגות ילדים. המתלוננת האמינה לטענות הכזב של הנאשם וקיימה עמו יחסי מין בשל דברים אלה. לאור הראיות אשר נפרשו לפנינו, אני סבורה כי המתלוננת הייתה מקיימת עמו יחסי מין מבלי שתשתכנע בנוכחות דברים אלה, כפי שאמרה בעצמה:

"לא נהניתי באף אחת מהפעמים האלה, אני לא הייתי קשורה, לא, בראש שלי לא עבר שום הנאה. בראש שלי היה רק איך לעשות את זה יותר טוב, איך להתקדם, איך כן כבר לפגוש את הבמאי הזה, ניק..." (עמ' 450-451).

"הכנסתי לעצמי לראש, שאני רוצה שזה ייגמר כמה שיותר מהר, עדיף שאני אהיה כמה שיותר טובה. אני פשוט אעשה בדיוק מה שהוא מבקש, כדי שאני אהיה יותר מקצועית, כמה שיותר ולסיים עם זה". (עמ' 357-358)


על רמייתה של המתלוננת ניתן להסיק גם מאמרות אחרות שלה בפנינו:

יראו אותי ויחשבו שאני פשוט מטומטמת, איך לא ראית את זה?.. איך לא שמת לב?" (עמ' 370-371)

"בתקופה ההיא ממש לא הייתי אינטליגנטית.. אני אומרת ואני מתביישת בכל מה שעשיתי ובאיך שהתנהגתי... הייתי רובוט.. שאומרים לה, אני עושה.." (עמ' 455).

64.       ההגנה גורסת כי טענת המתלוננת לפיה האמינה לדברי הנאשם אודות קיום טלנובלה, ולצורך כך קיימה עמו יחסי מין, אינה סבירה מאחר ובחורה בעלת מנת משכל נורמלית, לא היתה מאמינה לסיפור בדים שכזה. בעניין זה כבר נפסק כי יש לבחון את המתלוננת, לא לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר המחליט, לאחר מעשה, מה הדרך הנכונה אשר היה צריך לנקוט, אלא יש לבחון את תחושותיה והתנהגותה של הקורבן בזמן אמת, ועל רקע נסיבות העניין (ראה ע"פ 993/00, אורי שלמה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 1111, דברי השופט חשין בע"פ 5612/92, מדינת ישראל נ' אופיר בארי ו-3 אח', פ"ד מח(1), 302 וכן דברי השופטת ביניש בע"פ 5739/96, יוסף בן מרדכי אוחנונה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(748 ,721 (4).

בפסיקה עניפה של בתי המשפט השונים הוכרה האפשרות שהמתלוננת נאנסה ע"י הנאשם, למרות שהתנהגותה בזמן קיום יחסי המין היתה בלתי סבירה.

 


כך נאמר ע"י ביהמ"ש העליון בע"פ 1258/03 פלוני נ' מ"י, תק' עליון 2004 (1) 3557:

 

"במקרים רבים התנהגותו של קרבן העבירה - במיוחד עבירת מין - נראית תמוהה, מוזרה ולא הגיונית מבעד לעיניו של המשקיף מהצד שהיה נוהג אחרת באותן נסיבות..."

 

במקרה אחר נאמר ע"י ביהמ"ש העליון בע"פ 599/02 פרי נ' מ"י (לא פורסם):

 

"אכן יכול שהתנהגותה של מתלוננת בעבירת מין... תיראה למשקיפים עליה ממרחק של זמן וממרומי יישוב הדעת ושיקול הדעת של המשקיפים, מוזרה, בלתי הגיונית, בלתי נבונה ואולי גם מטופשת. יכול שאנו, היום, כאן, היינו נוהגים אחרת. אולם אין לשכוח שאדם אפילו הוא נבון ומיושב מטבעו - עלול להידחף ע"י תחושה של לחץ ומצוקה להתנהגות שאינה מתיישבת, לכאורה, עם תבנית אישיותו".

 

65.       אמנם בראייה לאחור ובדיעבד קשה להבין כיצד מ.ש האמינה לנאשם שצריך להמשיך "להתאמן" לצורך האודישן לטלנובלה, אך כאשר בודקים את התנהגותה במשקפי הזמן, תוך הבנה שהיא רצתה בכל מאודה לזכות בתפקיד, והאמינה ש"עוד חזרה אחת" היא "תתקדם" ותשיג את המטרה - ניתן להאמין לעדותה כאשר היא אומרת: "אני פשוט אעשה בדיוק מה שהוא מבקש, כדי שאהיה יותר מקצועית, כמה שיותר ולסיים עם זה."

הנאשם היווה כלפי המתלוננת דמות סמכותית, בעלת ניסיון רב בתחום - הן כשחקן מצליח לאורך שנים והן כ"מאמן". במשך מספר חודשים פעל בעקביות ובהדרגה להשגת אמונה תוך דברי חלקות, מחמאות ושקרים קטנים שהלכו והתעצמו עד שלא ניתן היה עוד להבחין בין שקר ואמת. כאשר ניסתה לברר עמו טענות שנראו לה תמוהות, יזם הנאשם שקרים נוספים כדי להפריך חשדה כי אכן מדובר במרמה.

הנאשם הציג בפני מ.ש פקסים המעידים כי הטלנובלה שלו אכן בשלבי "יציאה לפועל", אך התביעה חשפה, כפי שאישר המפיק דני פארן בעדותו, כי הנאשם אמנם שלח אל דני פארן הצעת תסריט לטלנובלה בשם "סיוון", בתאריך 11/11/2004, לאחר שנסתיים הקשר עם מ.ש, ופארן אף נפגש עם הנאשם, אלא שהוא דחה את הצעת הנאשם, מלבדה לא הגיעה אליו כל הצעה אחרת מהנאשם (עמ' 1578-1577 לפרוטוקול) ואף טלנובלה פרי עטו של הנאשם לא הבשילה לכדי מימוש.

הנאשם ציין בפני המתלוננת את תאריך עליית הטלנובלה לאוויר, כפי שנשמע בשיחה המוקלטת בין השניים, אף כי ברור כי מועד כזה מעולם לא נקבע. הנאשם הציג בפני מ.ש כתבות בעיתון אשר, לדבריו, מוכיחות כי אכן מתקיימים יחסי מין מלאים באודישנים או בסצינות מין בסרטים והצגות. כאשר ביקשה לברר עם אחרים לעג לה הנאשם וטען בפניה כי איש לא יאמר לה את האמת בעניין וכי היא מביישת את עצמה בעצם השאלה.

זאת ועוד, כאשר המתלוננת סירבה, בשלבים הראשונים, למלא בקשתו לנשיקה או אחר כך לקיים עמו יחסי מין, טען הנאשם כי היא אינה מקצועית, כי הינה ילדה קטנה או כי אינה בשלה - דברים אשר נועדו לטעת בה חוסר ביטחון, בלבול ומבוכה, ולהביא לכך שרתיעתה וחשדה יהפכו לבלתי לגיטימיים. דברים אלה מלמדים על המניפולטיביות, התכנון והתחכום של הנאשם.

67.       יש לזכור כי המתלוננת היתה חסרת ניסיון בתחום שנראה לה, כמו לנערות רבות אחרות בגילה, כזוהר ואטרקטיבי, אך יחד עם זאת סגור, אפוף מסתורין ופנטזיה. מצב כגון זה מהווה קרקע פורייה להטעיה ומרמה בידי אדם חסר מוסריות. הנאשם הציג עצמו בפניה כאילו בידיו המפתח ל"גן סגור" זה, כי הוא יציג אותה במקומות הנכונים, לאנשים הנכונים וכי רק בעזרתו תוכל להפוך לחלק מעולם זה, מה שלא תוכל להשיג גם לאחר שנים רבות של לימודים בבית הספר למשחק.

בחקירתה במשטרה בתאריך 7/8/2005 סיפרה כך:

"אני הרגשתי שכדי להיכנס לתחום הזה אני צריכה כלים וטיפים מאנשים איך לעשות את זה יותר טוב והוא גם כל הזמן הזכיר לי שאני חייבת משהו מתוך המקצוע שיש לו קשרים עם מפיקים התיאטרון הטלביזיה ..."

מעל לכל עלינו לזכור כי הנאשם הוא שחקן מוכשר, ויש להניח כי הצליח לשכנע את המתלוננת להיענות לבקשותיו המיניות, בין היתר, באמצעות כישוריו המקצועיים להצגת מצגי שווא. על רקע זה, ובהתחשב בגילה הצעיר של המתלוננת ניתן להבין ולקבל את התנהגותה של המתלוננת כסבירה, כאשר התנהגות הנאשם התגלתה במלוא כיעורה.


היסוד הנפשי של הנאשם

68.       משבדקתי את מצבה הנפשי של המתלוננת והגעתי למסקנה כי אכן רומתה ע"י הנאשם, עלינו לבדוק האם הנאשם התכוון לרמות את המתלוננת כדי לקיים עמה יחסי מין וגם לכך התשובה, לדעתי, חיובית.

מדובר בעבירה התנהגותית, אשר אינה מציגה דרישה של "כוונה", אלא די ב"מודעות" כלפי טיב המעשה (הבעילה) וכלפי התקיימות הנסיבות (אישה, והסכמה שהושגה במרמה) כלומר, מודעות לטיבה ה"כוזב" של הטענה ומודעות להשגת הסכמתה של האישה, באמצעות הטענה הכוזבת (ספרו של י. קדמי הנ"ל, 1377).

על כוונת הנאשם לרמות את המתלוננת, ועל כך שהוא ידע היטב שכוונות מעשיו אינן טהורות ניתן ללמוד מדברי המתלוננת בחקירתה מיום 2/2/05, כאשר סיפרה שהנאשם הזהיר אותה לבל תספר לאיש על מעשיהם:

"...חנן אמר לי שלא כדאי לחשוף את העניין הזה... חנן היה מאוד משכנע... חנן בנה מערכת יחסים של אמון, שאני אסמוך עליו, מין מורה כזה מקצועי, יודע מה שהוא אומר וכל זאת בגלל שהוא הצליח ומוכר ויש לו ניסיון".

ובשיחה המוקלטת ביניהם אמר הנאשם:

"לא מספרים כאלה דברים, ..ולא צריך לשאול תלמידים מה הם יודעים, תלמידים הרי אין להם ניסיון של שלושים שנה במקצוע..." (עמ' 29).

בתאריך 7/8/2005 נחקרה מ.ש שוב ונשאלה האם שיתפה את הוריה במה שקורה בחזרות. והשיבה:

"אחרי החתימה של אבי בחוזה זו היתה הפעם האחרונה שהורי ידעו מה קורה ... כי חנן ביקש שלא אשתף אף אחד במהלך החזרות ולא אספר מה אנחנו עושים. כי הם לא מהתחום ואף אחד לא יוכל להבין את זה והם בטח יתנגדו וזה מה שיעצור את כל ההתקדמות וההצלחה שלי"... "וחנן אמר לי שלא כדאי שאספר כלום לאף אחד בגלל ששחקנים לא חושפים בפני הקהל שהם עושים סקס באמת ואמר לי שאם אני אספר הוא יכחיש"

69.       מכל האמור עולה, כי כוונתו של הנאשם להשיג במרמה את מבוקשו, תוך הצגת עובדות כוזבות למתלוננת, הוכחה.

הדברים האמורים חמורים שבעתיים לאור יחסי המרות בין המתלוננת לנאשם. אמנם הוכחת יחסי מרות כאמור אינה דרושה להוכחת האשמה בעבירת אינוס על פי סעיף 345 לחוק העונשין, אך יש בהם כדי להוות נסיבה לחומרה.

 לדברי המתלוננת:

"אני הערצתי את חנן והערכתי מאוד את דעתו ואת יכולת המשחק שלו כשחקן ידוע פשוט חשבתי שכל מה שהוא אומר זה נכון מכיוון שאני לא מנוסה בכלל והוא יש לו ניסיון של הרבה שנים ולכן הוא מבין והוא יודע ואני צריכה לעשות את מה שהוא אומר".

אין מקום לקבל את טענות ההגנה לפיהן לא התקיימו בין הנאשם למתלוננת יחסי מרות מאחר והסכם העבודה ביניהם היה מעין "הסכם שותפות" ולנאשם לא היתה שליטה על המתלוננת. נהפוך הוא - מהראיות שהוצגו אנו למדים כי המתלוננת היתה תלויה בנאשם שיפנה אותה לאודישנים המתאימים, שיכין אתה כראוי לקראתם, שיציג אותה בפני האנשים הנכונים ושיכיר לה את רזי המקצוע. המתלוננת היתה חסרת ביטחון וניסיון לחלוטין, הטילה את כל יהבה ואמונה בנאשם, וסמכה עליו שיראה לה את הדרך להצלחה.

משום כך, יחסי המין בין הנאשם למתלוננת, קוימו על ידו תוך ניצול יחסי מרות, שאם לא כן, לא היתה המתלוננת מקיימת עמו יחסי מין.

 

מעשה סדום

70.       עוד מייחס האישום השני לנאשם עבירה של מעשה סדום במרמה, לפי סעיף 347(ב), יחד עם סעיף 345(א)(2) לחוק לפיהם:

העושה מעשה סדום באדם (החדרת איבר מאברי הגוף לפי הטבעת או לפיו של אדם), במרמה - לגבי מיהות העושה או מהות המעשה, דינו כדין אונס.

 

מעשה סדום כהגדרתו בחוק הינו החדרת איבר מאיברי הגוף לפי הטבעת או לפיו של אדם.

 

על פי טענת המתלוננת, ביקש ממנה הנאשם לבצע עמו גם סקס אחר:

 

            "ואז הוא אמר לי שלא, לא מספיק, התחלתי לשתף פעולה, התחלתי ליזום, אני התחלתי לגעת ואז הוא אמר לי שבשביל להשתחרר ממש בחזרות יותר מתקדמות, אנחנו נצטרך גם לעשות סקס אחר. תנוחות אחרות. אנאלי, אוראלי. אז אמרתי לו: "בשביל מה?.. לא יצלמו דבר כזה" אז הוא אמר לי: "כן, אנחנו פשוט, יראו אותך, סתם לדוגמא, מתחילה לרדת לי ואז יסובבו את המצלמה ויעברו לתמונה אחרת".

 

כשהתקשרה לקבל הסבר לדרישתו זו, ענה, לדבריה:

 

"...ואנחנו צריכים לעשות את זה גם בלי שום קשר, בשביל להיפתח בינינו. להשתחרר בינינו, שאנחנו ממש שנבוא אליו (אל הבמאי, ר.ל.ש.) הוא יראה ממש כמו זוג, שהוא יגיד הם ככה נראים כמו זוג, אני אקח אותם, הם ייראו הכי טוב על המסך".

 

גם הפעם שכנע הנאשם את המתלוננת והם ביצעו מין אוראלי ומין אנאלי. גם כאן הסכמת המתלוננת למעשה הסדום הושגה במרמה לגבי מהות המעשה, שהרי הנאשם טען בפני כי "מדובר בסקס אחר אשר יוכיח לבמאי כי היא נועזת" ואילו המתלוננת השתכנעה לעשות כן כדי להוכיח סוף סוף לבמאי כי היא משוחררת, נועזת ומתאמה לתפקיד, למרות שנרתעה מאוד מלבצע סקס כאמור, וכך סיפרה:

 

            "אמרתי לו שקשה לי עם זה ואני גם, זה די כואב לי ואני לא רוצה לעשות את זה. אז הוא, הוא הביא משחה כזאת. שהוא אמר לי, ניסית את זה פעם? אמרתי לו, אף פעם לא ניסיתי עם זה".

 

 

דבריה אלה מוכיחים כי לא היתה עושה כן אלמלא סברה שמדובר בהכרח לצורך האודישן לטלנובלה. דבריו של הנאשם, לעומת זאת, לפיהם "יראו אותך מתחילה לרדת לי ואז יסובבו את המצלמה ויעברו לתמונה אחרת", מוכיחים כי רימה אותה, שכן, כפי שנקבע לעיל, אודישן כזה מעולם לא אמור היה להתקיים, וכי עשה זאת בידיעה ובכוונה מלאה כדי לבוא על סיפוקו המיני.

 

גם במקרה זה ניתן ללמוד ממעשיו הדומים של הנאשם בשאר האישומים, לרבות בעדויות על המעשים שהתיישנו, על השיטה בה נקט הנאשם, אשר תומכת באמינות שיש לייחס למתלוננת.

 

לאור כל האמור לעיל, אני מציעה לחבריי במותב להרשיע את הנאשם בעבירות של אינוס ומעשה סדום בהסכמה שהושגה במרמה נושא האישום השני.

 

*   *   *

 


ג.       האישום השלישי – המתלוננת ד.מ

 

באישום זה מיוחסת לנאשם עבירה של מעשה מגונה בקטינה תוך ניצול יחסי מרות, לפי סעיף 348(ד)(1) לחוק העונשין.

 

(1)       כתב האישום

 

1.         עפ"י הנטען בכתב האישום ביצע הנאשם במתלוננת ד.מ, ילידת יולי 1979, (להלן:"ד.מ" או "המתלוננת") מעשה מגונה, תוך ניצול יחסי מרות, כאשר בסמוך לחודש יונואר 1996, בטרם מלאו למתלוננת 17, שמע הנאשם את ד.מ שרה במסגרת שיעור לפיתוח קול בקונסרבטוריון "שטריקר" בת"א. לאחר שהחמיא לה על כישרונה, הציע לה הנאשם להדריך אותה, ללא תשלום, לקראת בחינות הקבלה ללהקה צבאית. בהיות הנאשם שחקן ידוע, התרשמה המתלוננת כי המדובר באדם אמין וקיבלה את הצעתו.

 

בפגישה השניה שקבעו, אמר לה הנאשם כי יש בידיו מפתח למתנ"ס ברמת גן, בו הם יוכלו לעבוד באין מפריע עד שעה מאוחרת. המתלוננת הסכימה לנסוע איתו לשם והנאשם הסיע אותה על הטוסטוס שלו לרמת גן. בהגיעם למקום החלה ד.מ לשיר והנאשם הדריך אותה. לפתע, סיפר לה הנאשם שנפל באותו היום, הוא סובל מכאבים בגב וביקש ממנה לעסות את גבו.

 

חרף פליאתה ובשל תחושת מחויבות בעקבות התנדבותו לסייע לה - נענתה ד.מ לבקשתו, והחלה לעסות את גבו כשהוא שוכב על בטנו על מזרון שהיה במקום.

בעודה מעסה את גבו אמר לה הנאשם כי היא יכולה לשבת עליו, אך ד.מ התעלמה מפנייתו. לאחר שעיסתה את גבו, אמר לה הנאשם שכעת תורו לעסות את גבה, תוך שהוא מתעקש לעשות כן. ד.מ טענה בפניו שאינה זקוקה לעיסוי, שכן היא לא נפלה, אך לאחר שכנועים מצד הנאשם הניחה לו לעסות את גבה כשהיא שוכבת על בטנה בבגדיה.

 

על פי הנטען בכתב האישום, בשלב זה, הכניס הנאשם את ידו מתחת לתחתוניה, נגע בישבנה, הכניס את ידו מתחת לחולצתה והחל נוגע בגופה. בתגובה, התרוממה המתלוננת, אמרה לו שזה לא בסדר והחלה לבכות. בשל השעה המאוחרת, מזג האוויר הגשום והעובדה שהייתה בסביבה שאינה מוכרת לה – ביקשה, בלית ברירה, מהנאשם לקחת אותה לביתה. כשהגיעו לחולון, ביקשה לרדת מהטוסטוס, ומשם המשיכה במונית לביתה.

 

למחרת האירוע התקשר אליה הנאשם, התנצל בפניה, ואמר לה שהוא "נסחף" בשל יופייה. הנאשם ביקש מד.מ שלא לספר על האירוע לאיש, וחזר והציע לה את עזרתו, אך ד.מ סירבה.

 

(2)       ראיות התביעה

 

2.         מטעם התביעה העידה המתלוננת - ד.מ, ילידת 28.7.79, שהינה היום שחקנית וסטודנטית לפסיכודרמה, ומגיל צעיר הופיעה בטלוויזיה, והשתתפה בתוכניות טלוויזיה שונות. הגירסה הראשונה שמסרה הייתה בפני הכתבת נעמה. המתלוננת סיפרה כי כאשר התפרסמה בעיתון הידיעה לגבי הנאשם, התקשרו אליה חברים, ששמעו מפיה על האירוע, והפצירו בה ללכת ולהתלונן (עמ' 620).


בעוד היא מתלבטת, נעמה יצרה עמה קשר, לאחר שנודע לנעמה, דרך אדם לו סיפרה המתלוננת על האירוע מספר שנים קודם לכן, שגם המתלוננת חוותה אירוע עם הנאשם. רק לאחר  שנפגשה עם נעמה, ניאותה המתלוננת להגיש תלונה במשטרה.

 

בנוסף לעדויותיהן של המתלוננת ושל נעמה העידו מטעם התביעה, הוריה של המתלוננת, חברתה הטובה - ג.א., ששמעה מפיה על האירוע כשבועיים לאחר מכן, והשחקן נתן נתנזון ששמע גם הוא מפיה על האירוע כשנתיים לפני פרסום הכתבה.

 

גירסת המתלוננת

3.         בשיחתה עם נעמה (ת/32), סיפרה המתלוננת לראשונה את גירסתה לגבי האירועים שהתרחשו עם הנאשם. גם בתלונה שמסרה במשטרה וגם בעדותה בבית המשפט מסרה דברים דומים. לדבריה, כאשר הייתה כבת 16.5-17, למדה מוזיקה בקונסרבטוריון "שטריקר" בת"א (להלן - "שטריקר"), כאשר חלומה היה להתקבל ללהקה צבאית. את הנאשם היא פגשה בשטריקר כאשר לא ידעה לומר בוודאות מה היו מעשיו שם, אולם סבורה הייתה שהוא עבד שם עם להקה כלשהי.

הנאשם החמיא לה על כישרונה, וכאשר שמע על חלומה להתקבל ללהקה צבאית, הציע להכין אותה לקראת מבחני הקבלה. המתלוננת נענתה להצעה, כאשר באחד הימים, עם סיום השיעור, לקח אותה הנאשם למתנ"ס באזור ר"ג, בטענה שיוכלו להתאמן שם עד שעה מאוחרת ללא הפרעה. ד.מ סיפרה לנעמה כי הם הגיעו על גבי הטוסטוס של הנאשם, ונכנסו למקום באמצעות מפתח שהנאשם החזיק בידו.

בעדותה בבית המשפט סיפרה כי כאשר התכוונה להתחיל לעבוד על השיר, אמר לה הנאשם כי הוא נפל במדרגות וסובל מכאבים בגבו ובצווארו, וביקש ממנה לעסות את גבו. המתלוננת סיפרה לנעמה כי בקשתו נשמעה לה משונה, ואולם בשל העובדה שהנאשם ניאות לאמן אותה לקראת האודישנים, ללא כל תמורה, הרגישה לא בנוח לסרב לבקשתו. לדבריה, הנאשם נשכב על המזרון, והיא החלה לעסות את גבו. בשלב כלשהו אמר לה הנאשם שהיא יכולה לשבת עליו, לדבריה:

"אז חנן אמר לי "את יכולה לשבת עלי" חשבתי לעצמי מה זאת אומרת על חבר שלי אני לא יושבת עדיין. לא ישבתי עליו. הוא אמר לי זה בסדר "אל תתביישי". אני התעלמתי ממה שהוא אמר." (הודעתה במשטרה מיום 11/8/2005, נ/8, עמ' 3 ש' 2-5).

לאחר שסיימה אמר לה הנאשם שהוא יעסה את גבה בתמורה. למרות שאמרה לו כי אין כל צורך בכך, נעתרה לשכנועיו, ונשכבה על גבה לבושה בבגדיה. בשלב זה החל הנאשם לעסות את גבה, ותוך כדי כך הכניס את ידו לתוך מכנסיה, וכך תיארה את הדברים:

"ואז הוא בא לעשות לי מסג' והכניס לי יד למכנסיים. כאילו הייתי על הבטן הוא הכניס לי יד לתחת ולחולצה כזה.

ש. מתחת לתחתונים?

ת. כן. הכניס לי יד. הכניס לי יד מתחת למכנסיים ולחולצה.


אני  לא זוכרת. חברות שלי אמרו לי - את לא זוכרת אם הוא נגע לך בציצי וזה? אני לא זוכרת. אני גם לא יודעת להגיד לך אם באמת מתחת לתחתונים או לא. לא זכור לי כאילו, אבל הוא הכניס לי, את יודעת, התחיל להתפרע." ( ת/32, עמ' 3-4).

"...ואז במהירות הוא הכניס יד אחת מתחת לתחתונים על הטוסיק והמשיך מתחת לחולצה והתפרע עם יד אחת העביר על גופי במהירות במין סערה.. אני מיד התרוממתי ואמרתי לו זה לא בסדר מה אתה עושה? התחלתי לבכות .. הייתי ממש בהיסטריה עם דמעות. רעדתי כולי ואמרתי לו "תיקח אותי הביתה מיד" אני לא ידעתי איפה אני נמצאת - מבחינתי ר"ג זו עיר לא מוכרת היה ערב גשום מאוחר.." (נ/8 עמ' 3 ש' 10-19)

 

ד.מ סיפרה כי מאחר ולא ידעה היכן היא נמצאת, והיה מדובר בשעת לילה של יום גשום, נאלצה לאפשר לנאשם להסיע אותה הביתה על גבי האופנוע שלו. לדבריה, היא נגעלה מלהחזיק בו בעת הנסיעה, וכאשר הגיעו לנקודת ציון שהייתה מוכרת לה, ולמרות שירד גשם, היא ביקשה מהנאשם לרדת, לדבריה:

 

"פשוט רציתי להיפטר ממנו. אז לקחתי מונית" (נ/8, עמ' 3, ש' 27-28).

 


5.         לדבריה, כאשר הגיעה לביתה, סיפרה לאמה על האירוע. המתלוננת ציינה כי מרגע שחזרה לביתה מחקה את מספר הטלפון שלו "עם לורד". לאחר שסיפרה על האירוע להוריה, החליטה כי אינה מעוניינת להתלונן, שכן הייתה בתחילת הקריירה שלה וחששה לשמה.

המתלוננת סיפרה כי למחרת היום הנאשם התקשר להתנצל ואמר שהוא נסחף משום שהיא בחורה כל כך יפה. לדבריה, הוא רצה להמשיך ולאמן אותה לקראת האודישן, והבטיח כי הדבר ייעשה בתנאים שלה – בביתה או בדירה ריקה אותה הוא מחזיק בת"א. לדבריה היא סירבה להצעה, וניתקה את השיחה.

מספר שנים לאחר המקרה, הבחינה המתלוננת בנאשם כשישב בבית קפה בת"א, שהביט בה כאילו אינו מזהה אותה. ד.מ פנתה אליו ושאלה לשלומו, לטענתה: "..רציתי להתריס בפניו..", אך הנאשם הביט בה והתעלם, כאילו אינו מכיר אותה. ד.מ פנתה אליו בשאלה האם אינו מכיר אותה, או זוכר מה עשה לה, אך הנאשם המשיך להתעלם.

לדבריה, הדבר הציק לה מאוד, ובעקבות זאת היא חלמה עליו מדי פעם.

מאז המקרה המתלוננת שיתפה מספר אנשים במה שאירע לה -  את חברה דרור, את חבריה מהלימודים ומהלהקה, את הפסיכולוגיות שלה באותה תקופה, ושנתיים לפני הגשת התלונה, היא סיפרה על האירוע לנתן נתנזון – כאשר שיחקו יחדיו בהצגה.

לדבריה, אמנם הייתה מאוד תמימה, אך הבינה כי משהו לא בסדר בסיטואציה אליה נקלעה עם הנאשם - לכן הפסיקה אותה מיד, ואף סירבה להיפגש עמו שנית. המתלוננת הדגישה כי לא מדובר באירוע טראומטי מבחינתה, אפילו שהסיטואציה הקשתה עליה באותה עת (ת/32, עמ' 11).

עדותה של המתלוננת בבית המשפט

6.         באותו אופן תיארה המתלוננת את המקרה גם בעדותה בבית המשפט:

"... ואז הגענו למתנ"ס והיתה שם במה קטנה ועליתי לבמה והתחלתי לשיר. ממש אולי חמש דקות משהו כזה... ואז הוא אמר לי: "תקשיבי, נפלתי מהמדרגות ונתפס לי הגב... אני רוצה שתעשי לי מסאג'". עכשיו, אני ירדתי כבר מהבמה ולא ידעתי איך להגיב.  זאת אומרת, זה לא חבר שלי, היה לי חבר אז וגם הייתי ילדה תמימה כזאת. ... הוא נשכב על מזרון על הבטן ואמר: "תעשי לי מסאג'". אז עשיתי לו מסאג'... ואז אחרי שעשיתי לו מסאג'... חמש דקות... אז הוא אמר לי: "או.קי. עכשיו אני אחזיר לך". אמרתי לו: מה זאת אומרת? "עכשיו אני אעשה לך מסאג'. אמרתי לו: "אבל אני לא נפלתי מהמדרגות", בציניות כזאת, "אני לא נפלתי. אני בסדר, אני לא צריכה מסאג'. לא. לא. לא."... שכבתי על המזרון, על הבטן ואז הוא כאילו בא לעשות לי מסאג', עכשיו הוא התחיל לעשות לי מסאג' ואז הוא שם לי את היד במכנסיים,  מתחת לתחתונים ועלה על הגב וממש התחיל ככה להתפרע... שוב, אני שכבתי על הבטן, הוא התחיל ככה לגעת בי ומיד אני קמתי בסערה כזאת...  קמתי לכיוון הדלת ואמרתי לו ... תיקח אותי עכשיו הביתה מיד ואז הוא ישב, קם, אמר: "לא. אני מצטער, אני מצטער, אני לא השתלטתי על עצמי, אני מצטער" (עמ' 612-614 לפרוטוקול).

 

 

בביהמ"ש סיפרה כי כעבור חודש התקשר הנאשם שוב והציע את עזרתו, אך היא התנערה ממנו (עמ' 615).

 

כאשר נשאלה למי סיפרה על האירוע, השיבה המתלוננת, כי בתחילה סיפרה על כך לאמה ולדרור, שהיה בן זוגה באותה תקופה. כעבור מספר ימים סיפרה גם לאביה (עמ' 619). לדבריה, אביה כעס מאוד ורצה להגיש תלונה במשטרה, אך היא סירבה מחשש לפגיעה בקריירת המשחק שלה:

"...לא רציתי להרוס את השם הטוב שלי, ואמרתי: אני מול חנן, מי, מי יאמין לי בכלל? יגידו שאני סתם איזו פלצנית קטנה שמנסה להתפרסם או משהו כזה..." (עמ' 619, ש' 18)

 

ד.מ סיפרה בעדותה בביהמ"ש, תוך שהיא פורצת בבכי, כי עוד בשלב בו נענתה להצעת הנאשם להכין אותה לקראת המבחנים ללהקה צבאית, הזהיר אותה אביה של חברתה מפני הנאשם, ואמר לה שהנאשם ידוע כ"אשמאי זקן שאוהב צעירות ממנו", אולם היא הגנה עליו ולא האמינה לשמועות אלה, משום שהנאשם עשה עליה רושם  מהימן.

 

ד.מ אישרה בעדותה כי סיפרה לשחקן נתן נתנזון, עמו עבדה, על מעלליו של הנאשם, אך ביקשה שלא לערב אותו בפרשה, וכן סיפרה לאישיות מפורסמת בתחום הבידור, עמו עבדה, אך ביקשה שלא לערב אותו בפרשה.

 


עדי התביעה

ג'.מ - אמה של המתלוננת

7.        אמה של המתלוננת אישרה כי ד.מ הכירה את הנאשם ב"שטריקר", כאשר השתתפה שם בשיעורי פיתוח קול. לדבריה הנאשם הציע לעזור לד.מ ולתת לה "טיפים" כיצד לעבור את הבחינות ללהקה צבאית. לדבריה, בתה סיפרה לה כי הנאשם אכן עזר לה מאוד במפגש הראשון שלהם, וכי לה לא היה ספק בכוונותיו הטהורות, עד ששמעה על האירוע (עמ' 1213-1214).

 

וכך תארה האם את מצבה הנפשי של ד.מ באותו ערב:

 

"היא באה הביתה ואמרה שמשהו קרה. היא הייתה בפאניקה... בהלם ממה שהוא עשה...כי מה, איך הוא יכול לעשות לי כזה דבר?כי הוא היה כל כך נחמד אלי ואיך פתאום הוא יכול לעשות לי כזה דבר?..." (עמ' 1213-1214).

 

אלה הפרטים אשר סיפרה לה המתלוננת על האירוע:

 

"..הוא בא ללמד אותה, לתת לה עזרה ואז המתנ"ס היה אמור לסגור כי זה היה ערב, והוא אמר לה שיש לו מפתחות למתנ"ס ברמת גן ולשם הם יכולים לנסוע כי שמה זה פתוח עד יותר מאוחר. ואז הם נסעו בטוסטוס שלו.. והוא לימד אותה טקסטים ומונולוגים ופתאום באמצע נורא כאב לו משהו .. והוא נשכב על הרצפה, הוא אמר לה שיש לו כאבים בגב. ואז הוא ביקש ממנה לשחרר את הכאב.. והיא מאוד נבהלה.. ואז פתאום הוא אמר טוב, עכשיו זה בסדר עכשיו אני אשחרר לך. אז פתאום הוא הכניס את היד שלו לתוך המכנס שלה. והיא קמה בהיסטריה.. היא גם לא היה לה רישיון ולא ידעה איך להגיע הביתה. הוא לקח אותה עם הטוסטוס שלו לכניסה לחולון.. הוא אמר כמה שהוא מצטער על מה שהוא עשה.. הגיעה הביתה וסיפרה לי באותו ערב מה שקרה.." (עמ' 1213-1214).

 

לדבריה המתלוננת סירבה להגיש תלונה במשטרה, בשל חששה כי הדבר יפגע  בקריירת המשחק שלה.

 

ש.מ - אביה של המתלוננת

8.        אביה של המתלוננת סיפר גם הוא בעדותו כי המתלוננת שיתפה אותו בפרטי האירוע כשבועיים לאחר המקרה, וכך תאר את ששמע מפיה:

 

"..כשד.מ הייתה בערך בת שבע עשרה.. המקרה שקרה לה עם חנן גולדבלט, שהוא הציע לה לעזור לה להתקבל ללהקה צבאית. היא שמחה וסמכה עליו והיא עבדה איתו כמה פעמים בשטריקר.. ואחרי זה הוא לקח אותה לאיזה בית ספר.. יש לו מפתחות של בית ספר ברמת גן נדמה לי.. ושם הוא עשה את עצמו נופל והתלונן שכואב לו הגב ושתעשה לו מסאז', והיא בתמימות באמת חשבה שכואב לו הגב והתחילה לעסות לו את הגב, ואז הוא אמר לה בואי בואי אני אעשה לך, וישר הוא החליק את ידו לתוך הישבן שלה, וברגע זה היא התפכחה, הבינה שמשהו קורה פה היא התחילה לברוח. הוא רץ אחריה והיא התחילה לבכות וזה היה יום גשום.. והוא לקח אותה על הקטנוע שלו.. הוריד אותה בצומת חולון.." (עמ' 1220-1221).

 

הוא הסביר מדוע החליטו שלא לפנות למשטרה:

 

".... החלטנו לא לעשות מזה עניין כי גם חשבנו שעם אישיות כזו לא יאמינו לנו, וגם היא הייתה בתחילת הקריירה וחשבנו שזה עלול לפגוע בה." (עמ' 1221 ).

 

ג.א – חברתה של המתלוננת

 

9.        ג.א, היום כבת 27 מתמחה בפסיכולוגיה קלינית, מכירה את המתלוננת מכיתה ח', ומאז הן חברות. היא סיפרה בעדותה כי שמעה מפי המתלוננת על האירוע נשוא האישום יומיים – שלושה ימים לאחר קרות האירוע (עמ' 1206 ש' 1). התיאור שמסרה העדה זהה לגרסה אותה מסרה המתלוננת בעדותה. היא סיפרה כי כל כוונתה של המתלוננת הייתה לקבל את העזרה שהציע לה הנאשם בהכנה למבחנים  ללהקה צבאית (עמ' 1205-1206), המתלוננת נשמעה מבוהלת כאשר סיפרה לה על המקרה והרגישה מרומה ומפוחדת.

 

הודעתו של השחקן נתן נתנזון

10.      נתן נתנזון סיפר בהודעתו במשטרה, שהוגשה בהסכמה וסומנה ת/44,  כי הוא מכיר את ד.מ מעבודה משותפת בהצגת ילדים. בהודעתו סיפר כי נהוג להזמין לחזרה הגנרלית חברים, וכאשר אמר למתלוננת שהזמין את הנאשם לחזרה היא אמרה לו, לדבריו, "באינטואיציה די מוזרה" שהיה לה "קטע עם חנן" . לדבריו:

 

"...סיפרה לי סיפור שאני נושא איתי בשנתיים האחרונות, עד למעצר שלו וחוץ מלאשתי לא סיפרתי לאיש, גם לא לחנן, כי אני לא יכול לדעת אם זה נכון או לא נכון וחנן הוא חבר קרוב שלי יותר מדי."

לדבריו כך סיפרה לו המתלוננת על המקרה:

הסיפור היה שלפני שנים, כשהיתה בגיל 17 או 18, כשהיתה צעירה, חנן היה איתה באיזה שהוא מקום, באיזה מתנ"ס, לא פירטה בדיוק איפה ושם היה אמור לעבוד איתה על קטע של משחק או משהו ולבדוק אותה מבחינה אומנותית, ואז הוא אמר לה, לפי מה שסיפרה לי ולשחקנים נוספים שהיו שם, הוא אמר לה בואי תעשי לי מסאג', מספרת שעשתה לו מסאג' כי כאב לו הגב ואז הוא אמר לה בואי אני אעשה לך מסאג'. היא אמרה שהיתה המומה אבל הוא התחיל לעשות לה מסאג' ופתאום היא הרגישה שהאצבע שלו יורדת לה למטה אל הישבן, לפי תיאורה זה היה מתחת למכנס או לחצאית, לא יודע מה לבשה, ואז היא לדבריה, נרתעה מיד, התחילה לבכות ואז הוא לקח אותה הביתה לחולון או לראשון, לא זוכר, היא סיפרה לאבא שלה והוא מאוד כעס ורצה ללכת לפגוע בחנן והיא הרגיעה אותו...".

 

3.       פרשת ההגנה

גרסת הנאשם

 

11.       הנאשם הכחיש מכל וכל את טענותיה של המתלוננת, וטען כי אינו מכיר אותה, ולא זכורה לו שום סיטואציה של התעלסות עמה במתנ"ס בר"ג לפני כ-9 שנים, (ת/11, עמ' 2).

אומנם הוא אישר כי שמה של המתלוננת נשמע לו מוכר, מאחר והיא מופיעה בטלוויזיה, אך טען כי לא זכור לו שהציע לסייע לה באודישן כדי  להתקבל ללהקה צבאית הנאשם הסכים כי:

 

"קיימת אפשרות שמישהו או מישהי שאני שומע אותו ולדעתי הוא עם פוטנציאל והוא או היא מבקשים ממני באופן חד פעמי לעזור להם להתכונן למבחן ללהקה צבאית – ואכן אני אתגייס באופן חד פעמי לעזור" (ת/12).

 

 

כאשר נאמר לו בחקירה במשטרה, כי המתלוננת טוענת שהוא עשה לה עיסוי, בהקשר מיני מובהק, השיב הנאשם:

"לא יתכן שאקח ילדה בת 17, אספר לה סיפור נפילה, אבקש ממנה מסג' עקב הנפילה ואתנדב אח"כ לעשות מסג' נגדי כל זאת בלי שאני יודע אפילו איך קוראים לה וזה עוד מתרחש במתנ"ס, אפילו כתסריט זה רע" (ת/12, עמ' 7).

 

תגובתו היחידה של הנאשם כאשר השמיע החוקר באזניו חלקים מטענותיה של  המתלוננת, היתה:

"מתקשה להבין...איך בחורה מחכה 9 שנים ובעיתוי מוזר ובסינכרוניזציה מלאה מצטרפת לעוד מתלוננות, אני מתקשה להבין דמיון חולני שמסוגל להמציא סיטואציה כזו, ולסיכום, כמובן כל התיאור הנ"ל לא היה ולא נברא" (עמ' 8).

 

גם בעדותו בביהמ"ש חזר הנאשם וציין כי למיטב זכרונו לא היה לו כל קשר עם ד.מ, וכי אינו זוכר אותה כלל. הוא העלה את האפשרות שיתכן שהתלונה נולדה לאחר שהמתלוננת התאכזבה שהוא לא עזר לה להתקבל ללהקה צבאית, ואכזבה זו הייתה המניע להגשת התלונה נגדו:

 

"...היות ומדובר בהשערות.. ומדובר ב-10,11 שנה אחורה, אני לא יודע מה היו הציפיות שלה ממני עקב, אני לא יודע מה הסתתר מאחורי הבקשה שלה ממני, להכין אותה ללהקה צבאית בדיעבד... והיה לה ניסיון כה רב על הבמה, שלבקש ממני דבר כזה בדיעבד זה קצת מיותר. יכול להיות שהיא רצתה להשתמש בקשרים שלי. יכול להיות שהיא התאכזבה ממשהו.. אין לי ממש תשובה טובה לזה".   (עמ' 1685-1686).

 

הנאשם טען בעדותו כי המתלוננת בדתה את כל הסיפור מליבה, וכאשר נשאל אם יש לו השערה מדוע עשתה זאת, השיב:

 

".. אני חושב שהיא השוויצה עם זה שבנאדם כמוני מפורסם לקח אותה ועבד איתה.. והיא לדעתי היה נדמה לה שאני מחזר אחריה, והיא נסחפה קצת עם תיאור דמיוני, נתקעה איתו, סיפרה אותו לאנשים, למרות שבחקירה היא אומרת אני נורא מתפלאת זה הסוד שלי, איך זה נהיה הסוד של כולם? מתברר שהיא סיפרה את זה בלי הכרה, פתאום זה הסוד שלה. היא נסחפה. עכשיו שהיא צריכה להתאמת (כך במקור, צ.ל להתעמת – ר.ל.ש) עם האמת היא לא רוצה, היא מסרבת, אומרת לכתבת אני לא רוצה להעיד.. היא מנסה לקחת רברס ככל שהיא יכולה בסוף לא היתה לה ברירה. היא מספרת על איזה מתנ"ס עלום." (עמ' 1934 ש' 4-15)

 

12.       בעימות שנערך בין השניים, לאחר שהמתלוננת חזרה בפני הנאשם על גרסתה, המשיך הנאשם להכחיש את האירוע, ואף טען כי הוא איננו מכיר אותה.

בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל מדוע שאל את ד.מ בעימות במשטרה (ת/33) היכן נמצא "שטריקר", לאחר שאישר בחקירתו הראשית כי נהג לביים שם חבורות זמר, והמקום סמוך לקפה "מילנו" שם נהג לשבת, השיב בצורה מתחמקת ולא אמינה:

"לא זכרתי, לא זכרתי, כן אני כבר לא עובד שם איזה 15 שנה".

 

כאשר התבקש להגיב לעובדה שידידו נתן נתנזון אישר שד.מ סיפרה לו על האירוע - טען  הנאשם, בניגוד לדברים שמסר נתנזון, כי נתנזון אמר לו שלאור היכרותו רבת השנים עמו, הוא לא התייחס ברצינות לדברים ששמע מפי המתלוננת, זאת בניגוד לעדותה של המתלוננת שאמרה שנתנזון "היה בשוק" כששמע מפיה את הדברים.

 

(4)     דיון – קביעת ממצאים עובדתיים

 

13.       עדותה של ד.מ היתה אמינה לחלוטין ונתמכה בעדויותיהם של הוריה, בעדותה של חברתה ובעדותו של נתן נתנזון, ששמע מפיה על המקרה, כאמור, שנתיים לפני פרסום הכתבה העיתונאית. כפירתו של הנאשם בכל המיוחס לו באישום זה, וטענתו כי לא היו דברים מעולם, כי הוא לא מכיר את המתלוננת, הוא לא זוכר אותה, ולא זוכר שהאירוע שהיא מתארת התרחש אי פעם - לא היו אמינים כלל וכלל.

 

הנאשם טען כי אינו זוכר שאי פעם התלונן בפני בחורה כלשהי כי הוא נפל ונתפס לו הגב, כדי "לסחוט" עיסוי בגבו. לדבריו הדבר לא הגיוני, ולא יתכן שקרה.

 

14.       דבריו בביהמ"ש, בהכחישו את האירוע, לא היו אמינים:

".. לא יכול להיות שאני אקח ילדה או.קיי, אני מדבר עכשיו כח' ג', שאני אקח ילדה לאיזה שהוא מקום ואני אבלבל לה את המוח מאיזה נפילה עם קטנוע ואגיד לה תעשי לי מסז' ואחר כך אני אגיד לה עכשיו אני אעשה לך. זה כל כך פתטי זה כל כך יש שיטות יותר טובות מזה.. מה זה הדבר הזה? מאיפה המתנ"ס הזה. איזה מפתח למתנ"ס יש לי. מי נותן מפתחות של מתנ"סים לאנשים? מה זה ההמצאה הזאת. היא בזמנו כנראה נסחפה עם איזה סיפור, סיפרה את זה לכל החברה. היא דרך אגב לא רצתה להתלונן בכלל.. אמרה עכשיו אני עם הפנטזיה אז עכשיו אני צריכה להוכיח שיש לי אחות, והיא הולכת עם זה.." , (עמ' 1930, ש' 2-15)

 

יצוין שבחקירתו העלה הנאשם גרסה שונה כאשר טען שאינו זוכר אומנם את המתלוננת, אך אינו שולל באופן מוחלט את האפשרות שסייע לה להתכונן לבחינות ללהקה צבאית:

 

"...אני כן מסכים שקיימת אפשרות שמישהו או מישהי שאני שומע אותו ולדעתי הוא עם פוטנציאל והוא או היא מבקשים ממני באופן חד- פעמי לעזור להם להתכונן למבחן ללהקה צבאית, אכן , אני אתגייס באופן חד- פעמי לעזור." (ת/12, עמ' 7).

 

הכחשותיו הגורפות של הנאשם בקשר לאישום זה לא היו אמינות כלל ועיקר.

יש להניח שהנאשם לא זכר את המתלוננת בשל כך שהאירוע לא השאיר עליו, כנראה,  רושם כלשהו, לא היה זה אירוע חריג מבחינתו, ועל כן לא הטביע בו את חותמו, שכן כפי שהוא העיד על עצמו, "הולך לו בסדר גמור עם בחורות":

 

"אני עם כל הצניעות, הולך לי בסדר גמור עם בחורות. אני יכול להתחיל סטרייט עם בחורה, לרמוז לה, להגיד לה מה שאני רוצה ממנה. אני לא דוחף ידיים מתחת למכנסיים לילדה בת 17." (עמ' 1936, ש' 11-16)

 

דווקא עובדה זו מעוררת תמיהה רבה כיצד יתכן שהנאשם שהעיד על עצמו שאינו בוחל בקשרים עם בחורות, התעלם מהמתלוננת שכשפגשה אותו כעבור שנתיים, אם לא היה ביניהם אירוע חריג, אותו ביקש לשכוח.

 

15.       ב"כ הנאשם הפנו בסיכומיהם למספר סתירות בעדותה של המתלוננת, וביקשו לשכנע שהמתלוננת בדתה את הסיפר מלבה, וכי היא אינה אמינה. מדובר בסתירות שאינן מהותיות, ואין בהן כדי לפגוע באמינותה ובמשקל עדותה. מדובר באי דיוקים שיש ליחסם לזמן הרב שחלף מאז האירועים ועד למועד מסירת העדות, כפי שיפורט להלן:

 

א.        גילה של המתלוננת בעת האירוע

 

ההגנה טענה כי קיימת סתירה מהותית בעדותה של המתלוננת לגבי גילה כאשר בכתב האישום נאמר כי המתלוננת היתה בת 17.5, בשיחתה עם נעמה (ת/32ב), היא מספרת שהייתה בת 16.5-17 (עמ' 3), ואילו בהודעתה במשטרה סיפרה שהייתה בת 17 – בכיתה י"ב (נ/8), כפי שאישרה גם אמה, שלדבריה המתלוננת הייתה בכיתה י"ב בעת האירוע (עמ' 1216, ש' 2).

 

כשהתבקשה על ידי התובעת בעדותה בביהמ"ש למקם את מועד האירוע, השיבה כי האירוע התרחש בערך בחודש ינואר 1996, שכן לפי זכרונה הבחינות ללהקה אמורות היו להתקיים בחודש מרץ (עמ' 618) ומאחר  שהיא ילידת 28.7.79 -  הרי שהיתה בת 16.5 בעת האירוע, ולא בת 17.

 

אינני סבורה שמדובר בסתירה מהותית, נוכח חלוף הזמן הרב והקושי האובייקטיבי הקיים במקרים כגון אלו לשחזר את המועד המדויק של האירועים. אני סבורה שהוכח שהמתלוננת היתה בכיתה י"ב, ילידת 28.7.79, וטרם מלאו לה 17.

 

ב.         מיקום האירוע במתנ"ס

 

ההגנה ביקשה להסתמך על חוסר הוודאות של המתלוננת לגבי מיקום האירוע כדי להצביע על כך שאינה זוכרת כלל את פרטי האירוע, ואין לקבל את גירסתה.

 

הנאשם, בהכחישו את האירוע, טען כי גרסתה של המתלוננת אינה אמינה שכן לא יתכן שהיו לו מפתחות למתנ"ס כלשהו, והוא אינו מכיר מתנ"ס ברמת גן, אם כי אישר כי קיים חזרות עם להקות צבאיות, במסגרת שירות המילואים, בבית הצנחן, ברמת גן. ברם, הוא העיד כי סיים את שירות המילואים לפני 25 שנים. לאחר שהתביעה הראתה לביהמ"ש כי מידע שניתן לה ע"י ישראל וולמן, לפיו מסוג זה של מילואים משתחררים רק בגיל 60 (עמ' 1931, ש' 5), אישר הנאשם כי גם לאחר שסיים את שירות המילואים נהגו לפנות אליו מרשויות הצבא כדי שיביים, וקיבל על כך תשלום.

 

הנאשם הוסיף וטען כי בית הצנחן נמצא ב"שטח צבאי", שאין כל צורך במפתח כדי להיכנס למבנה עצמו, אם כי יש צורך בהיתר כדי להיכנס למתחם בו נמצא המבנה:

 

".. המקום הומה אדם שם בעיקר בערבים, יש שם אירועים כל הזמן, אנשים נכנסים ויוצאים, מפקדים שם ישנם. אתה לא בא עם מפתח ופותח ומשכיב בחורה על מזרן ועושה לה מסז'. זה בסיס.. אז בזמנו זה היה בסיס. אני גם חושב, אני לא סתם מישהו עם כל הצניעות מגיע שם בנאדם כמוני רואים אותו נכנס, רואים אותו יוצא, זה לא איזה מקום נטוש." (עמ' 1931 ש' 19-24)

 

לפיכך נשאל הנאשם היכן נערכו החזרות עם ד.מ, שהוא עצמו אישר שייתכן וקיים עמה, והשיב:

 

"כנראה בשטריקר עצמו, היא גם אמרה שעשיתי חזרה אחת..לא עשיתי חזרות עם ד.מ בבית הצנחן. אני עזרתי לה, היא נכנסה לאיזה שהיא פנטזיה מטורפת שעובדת לא טוב בשבילי." (עמ' 1932, ש' 25)

 

המתלוננת אמרה שהאירוע היה במתנ"ס כלשהו ברמת גן, אך לא ידעה ולא זכרה בדיוק היכן היה המתנ"ס, וגם לא שללה כי היה זה אולם קהילתי. כשנשאלה בחקירתה הנגדית היכן בדיוק היה המתנ"ס, אמרה שהיה חושך והיא אינה יכולה להצביע על המקום מאחר שאיננה זוכרת.

 

כאשר נשאלה על ידי ביהמ"ש כיצד היא יודעת כי אכן מדובר במתנ"ס, השיבה:

 

"זה היה משהו קהילתי כזה, משהו כן גדול. אולי זה היה בית של איזה חברה, גם את זה ראיתי פעם, אולם כזה גדול שמשכירים את האולם לעשות שמה כל מיני חוגים. אני לא יודעת בדיוק מה זה היה. מתנ"ס אמרתי כי מתנ"סים עושים חוגים. בתוך מתנ"סים" (עמ' 645 ש' 16).

 

תשובה זו אמינה ובהחלט מתקבלת על הדעת בעיניי, שכן לטענתה הנאשם הסיע אותה בשעת חשיכה למקום שאינו מוכר לה.

 

ג.         סתירות נוספות

 

ההגנה הצביעה על פרטים נוספים המעידים על זכרונה הקצר של המתלוננת.

כך למשל, בשיחתה עם נעמה הרבתה ד.מ לומר כי אינה זוכרת פרטים רבים לגבי האירוע. היא לא זכרה אם הנאשם נגע לה בחזה, והיא לא הייתה בטוחה אם הנאשם הכניס את ידו מתחת לתחתוניה, או רק מתחת למכנסיה:

 

"כן. הכניס לי יד. הכניס לי יד מתחת למכנסיים ולחולצה. אני לא זוכרת. חברות שלי אמרו לי – את לא זוכרת אם הוא נגע לך בציצי וזה? אני לא זוכרת. אני גם לא יודעת להגיד לך אם באמת מתחת לתחתונים או לא. לא זכור לי כאילו. אבל הוא הכניס לי, את יודעת, התחיל להתפרע לי." (ת/32ב, עמ' 4).

 

באותה שיחה, המתלוננת לא זכרה אם הנאשם ישב עליה כאשר עיסה את גבה, לא זכרה האם נפגשה עם הנאשם לפני יום האירוע, והעידה על עצמה כי הזיכרון של אותה התקופה הוא די מעומעם:

 

"...אני אומרת לך, הזיכרון של התקופה הזאת הוא לא מי יודע מה, אמא שלי אמרה לי, עבדת איתו כמה פעמים לפני שהוא לקח אותך לשם. אני לא זוכרת." (ת/32ב, עמ' 10).

 

ההגנה הצביעה על סתירות נוספות בגירסאותיה של המתלוננת, וטענה כי יש בהן כדי להצביע על העובדה שזכרונה של המתלוננת כל כך משובש עד כי לא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים על עדותה. כך למשל ציינה ההגנה כי במקום אחד סיפרה ד.מ כי פגשה בנאשם לראשונה מחוץ לקונסרבטוריון (עמ' 610), ואילו במקום אחר ציינה כי הנאשם שמע אותה שרה במהלך השיעור בקונסרבטוריון (נ/8). כך גם לגבי מעשיה במתנ"ס ביום האירוע. במקום אחד סיפרה כי התכוננה להתחיל לשיר, ובמקום אחר טענה כי כבר החלה לשיר.

 

עוד הצביעה ההגנה על העובדה שבעת שיחתה של המתלוננת עם נעמה, היא התקשתה לזכור פרטים רבים ומהותיים מהאירוע, בעוד שבהודעות שמסרה במשטרה ובעדותה בביהמ"ש מסרה עדות מפורטת, בצורה קולחת ושוטפת. המתלוננת הסבירה, בצורה משכנעת ואמינה, כי כאשר פגשה את נעמה היתה זו הפעם הראשונה ששחזרה את האירועים שקרו שנים רבות קודם לכן, ורק אח"כ, לאחר שהחליטה להתלונן במשטרה, התיישבה וניסתה להיזכר ולשחזר את האירועים, ודבריה על כן היו קולחים ובטוחים יותר:

 

"אז כשפגשתי את נעמה, ידעתי שאני נפגשת איתה לא, לא לשם תצהיר במשטרה או משהו כזה. באתי אליה כשהדברים לא היו מסודרים לי בראש. לא כשישבתי וחשבתי, אוקיי רגע בואי נעשה חישוב, בת כמה הייתי במדויק, מה היה שם בדיוק.

 

... סיפרתי לה את הדברים כאילו שאני מספרת לחברה.

 

...היא אמרה לי, האם את מוכנה לתת עדות בבית המשפט או למשטרה? אז הגעתי הביתה וסידרתי לי את הדברים בראש. כי ניסיתי להבין מתי זה היה, באיזה זמן, מתי היו הבחינות ללהקה צבאית. והדברים היו לי יותר ברורים שישבתי וחשבתי על הדברים ולא באתי ככה" (עמ' 640-641).

 

"אז אני שוב אגיד שהשיחה עם נעמה לא היתה כזאת שאני צריכה להיכנס לפרטים מדויקים, לכן אמרתי הרבה פעמים "לא יודעת" כי לא באתי עם חומר אסוף ככה כמו שעשיתי אחר כך..." (עמ' 652-653).

 

סיכום הממצאים העובדתיים באישום השלישי

 

16.       כל הסתירות עליהן הצביעה ההגנה אין בהן כדי לקעקע את אמינותה של המתלוננת. התרשמתי כי מדובר בבחורה אינטיליגנטית ורהוטה, שסיפרה את כל שאירע לה באופן מפורט, ושיתפה את ביהמ"ש בכל הפרטים שהיו זכורים לה. אומנם היו פרטים שלא זכרה היטב, ופרטים שבעדותה הראשונה בפני נעמה, לא היו זכורים לה, כאשר עדיין לא הספיקה לשחזר ולרענן את זכרונה בכל הפרטים, ואולם, בהתחשב בכך שמדובר באירועים שהתרחשו כעשר שנים לפני מתן עדותה - ברי כי בזמן הארוך שחלף, זכרונה התערפל לגבי חלק מהפרטים השוליים, והסבריה  להבדלים בין אופן זכירת הדברים בשיחה עם נעמה ובין הדברים שמסרה בביהמ"ש מקובל עלי;


אני מאמינה כי בעת שהגיעה למסור את גירסתה במשטרה, אימצה את זיכרונה כדי לשחזר את האירועים, בעוד השיחה עם נעמה הייתה שיחה ראשונית, בה העלתה ד.מ את סיפורה לאחר שנים בהן העלה אבק מבלי ששוחחה עליו.

 

לא התרשמתי כי זכרונה של המתלוננת "זוהם" או הושפע מקריאת הכתבה, אם כי המתלוננת הודתה כי הכתבה הזכירה לה עובדות שנשכחו על ידה במשך השנים, דבר המלמד על כנותה ואמינותה. מאידך, לגבי עצם קרות האירועים לא יתכן שהמתלוננת בדתה את הסיפור מלבה או הושפעה מהכתבה, שכן מקורביה העידו כי היא סיפרה להם אודות האירוע שנים לפני פרסום הכתבה. אמה אף העידה כי בערב בו קרה האירוע, היא חזרה נסערת ומבוהלת ועוד באותו ערב סיפרה לה את שאירע.

 

עוד יצויין כי ניתן ללמד על אמינותה של המתלוננת גם מהעובדה שהייתה כנה דייה כדי לומר במספר הזדמנויות אמירות שאינן מחמירות עם הנאשם, ומעידות כי היא סיפרה את העובדות לאשורן, ללא כל הגזמה או הפרזה. כך למשל אישרה בשיחתה עם נעמה כי הנאשם לא שכב עליה בשום שלב. כמו כן, ציינה כי מאחר ושכבה כשבטנה על המזרון, לא ייתכן שהנאשם נגע בה באיזור  החזה.

המתלוננת גם לא ניסתה להעצים את האירוע, והגדירה אותו כחוויה לא נעמה, אך לא טראומטית:

 

"...זה לא איזה אירוע טראומטי, אמרתי לך, באמת עברתי את זה. אבל שוב, זה דבר מאד לא נעים לאדם בגיל 16 וחצי..." (ת/32ב עמ' 11).

 

דבר זה מסביר גם את העובדה שבשעתו המתלוננת העדיפה שלא להתלונן, וחששה מעימות עם שחקן מפורסם. ואולם כאשר ראתה את הכתבה בעיתון, בה תארו מתלוננות אחרות את מעלליו של הנאשם, ונוכחה לדעת שהיא אינה היחידה -  הרגישה בטוחה יותר אם תתלונן, בהאמינה כי מחובתה לספר גם היא את מעשיו של הנאשם כלפיה.

 

לאור כל האמור לעיל אני מאמינה למתלוננת כי הנאשם ביצע בה מעשה מגונה, כמתואר על ידה. עדותה היתה אמינה ועקבית, ועדיפה על פני עדותו החמקמקה של הנאשם, שניסה, בכל דרך אפשרית, להרחיק עצמו לגמרי מהאירועים נשוא אישום זה וטען כי אינו מכיר ואינו זוכר כלל את המתלוננת.

 

(5)     דיון משפטי

 

17.       המאשימה מבקשת לייחס לנאשם עבירה של מעשה מגונה בקטינה שמלאו לה 14 שנים, תוך ניצול יחסי מרות, לפי סעיף 348(ד) לחוק העונשין, שזו לשונו:

 

"348(ד)(1) העושה מעשה מגונה באדם שהוא קטין שמלאו לו 14 שנים, תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה, עבודה או שירות, דינו – מאסר 4 שנים".

 

הוראה זהה נקבעה במסגרת סעיף 348(ד) לחוק, אשר היה תקף בין השנים 1990 עד 2003, הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו.

 

יחסי מרות אינם מוגדרים בחוק ושאלת התקיימותם מוכרעת על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

 

 בע"פ 176/96 (מחוזי חיפה) ראובן מזרחי נ' מדינת ישראל, נקבע כי:

"...מרות שאיננה פורמאלית-ארגונית, אלא "אחרת" היא עניין הנעוץ במציאות ובתנאים בהם מצויים השניים, כאשר מעמדו של אחד עדיף על פני מעמדו של השני... ועניין זה מנוצל לצורך ביצוע העבירה או לצורך השגת הסכמתו של ה"נחות" מביניהם..., לעשיית המעשה האסור".

 

כך גם בספרו "על הדין בפלילים (חלק שלישי), מהדורת תשס"ו-2006, בעמ' 1400, מציין י. קדמי, כי המרות יכול שתהה פורמלית-ארגונית, אך יכול שתהה אחרת.

 

בע"פ 6180/98 ריימונד זאוש נ' מדינת ישראל נקבע כי יחסי מדריך - מתאמן ,  בהם רכש התלמיד אמון למדריך כמדריך וכאיש מקצוע, הינם יחסי מרות.

 

בענייננו, ספק בעיניי אם התקיימו יחסי מרות בין הנאשם למתלוננת. מחומר הראיות עולה, כי הנאשם אמנם הציע למתלוננת להכין אותה לבחינות ללהקה צבאית, אך לא היה זה במסגרת קורס כלשהו, או במסגרת הדרכה מסודרת, ובפועל, הדרכה זו, שבמהלכה, לטענת המתלוננת, הנאשם ביקש כי תעסה את גבו, רק החלה.

 

18.          להבדיל ממתלוננות אחרות, להן שימש הנאשם מדריך בחוג למשחק, או סוכן אומנותי, בין הנאשם לד.מ לא התפתחה מערכת של יחסי מרות. דהיינו, המעשה המגונה לא נעשה תוך ניצול יחסי מרות. לפיכך, אין מקום להרשיע את הנאשם בעבירה על פי סעיף 348(ד)(1), כי אם בעבירה של מעשה מגונה בהסכמה שהושגה במרמה, לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, שזו לשונו:

 

"348. מעשה מגונה

(א)      העושה מעשה מגונה באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(2) עד (5), בשינויים המחוייבים, דינו - מאסר שבע שנים."

 

 

מעשה מגונה מוגדר כמעשה שנעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים, כפי שמעשה זה נתפס בעיני האדם הסביר (ראה ע"פ 616/83 המוזכר לעיל).

כאמור לעיל, החוק רואה בהתנהגותו של אדם העושה "מעשה מגונה" התנהגות הראויה לגינוי וענישה והעבירה מתגבשת אף אם אין תוצאה ספציפית מעבר להתנהגות (ראה: ע"פ 6255/03, פלוני נ' מ"י, פ"ד נח(3) 168).

 

דרישותיו של הנאשם מהמתלוננת כי תעשה לו מסג', תיגע בגופו והוא ייגע בגופה, כאשר הוא משכיב אותה על ביטנה ותוחב את ידו מתחת לתחתוניה ולחולצתה וכשהוא נוגע בישבנה ובגבה הם מעשים  שנועדו, ללא ספק, לשם גירוי וסיפוק מיני, והם עונים על כן על יסודות העבירה של מעשה מגונה.

 

עוד נדרש כי המעשה האמור ייעשה בלא הסכמתו של הקורבן ואכן, ד.מ סירבה למעשה ברגע שהבינה שאין מדובר במסג' תמים, כפי שהציגו הנאשם בפניה, אלא במעשה שהוא "לא בסדר".

היסוד הנפשי הנדרש להוכחה בסעיף זה הוא מודעות להיעדרה של הסכמה, אולם די למעשה בקיומה של פזיזות כלפי רכיבי היסוד הפיסי של העבירה ואין צורך בהוכחת "ידיעה" ממשית לגבי היעדרה של הסכמה (י. קדמי, על הדין בפלילי - הדין בראי הפסיקה - מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ו- 2006, הוצאת דיונון, חלק שלישי, עמ' 1425).

אין בי ספק כי הנאשם ידע היטב כי מדובר במעשה בעל חזות מינית וכן ידע כי לא קיבל הסכמת ד.מ לבצעו, שכן שיקר והסווה מעשיו כ"מסג' בעקבות כאב גב". זאת ועוד, התנהגותו לאחר המעשה מלמדת על מודעותו, שכן התקשר לד.מ, התנצל בפניה ואמר לה "אני לא השתלטתי על עצמי" (עמ' 614). ואכן, לאחר מספר ימים התקשר הנאשם וביקש לחזור להדריכה "בתנאים שלה", אמירה שיש בה כדי להעיד אודות היעדר הסכמתה ל"תנאים" שניסה הנאשם לקבוע בפגישה הקודמת וידיעתו אודות חוסר הסכמתה להם.

 

לסיכום, לאור כל האמור לעיל, אני מציעה לחברי שבמותב להרשיע את הנאשם באישום זה בעבירה של מעשה מגונה בניגוד לסעיף 348(א) לחוק העונשין.

 

 

*   *   *


ד.      האישום הרביעי– המתלוננת ש.ש

(1)       כתב האישום

 

1.         באישום זה מיוחסות לנאשם עבירות של ניסיון לעשיית מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות - עבירה לפי סעיף 348(ד)+סעיף 25 לחוק העונשין, וניסיון לאינוס במרמה - עבירה לפי סעיף 345(א)(2) + סעיף 25 לחוק העונשין.

 

עפ"י הנטען בכתב האישום ניסה הנאשם לעשות מעשה מגונה במתלוננת ש.ש כשהיתה קטינה כבת 16.5, בהיותו המורה שלה בקורס למשחק בסוכנות "רייטינג", במהלך החודשים ספטמבר 2003-ינואר 2004.

 

עפ"י הנטען בכתב האישום, לקראת סיום לימודיה בקורס, פנתה ש.ש אל הנאשם וביקשה להתייעץ איתו כיצד עליה להתכונן למבחן במה לטלנובלה "השיר שלנו". הנאשם הציע לה את עזרתו, והם קבעו להיפגש בבית קפה ולשוחח על כך.

 

בפגישה שהתקיימה בבית קפה בת"א הציע לה הנאשם להיות הסוכן האישי שלה, ואף הציע לה לכרות עמו הסכם לפיו יחולקו הרווחים העתידיים שלה באופן שבו היא תקבל 60% מהם, והוא יקבל 40%. הנאשם הציע לה לערוך חזרות לקראת מבחן הבמה בביתו במושב בית נחמיה. ש.ש הסכימה והחזרות החלו במהלך חודש פברואר 2004, או במועד סמוך לכך.

 

באחד הימים הצטרפה ש.ש לנאשם ליום העבודה שלו, כאשר באותו יום, סיפר לה הנאשם, בביתו, אודות תסריט שהוא כותב לטלנובלה חדשה, תוך שהוא מציין שהיא עתידה להתאים לאחד התפקידים הראשיים. עם זאת הוסיף הנאשם שאינו בטוח כי תוכל להתמודד עם כל דרישות התפקיד.

 

הנאשם סיפר לש.ש שעיקרו של התסריט הינו בבנו של אלמן עשיר השרוי בתרדמת, לאחר תאונת דרכים, וחברתו של הבן, אשר מבקשת להשתלט על רכוש המשפחה, מפתה את האב. הנאשם אמר לה שבכוונתו לשחק בתפקיד האב, והוא בספק אם היא תוכל לשחק בתפקיד חברתו של הבן. לשאלתה אודות סצינת הסקס בין האב וחברתו של הבן השיב הנאשם שהסצינה חייבת להיראות "הכי אמיתית והכי מזעזעת שאפשר כששניהם ערומים", משום שזוהי "דרישת הקהל". ש.ש אמרה לנאשם שהיא מעוניינת אמנם בתפקיד, אבל סבורה שסצינת הסקס לא מתאמה לה מסיבות שונות.

בתשובה אמר לה הנאשם שהבמאים הגדולים אכן מעדיפים שחקניות המפגינות פתיחות, ולאחר שתהיה שחקנית גדולה, אף אחד לא יזכור שזה היה התפקיד הראשון שלה.

 

עפ"י הנטען בכתב האישום, הנאשם ביקש מש.ש לחשוב על הדברים, ומיד לאחר מכן, התקרב אליה בפתאומיות, קירב אותה אליו כשהוא אוחז בגבה ואומר לה "תני לי נשיקה, אני רוצה לראות איך את מנשקת". ש.ש השיבה לנאשם שהדבר אינו נעים לה וכי יש לה חבר. בתגובה לכך לעג לה הנאשם, אמר שהיא "משתפנת", והוסיף שבמאים מעדיפים שחקניות שתעשינה כל מה שיידרש.

בגין אישום זה מיוחסת לנאשם עבירה של נסיון לביצוע מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות.

 

במהלך פגישותיהם חזר הנאשם והעלה את נושא הטלנובלה, ואף נתן לה לשוחח בטלפון עם אדם שלטענתו הוא זה שיהיה במאי הסדרה. הנאשם הסביר לש.ש שמבחן הבמה ייערך בוילה, שבה הבמאי יצפה בהם מבצעים סצינת סקס, ולפיכך רצוי שהם יקיימו חזרות קודם לכן, ביחידות.

 

ש.ש אמרה לנאשם שהיא מתביישת בחזה שלה, ולכן תתקשה לחשוף אותו בפני קהל רב. הנאשם הביט בחזה, כדי לבחון את טענתה, ואמר לה ש"בתור אחד שמבין בציצים וראה הרבה ציצים בחיים שלו יש לה ציצים יפים ובסדר גמור". הנאשם הוסיף והחמיא לה על ישבנה ואמר שלהערכתו יש לה גוף טוב, ולא תהיה לה בעיה לעבור את מבחן הבמה.

 

במועד שאינו ידוע לתביעה, במהלך החודשים יולי-אוגוסט 2004, נפגשה ש.ש עם הנאשם בבית קפה בת"א, וסיפרה לו שנפרדה מהחבר שלה. הנאשם שמח ואמר לה, שכעת היא תוכל לעבוד כמו שצריך. עוד הוסיף הנאשם כי לדעתו עליהם לקיים יחסי מין כדי שיהיו משוחררים האחד עם השני, והוא יוכל לסייע לה "להיות טובה במיטה", תוך כדי חזרות על סצינת הסקס.

הנאשם אף נתן לש.ש דוגמה מסרט אחר בו השתתף וקיים עם השחקנית ששיחקה לצידו יחסי מין לקראת צילום הסצינה, אשר בעקבות כך הייתה מוצלחת. הנאשם הדגיש בפני ש.ש שלא חסרים לו יחסי מין ולדעתו "אם היה לוקח אותה לחדרו ומשכיב אותה בכוח, היא בסופו של דבר הייתה מקיימת איתו יחסי מין".

הנאשם אף ביקש כי תוכן השיחה יישאר ביניהם משום ש"אחרים לא יבינו אותה".

 בעקבות שיחה זו החליטה ש.ש על ניתוק הקשר עמו.

 


2.       ראיות התביעה

א.        גרסת המתלוננת

 

2.         ש.ש, תושבת עמק בית שאן, ילידת 1987, היתה במועד מסירת העדות חיילת בת 19 וחצי, ששרתה בצה"ל בתפקיד מש"קית נפגעים. היא הכירה את הנאשם בשנת 2003, כשהיתה כבת 16 וחצי, ונרשמה לקורס משחק, בהנחיית הנאשם, בסוכנות "רייטינג" שברח' המסגר בתל-אביב.

 

במהלך הקורס, נתקלה ש.ש בכתבה לגבי אודישנים לסדרה "השיר שלנו" והיא פנתה אל הנאשם, שהיה המורה שלה, שאלה אותו כיצד תוכל להגיע לאודישנים אלה, הנאשם הציע לה את עזרתו.

הם נפגשו בבית קפה ברח' המסגר כדי לעבוד על מונולוגים, כהכנה לאודישן, וכך היא תיארה את הרגשתה:

"אני הכי שמחתי בעולם שהוא ככה נותן את עצמו ומאוד התגאיתי בזה, והוא גם אמר שאני אחת מתוך מספר שחקנים שהוא החליט לקחת תחת חסותו, ואולי שבעצם הוא יהיה הסוכן האישי שלי" (עמ'688).

 

הפגישה הבאה התקיימה בביתו של הנאשם, לשם הסיע אותה הנאשם על הטוסטוס שלו, כשבמהלך הנסיעה על הטוסטוס התבדח איתה ואמר לה שהיא 'יכולה לשים את רגליה עליו, לחבק אותו, להרגיש חופשי לעשות בו מה שהיא רוצה'. אך, לדבריה, היא התרחקה ולא רצתה לגעת בו.

 

בהגיעם אל ביתו של הנאשם, הם התחילו לעבוד על מונולוגים, אז סיפר לה הנאשם לראשונה על הטלנובלה, בה הוא מציע לה להשתתף, והסביר לה שהדבר כרוך בסצינה  בו היא צריכה לפתות אותו מינית:

"...הוא דיבר על איזו שהיא טלנובלה שהוא עובד עליה. משהו שהולך להיות בטלוויזיה ושהוא חושב שאני מתאימה לתפקיד הראשי. הוא אמר שזה משהו שעכשיו מתחילים לצלם את הפיילוט. מדובר על זה שהוא האבא, אלמן ואני חברה שלו, של הבן שלו שעבר תאונת דרכים ונכנס ל"קומה". ואני רוצה את הירושה של האב. בגלל שהוא  (הבן, ר.ל.ש) נכנס ל"קומה, אני לא יכולה להתחתן איתו, אז אני בעצם מנסה לפתות אותו, מה שאומר שאני צריכה לעשות, להתפשט מולו, לשכב איתו..." (עמ' 689).

 

ש.ש אמרה לנאשם שיהיה לה קשה להתפשט, ובתשובה אמר לה הנאשם שאם היא

רוצה להתקדם בתחום המשחק, היא צריכה לחשוב על כך ברצינות.

 

יום לאחר מכן, הזמין הנאשם את ש.ש להצטרף אליו ליום צילומים, וכשהיו בביתו, לפני היציאה, ביקש ממנה לתת לו נשיקה, וכך תיארה את שהיה:

"ואז הוא הלך להתארגן, להתקלח, נכנסתי לשירותים, הוא התקרב אלי לכיוון המדרגות ... שם לי את היד מאחורי הגב... הוא עמד מולי... קרב אותי, "תני לי נשיקה"... והיד שלו מאחורי הגב שלי...מה?  "תני לי נשיקה, אני רוצה לראות אם את יודעת ככה לנשק במסגרת המשחק והכל. אמרתי לו: "לא, יש לי חבר, אני לא, אני לא רוצה. לא נעים לי. ואז הוא התרחק ואמר: "את רואה", הוא כזה צחק, "את רואה, זה בדיוק הבעיה, איך שאנחנו מגיעים לסיטואציה, אתן משתפנות ושום במאי לא ייקח את זה ברצינות" (עמ' 690).

 

במהלך פגישותיהם הבאות (כארבע-חמש במספר), חזר ועלה עניין הטלנובלה. כדי לשכנע אותה אודות רצינות העניין, נתן לה הנאשם לשוחח בטלפון עם אדם שלטענתו, היה הבמאי של הטלנובלה. בטרם אותה שיחה, הדריך אותה הנאשם ואמר לה שעליה לומר לבמאי כי היא בת 18, וכך עשתה (עמ' 692).

 

הנאשם אמר לש.ש כי במהלך האודישן, יהיה עליה לבצע סצינה שבה הם שוכבים וכי תוכל לעשות את הסצינות עם תחתונים וחזייה, (עמ' 693). בנוסף, הציע הנאשם לש.ש להתכונן לקראת האודישן בחדר שבביתו, "כדי שלא יצא מצב שאני אגיע ואני משתפנת מול הבמאי ועושה לו פדיחות בעצם..." (עמ' 693).

 

ש.ש אמרה לנאשם, כי היא אינה מעוניינת לפתח לעצמה שם של שחקנית שמתפשטת ומבצעת סצינות שכאלה כבר בתור ילדה בת שבע עשרה, והוא השיב לה, כי כל השחקניות הגדולות בהוליווד הופיעו ככה, ואף אחד לא זוכר להן שזה היה תפקידן הראשון (עמ' 694).

 

בנוסף אמרה ש.ש לנאשם, כי היא מתביישת להופיע מול כל הארץ עם חזה חשוף, שכן היא מתביישת בגודל החזה שלה. בתגובה אמר לה הנאשם, כי הוא "מבין גדול בנושא, מכיר את כל סוגי הציצים, ויש לה חזה יפה מאוד" (עמ' 694).

 

כאשר שאלה ש.ש את הנאשם האם ישנה אפשרות שהיא תשחק בתפקיד אחר בטלנובלה, השיב הנאשם בשלילה, ואף הוסיף, כי ברגע שתגיד לבמאי שהיא אינה מעוניינת בתפקיד מסוים, אין סיבה שייקח אותה לשחק בתפקיד אחר (עמ' 695).

 

במהלך הפגישה האחרונה עם הנאשם, שהתקיימה בבית קפה, לאחר שסיפרה לו כי נפרדה מהחבר שלה, אמר הנאשם לש.ש כי יהיה עליהם להזדיין על מנת שיוכלו להיות הכי פתוחים ומשוחררים ביחד. לשאלת בית המשפט האם השתמש הנאשם בביטוי "להזדיין", השיבה ש.ש בחיוב, ואף הוסיפה, כי הנאשם חזר על הביטוי הרבה פעמים (עמ' 695). לדבריה:

 

 "הוא חזר על המילה כל כך הרבה פעמים, להזדיין שנהיה הכי פתוחים, הכי חופשיים אחד עם השני, הוא צייר לי תמונה הכי מושלמת בעולם שאחרי שנזדיין, נלך ברחוב כולם יסתכלו עלינו, שיהיה כתוב עלינו ב"רייטינג", ב"פנאי פלוס" וכולם ישאלו מי זאת שמסתובבת עם חנן שהוא יקח אותי למסיבות סלבס. ונהיה הכי חופשיים אחד עם השני, ונוכל לספר אחד לשני הכל, אפשר לדבר על זה שאחר כך נוכל להיות במיטה עם אנשים אחרים. והוא פשוט תיאר את עצמו עד כמה שהוא מצליח בעצם" (עמ' 695).

 

           המתלוננת נרתעה ולא נעתרה לבקשתו, אף כי הוא ניסה לשכנע אותה שעל מנת להשתתף בטלנובלה, אסור לה "להשתפן", ואמר לה שהוא מחפש "...מישהי שתהיה גם שחקנית ושתדע גם להתפשט כמו שצריך... " (עמ' 694).

 

            בחקירתה הנגדית הסבירה כי לא רצתה להתפשט ולהופיע בחזה חשוף. כשנשאלה על ידי ב"כ הנאשם מדוע זה הטריד אותה הסבירה שמצד אחד היא לא היתה מוכנה להיחשף אבל מצד שני לא רצתה "להבריח" את הנאשם, כי רצתה "להעזר בו ולהיכנס לתחום".

 

            בחקירה הנגדית, כשהטיחה בה ב"כ הנאשם כי קיימות אי התאמות בין גרסאותיה השונות, בקשר למה שדרש ממנה הנאשם לעשות בחזרות לצורך ההכנה לטלנובלה, השיבה המתלוננת:

 

"איזה אי התאמות? אני יודעת שהוא הציע לי לשכב איתו ושבתסריט עצמו אני צריכה לשכב איתו, אז הוא הציע לי  בעצם, שלפני זה, שנשכב, כדי שלא, לא יהיה פדיחות באודישן עצמו, מול הבמאי" (עמ' 728).

 

            ואולם בחקירה החוזרת, כאשר נשאלה על ידי התובעת מה בעצם אמר לה הנאשם שהיא צריכה לעשות, השיבה שהיא הבינה שהיא צריכה לשכב איתו אבל בלי חדירה, והוסיפה: "כך אני משערת" (עמ' 799).

 

             המתלוננת סיפרה בעדותה כי לאחר אותה פגישה התקשרה אל אורון, החבר שלה לשעבר, סיפרה לו את הדברים, ואחרי השיחה: "פתאום נפל לי האסימון".

ההחלטה להתלונן

3.         ש.ש סיפרה כי בהיותה בכיתה י"ב, כאשר הכינה סרט במסגרת מגמת קולנוע, הכירה בחורה שעברה אונס והיא, ש.ש, סיפרה לבחורה על האירוע עם הנאשם. הבחורה ניסתה לשכנע אותה לפנות למשטרה, אך היא החליטה שלא להתלונן, כי היא חששה שלא יאמינו לה. היא הסבירה כי סרבה לחשוף את זהותה של הבחורה בטענה שאותה בחורה "סבלה די ועברה מספיק".

 

לדבריה, יום אחד, סיפרה לה אותה בחורה כי גילתה באינטרנט הודעה הקשורה במעשים דומים שעשה הנאשם, ואמרה לה שהיא יצרה קשר עם כותב ההודעה – ע', בעלה של מ.ב.ש בעקבות זאת שלחה לו ביום 8.7.05 ש.ש הודעה במייל – ת/51, בזו הלשון:

"שלום,

חברה שלי הפנתה אותי לאימייל שלך לאחר שהיא ראתה את ההודעה שלך בפורום. גם אני מאותן נפגעות של הזבל ההוא. אני יותר מאשמח להכניס אותו לכלא ואף לדרוש פיצויים... אני מודה לך מאוד על היוזמה, אין לך מושג איזו תחושת נצחון זה נותן לי אחרי כל ההשפלה.

                                                                                     ש'".

 

ע' ומ.ב.ש הפנו את כתבת העיתון -  נעמה אל ש.ש לדבריה, בהתחלה היא התייחסה אל העניין בחשדנות רבה, שמא מישהו מנסה להונות אותה, אבל בסופו של דבר השתכנעה והסכימה להיפגש עם נעמה. לדבריה, היא החליטה להחשף בעיתון לאחר שנודע לה שיש בנות נוספות שנפגעו מהנאשם, ורצתה שהעניין ייוודע בציבור. היא תארה בפני נעמה כיצד הנאשם החמיא לה, אמר שיקדם אותה כשחקנית, כיצד לקח אותה לביתו כדי לערוך חזרות, כיצד גם לה הציע לשחק בתפקיד בטלנובלה, תפקיד שדורש קיום יחסים אינטימיים:

 

"...לאט לאט זה עבר לתסריט שהוא עובד עליו, של טלנובלה חדשה שהולכת להיות ותפקיד שתפור לי של חברה ושל אבא... שהיה לי רומן איתו ולבדוק אם אני יכולה לעשות את זה או לא יכולה וכל מיני כאלה. (קלטת - ת/ 34א', תמליל - ת/ 34ב').

 

 

המתלוננת סיפרה כי התלבטה אם להגיש תלונה במשטרה, אבל השתכנעה לעשות זאת לאחר שנעמה הפגישה אותה עם מ.ב.ש "במטרה לשמוע על מה מדובר ומה קרה לה ובעצם "ביחד החלטנו שאני הולכת על זה ואני גם מתלוננת" (עמ' 704).

 

ב. שיחת הטלפון עם הנאשם

4.         באוגוסט 2005, עוד בטרם הגישה את תלונתה למשטרה, הסכימה ש.ש להצעתה של נעמה, התקשרה אל הנאשם והקליטה את שיחתם, ללא ידיעתו (ת/36א ו-ת36ב').


בעדותה סיפרה כי נעמה והיא סיכמו ביניהן שמטרת השיחה היא להוביל את הנאשם להודות ולדבר על כך שהוא הציע לה לשכב עמו (עמ' 773). אולם, הנאשם, אף שלא ידע שהשיחה מוקלטת, לא הודה בשום שלב בשיחה כי הציע לש.ש לשכב עמו, הכחיש את טענתה של ש.ש וטען כי ייתכן שהיא לא הבינה אותו כראוי.

עיון בתמליל השיחה מלמד כי הנאשם ניסה להתחמק, וכאשר ש.ש אמרה לו שהיא רוצה שהוא שוב יעזור לה להתכונן לאודישנים, אבל היא נרתעה בגלל הפגישה האחרונה ביניהם, הוא אמר לה "אני לגמרי אחר עכשיו...". כשהיא ניסתה לגרור אותו לדבר על הצעותיו הקודמות, הוא חזר ואמר לה : "לא בטלפון".. ולא נתן לה לסיים את המשפט (עמ' 710-711). בשיחה הוא נשמע מאד זהיר ומאד הססן. הוא אמר לה כי כל רצונו היה לעזור לה, וכי לא התכוון לשום דבר חוץ מזה (עמ' 8-9 ל-ת/36ב' וכן עמ' 773-774 לפרוטוקול).

 

עדי התביעה

 

5.         מטעם התביעה העידו, פרט למתלוננת, החבר שלה – אורון, חברתה הטובה תמר, הכתבת, נעמה, ואמה של המתלוננת.

 

אורון - בן זוג של ש.ש

6.         אורון, יליד 1978, בן 28 בעת מסירת עדותו, בעל חברת הפקות בתחום המוסיקה, היה, במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום, בן זוגה של ש.ש, מדצמבר 2002 ועד כשנה לפני מסירת עדותו.

 

אורון מסר, כי פגש את הנאשם פעם אחת בלבד, כאשר בא לאסוף את ש.ש מהלימודים והם ישבו בפיצוציה סמוכה, כאשר הנאשם הגיע עם עוד שתי בנות. "ישבנו שם בערך דקה, צחקנו על כמה נושאים חולפים, סתם, וזאת הפעם היחידה שראיתי אותו" (עמ' 194).

 

באוגוסט 2005, מסר אורון הודעה במשטרה וסיפר על אירועים הנוגעים לקשר בין ש.ש לנאשם. בעדותו בבית המשפט התבקש לספר כיצד נוצר הקשר בין ש.ש לנאשם, ומה קרה במהלך הזמן.

 

אורון סיפר כי כאשר ש.ש הייתה כמעט בת 16 היא נרשמה ללימוד משחק בסוכנות "רייטינג", והשתתפה בסדנה שהעביר הנאשם, אשר אמר לה, בשלב מסוים, שהוא רוצה לקחת אותה תחת חסותו ולעזור לה להתקדם. לדבריו ש.ש סיפרה לו כי היא נפגשת עם הנאשם בבתי קפה על מנת לעבור על כל מיני טקסטים. אורון סיפר, כי העובדה שהשניים נפגשו לעבוד מחוץ לשעות הלימודים נראתה לו קצת מוזרה, וכי על אף שתמך בש.ש ואמר לה שתמשיך, העלה בפניה את חששותיו בדבר פגישותיה עם הנאשם מחוץ לשעות הלימודים (עמ' 193), חששות שניזונו מכל מיני סיפורים ששמע בעבר, על כל מיני מקרים של ניצול בלימודי משחק. הואיל שש.ש היתה קטינה באותה תקופה בה התקיימו המפגשים בינה לבין הנאשם מחוץ לשעות הלימודים הסדירות, הדבר נראה לאורון לא תקין, אך ש.ש הייתה מסונוורת מהרצון שלה להצליח, ואמרה שהנאשם הוא דמות מוכרת וחינוכית (עמ' 195).

 

כאשר נשאל כיצד הגיעה ש.ש לבתי הקפה ולביתו של הנאשם, השיב אורון, כי ש.ש הגיעה למקומות הללו עם הנאשם, על האופנוע שלו, אך לא ידע לציין מהיכן אסף אותה הנאשם.

 

אורון סיפר כי באחד הימים, כאשר ש.ש אמרה לו שהיא צריכה ללכת לביתו של הנאשם כדי לעבוד עמו על הטקסטים:

 

"... לאחר הפגישה הזאת עם חנן אצלו בבית, היא התקשרה אלי באותו יום בלילה והתקשרה אלי בקול רועד ובדמעות, והיא סיפרה לי על בעצם הדברים, הדברים שנאמרו, שנאמרו לה שהם חורגים מגבולות הסביר" (עמ' 194)

 

"שאלתי אותה מה קרה, ואז היא סיפרה לי על, על זה שבעצם הוא התחיל לדבר איתה על איזה שהיא טלנובלה שבה, שבה הוא הציע לה, הוא אמר שהוא יכול לקחת אותה לאודישן, להיכנס והם צריכים לעבוד על טקסטים, ובטלנובלה הזאת היא צריכה לשחק בתור, בעצם היא המאהבת שלו, ותוך כדי שיחה הוא גם שאל אותה אם היא בעצם, אם יש לה בעיה לשכב איתו, אם היא תישן פה. זה נאמר לפחות ממנה, אלי זה נאמר במילים של, מה אם תישני אצלי, לא נשכב? עכשיו אני יודע שבשלב מסוים גם, תוך כדי שהוא התגלח, הוא אמר לה, תני לי נשיקה. והיא עמדה מולו ואמרה לו שהיא לא מסוגלת. והיא הזכירה שהוא כל הזמן השתמש במילים...במילים בסגנון של להזדיין ודברים בוטים" (עמ' 196-197).

 


כאשר נשאל באיזה הקשר השתמש הנאשם במילים האלה, השיב אורון: "למשל בדוגמה של מה אם תישני פה, לא נזדיין?". כאשר אמר כב' האב"ד לאורון, כי עליו להשתדל לומר את הדברים שאמרה לו ש.ש במדויק כפי שהוא זוכר אותם, השיב אורון: "אני זוכר אותם במדויק. רק אני לא יודע מה הסדר הכרונולוגי בזמן שהיא הייתה שם, ולכן אני אומר אותם,...בלי לדעת באיזה סדר זה היה" (עמ' 197).

 

כאשר נשאל כיצד הגיב לדברים שסיפרה לו ש.ש, השיב אורון, כי הוא היה נסער, שכן כל אשר חשש מפניו אכן התממש. אורון הוסיף כי ש.ש פחדה לספר להוריה על המקרה, שמא ההשלכות של חשיפת הפרשה יפגעו בה בהמשך דרכה. לטענתו, הוא ניסה לשכנע אותה לספר להוריה, ואף בשלב מסוים נסע לעפולה - לאמה של ש.ש, נורית, וסיפר לה על הפרשה ללא ידיעתה של ש.ש בעדותו בבית המשפט מסר אורון, כי ככל הידוע לו, נורית התקשרה אל הנאשם וביקשה ממנו שלא ייפגש יותר עם ש.ש לבד, משום שהיא קטינה (עמ' 198).

 

כאשר נשאל אורון כיצד הגיבה ש.ש לדברים שאמר לה בעקבות הדברים שסיפרה לו, וכיצד התייחסה לאפשרות של המשך קשר עם הנאשם, השיב אורון, כי ש.ש הייתה מאוד מבולבלת. לדבריו, ש.ש מאוד רצתה להמשיך ללמוד ולהתקדם, ידעה כי הנאשם הבטיח לקדם אותה, ולכן חששה להפסיק. בנוסף סיפר אורון, כי הלחץ מצדו והעובדה שאמר לה שאין מצב שהיא הולכת לנאשם עוד פעם, הוסיפו לבלבול שחשה ש.ש:

 

"היא בעצם די רצתה להמשיך אבל הלחץ ממני הוסיף לה בלבול כי אמרתי לה שאין מצב שהיא הולכת עוד פעם אליו" (עמ' 199).

 

כאשר נשאל מדוע לא הגישו תלונה במשטרה כבר אז, השיב אורון, כי:

 

"רציתי לעשות את זה בעדינות. לא רציתי לעשות את זה בכוח ולפגוע בה עוד יותר, כי היא מאוד חששה מזה, קודם כל פניתי לאמא שלה, מה החששות של אמא שלה אני לא יודע. אבל היא אמרה לי תמיד שיגיע הרגע המתאים, ש.ש אמרה לי תמיד שיגיע הרגע המתאים שבו יהיה אפשר לעשות עם זה משהו" (עמ' 199).

 

אורון ציין כי לאחר המקרה ש.ש ניתקה את הקשר עם הנאשם, אך ניתן היה לזהות את השלכות המקרה על התנהגותה כאשר מאז המקרה, היא איבדה את האמון בגברים, דבר שהקשה גם על הקשר ביניהם (עמ' 199). לדבריו, בעקבות המקרה, היא פירשה את התנהגות המין הגברי כהתנהגות חייתית שלא מתוך אהבה, ולמעשה הוא כמעט ולא היה מסוגל לגעת בש.ש ולחבק אותה, שכן היא היתה מסויגת, היה לה מאד קשה והיא פחדה (עמ' 200). עוד הוסיף כי במהלך התקופה שחלפה עד להגשת התלונה, שודרה פרסומת בטלוויזיה שבה השתתף הנאשם, וש.ש אמרה לו שמרגיז אותה לראות שהנאשם מצליח, כאשר הוא בעצם הרס אותה (עמ' 201).

 

כשנשאל כיצד שוכנעה ש.ש, בסופו של דבר, להתלונן במשטרה, הסביר כי:

"ש.ש סיפרה לבחורה על המקרה הזה, ואותה בחורה רצתה לגמול לה בעצם שהיא עוזרת לה, עושה עבודה על המקרה שלה, והיא אמרה שהיא תנסה לעזור לה והיא חיפשה באינטרנט והיא מצאה, היא מצאה שהשאיר הודעה, מישהו השאיר הודעה על, על זה שאם מישהו גם נפגע מחנן, שיצור איתו קשר. עכשיו נוצר הקשר הזה עם אותו בן אדם, הוא היה בעלה של אחת מהנפגעות ככל הנראה. ומאותו רגע גם אני זוכר שנכנסה עיתונאית לסיפור וקידמה את כל זה. ובעצם נמצאו עוד בנות שטענו את אותן טענות" (עמ' 200).

 

על המקרה ועל הסיבה בשלה הפסיקה לעבוד עם הנאשם, סיפרה ש.ש לחברתה הטובה, תמר כעבור מספר חודשים. היא סיפרה זאת שכן נוצר מצב בו כולם ידעו שהיא הולכת להשתתף בטלנובלה, ופתאום הפסיקה לדבר על כך. כשתמר שאלה אותה מה קרה, ש.ש סיפרה לה "פחות או יותר" מה קרה. תמר אישרה את הדברים בעדותה (עמ' 932).

 

נ.ש - אמה של ש.ש

7.         ש.ש מסרה, כי לא סיפרה דבר לאמה, שכן זו חשדה במהלך כל התקופה "שקורה משהו לא, לא נורמלי" (עמ' 708). היא הרגישה שנכשלה באופן כלשהו, ולא רצתה לתת לאמה "את הלגיטימציה להבין שבאמת קורה משהו". לקראת פרסום הכתבה, סיפרה ש.ש לאמה "פחות או יותר שכן קרה משהו. שהיא צדקה. ושהיא פשוט תקרא את הכתבה" (עמ' 708).

 

אמה של המתלוננת העידה וסיפרה כיצד מלכתחילה לא נראה לה הקשר שהיה לבתה עם הנאשם בביתו. היא העידה על עצמה, שבהיותה עובדת סוציאלית המשמשת כקצינת מבחן – היא רואה לעיתם דברים בצורה חמורה מהמציאות, ולכן נרתעה מלמנוע מש.ש להמשיך בקשר עם הנאשם. לדבריה, היא שמעה מפי ש.ש על הטלנובלה, וש.ש אמרה לה שהיא לא בשלה לקבל על עצמה את התפקיד ושלא היה לה נוח עם המשך הקשר עם הנאשם. לדבריה, באחד הימים היא שמעה את ש.ש מנהלת שיחה ארוכה כנראה עם אורון, שהתקשר אליה למחרת, ביקש להיפגש עמה, וסיפר לה את הדברים הבאים:

 

"..הסיפור הזה הוא מאוד מסוכן בשבילה.. אני לא רוצה לבגוד באמון של ש.ש והוא לא פירט מעבר לזה.. הוא אמר אני לא יכול לאמר כלום, אני לא רוצה לבגוד באמון של ש.ש.. הוא אמר לי שזה קשור לחזרות והוא אמר שזה לא רק חזרות.. והוא אמר לי שהחזרות האלה הגיעו גם לחדר השינה.. " (עמ' 675, ש' 11)

 

בתגובה לדברים ששמעה מפי אורון התקשרה אמה של ש.ש לנאשם והזדהתה כאמא של ש.ש בתגובה ענה לה הנאשם : "ש.ש?  מי זו ש.ש?" היא אמרה לו כי אינה מוכנה שימשיך להיפגש עם בתה, שהיא קטינה, והוסיפה כי אין זה מקובל שמורה ייפגש עם תלמידתו בביתו הפרטי, באופן כה אינטימי. היא איימה עליו כי במידה שתשמע על מקרה נוסף בו נפגשו, תגיש תלונה כנגדו. הנאשם הסביר לה כי כנראה מדובר ב"אי הבנה".

 

תמר - חברה של ש.ש

8.         תמר, חיילת בת 19 בעת מתן עדותה, היתה במועדים הרלוונטיים חברה של המתלוננת. תמר סיפרה על חלומה של המתלוננת להיות שחקנית, על כך שהיא נרשמה לסוכנות שחקנים, והכירה את הנאשם במסגרת שיעורי המשחק. תמר סיפרה שהמתלוננת סיפרה לה ששמעה מהנאשם אודות תסריט שהוא כותב לטלנובלה חדשה וכי אחד התפקידים הראשיים מיועדים לה (עמ' 936). בעקבות זאת החלו הנאשם והמתלוננת להתאמן במסגרת "שיעורי משחק אחד על אחד.. שניהם בבית שלו".

תמר סיפרה על פרטי הטלנובלה שבה המתלוננת תמלא תפקיד חברה של בחור שנפגע בתאונת דרכים ונכנס לקומה. במהלך התרדמת שלו היא מתיידדת עם אביו עד אשר נוצרים ביניהם קשרים רומנטיים. לדברי תמר, המתלוננת סיפרה לה כי את תפקיד האב ייעד הנאשם לעצמו.

תמר סיפרה כי באותה עת נהגה המתלוננת להיעדר מבית הספר יום בשבוע, כדי לנסוע לתל אביב, וברגע שחדלה להיעדר, היא ביקשה לברר מדוע הפסיקה להשתתף בשיעורי המשחק:

 

"..אז היא סיפרה לי שבעצם הטלנובלה הזאת הייתה סוג של שקר אחד גדול.. שהאודישנים לא כללו אודישנים במשחק אלא אודישנים פיזיים. בעצם מה שהוא רצה לבחון זה, האם היא מוכנה להוריד את החולצה, האם היא מוכנה שהוא יגע בה, שהוא ילטף אותה, כי בעצם התפקיד דורש ששניהם יהיו ביחד. והיא, לא, לא היתה מוכנה לזה.. ושכל מה שקורה זה בעצם איזושהי דרך שלו רק לגעת בה.. וגם היא אמרה לי את זה שהיא נורא, נורא נורא נפגעה.. היא נורא סמכה על ח' שהוא בעצם זה שיוביל אותה להגשמת החלום, וכשהוא עשה את מה שהוא עשה בשיעורי משחק, (עמ' 938, ש' 20)

 

תמר היתה בטוחה שהמתלוננת היתה חייבת לפנות למשטרה

 

"..כי מה שהוא עשה זה לא נכון, להשתמש בכוח שיש לך על מישהו..". (עמ' 939 ש'3)

 

לדבריה, המתלוננת חששה לגשת למשטרה כי:

 

"היא חשבה שהיא לבד. שזה מילה שלה מול מילה שלו, והיא ש.ש, בת שבע עשרה, והוא חנן גולדבלט המפורסם והידוע..". (עמ' 939, ש' 10 )

 

מעדות תמר עולה כי הסיבה בגינה החליטה ש.ש לפנות למשטרה היא שיחת טלפון שניהלה עם בחורה שטענה שהנאשם פגע גם בה, והופנתה לש.ש ע"י כתבת מידיעות אחרונות. השיחה התקיימה בנוכחותה, וברגע שש.ש שמעה שהיא "לא לבד" היא החליטה להיפגש עם הכתבת, ולאחר מכן, היא התלוננה במשטרה.

עדותה של תמר באשר לשיחותיה עם ש.ש קבילה כראיה מכוח סעיף 9 לפקודת הראיות (ראה ספרו של י. קדמי, על הראיות, עמ' 529-531 והפסיקה המצוטטת שם) והיא תומכת בגרסת ש.ש בכל הקשור למה שקדם לאירועים המיניים נשוא האישום הרביעי ולתגובותיה על התנהגות הנאשם.

3. פרשת ההגנה

גרסת הנאשם

 

9.         הנאשם מודה כי המתלוננת היתה תלמידה שלו בקורס למשחק בסוכנות רייטינג, וכי היא פנתה אליו וביקשה שיסייע לה להתכונן למבחן במה לטלנובלה "השיר שלנו". לטענתו היה זה בתום הקורס, בפעם הראשונה שהם נפגשו בבית קפה ושוחחו על האפשרות שהוא ישמש כסוכנה האישי וכי לשם כך הם יחתמו על חוזה. לצורך כך ביקש הנאשם מהמתלוננת כי תכין קטע המשלב משחק וריקוד ותציג אותו בפניו בפגישתם הבאה.

הפגישה הבאה התקיימה, לטענתו, בביתו, אך ש.ש לא הכינה קטע כפי שביקש, והם ישבו בסלון ביתו ורק שוחחו. לגבי הטלנובלה אמר הנאשם כי כאשר המתלוננת שאלה אותו אם הוא יודע את העלילה של הטלנובלה "השיר שלנו", השיב לה כי למיטב ידיעתו מדובר בעלילה שמתרחשת מאחורי הקלעים של עולם הבידור, אבל אין זו בעיה לכתוב טלנובלה, וכך הוא נתן לה, לטענתו, דוגמא מטלנובלה, שהוא המציא.

 

בהודעתו במשטרה (ת/12), חזר הנאשם על טענותיו בנוגע לתסריט נשוא תלונתה של ש.ש ואמר:

"הסיפור של התסריט היה קוריוז בתוך שיחה, עם שום פוטנציאל של מימוש. אין לסיפור התחלה אין המשך, אין סוף, כי הוא היה סתם קוריוז של אותו רגע ותו לא" (עמ' 3).

 


בעדותו בביהמ"ש אמר בעניין זה:

"... נתתי לה דוגמא של טלנובלה שבאותו זמן הסתובבה לי בראש.... טלנובלה שבה יש לי קצת, כמה תפקידים ראשיים. שנתתי לה דוגמא שאיך כולם בצרות. האבא התאלמן, הבן תאונת דרכים, הוא בקומה. הבת מאוהבת בו, רוצה בעצם דברים אחרים. הכל מסובך. זה מה שהיה לי בראש. עוד לא מבושל מספיק. סתם נתתי לה דוגמא. אמרתי לה, מזה יוצאים, מזה מתפתחים..." (עמ' 1689).

 

לטענתו, לא הציע למתלוננת תפקיד כלשהו בטלנובלה, וודאי שלא טען בפניה כי עליה לשכב עמו לצורך קבלת התפקיד.

הנאשם אישר בעדותו במשטרה כי שוחח עם ש.ש על מצבים בהם שחקנים נדרשים להתנשק זה עם זה, אך הכחיש כי ביקש ממנה שתנשק אותו:

 

"חד משמעית לא היה מצב כזה אצלי בבית. ש' מערבבת שוב עם שאלות התלמידים בשיעור, שנוגעות ליחסי מין ולהתנשקויות ואחת השאלות הפופולאריות "מה אני עושה אם אני צריכה להתנשק עם מישהו מכוער ומסריח? ואז אני עונה שלשחקן או לשחקנית אין שיקול דעת, הבמאי בוחר את השחקנים והם צריכים לעשות את המוטל עליהם" (ת/12, עמ' 5).

 

ובעדותו בבית המשפט:

"אני לא זוכר כזה אירוע. אין לי מושג למה היא אמרה את זה. בואי נגיד שזה היה, נו? אז כאילו מה, מה קרה? אני בקשתי שתיתן לי נשיקה, היא לא נתנה לי נשיקה. זה לא היה. אבל אפילו אם, זה לא היה" (עמ' 1694).

 

הנאשם הכחיש מכל וכל כי הציע למתלוננת תפקיד כלשהו בטלנובלה, וטען כי מעולם לא הציע לה לשכב עמו לצורך בדיקת התאמתה לתפקיד או לצורך קבלת התפקיד בסצינת סקס.

 

... מעולם לא פלטתי שטות איומה כזאת "שצריך לשכב איתי...שכך עושות כל השחקניות"... מעולם לא התערבתי ביחסים שלה עם החבר שלה. רק עכשיו אני יודע שהיה לה בכלל חבר. זו תודה מוזרה מצידה על שהסכמתי לעבוד ולהכין אותה לאודישן" (ת/11,  עמ' 7).

 

כמו כן הוא הכחיש כי לאחר מכן נפגש עמה בבית קפה וכן הכחיש מכל וכל כי אמר לה כי עליהם להזדיין. בעדותו במשטרה אמר בהקשר זה כי:

 

"מעולם לא אמרתי ולא הייתי מסוגל לומר משפטים תת-רמה שכזאת" (ת/12, עמ' 6).

 

בביהמ"ש טען כי פגש את ש.ש רק פעם אחת בבית קפה, בפעם הראשונה, וכי לא היתה כל פגישה נוספת בבית קפה. הנאשם הדגיש כי "לא היה שום דבר עם ש', לא היה שום מגע, רק דיבורים" (עמ' 1700), לסיבת הפסקת הקשר עמה טען  "היא פשוט לא צילצלה יותר" (עמ' 1863).

 

טענות ההגנה

10.       ההגנה טוענת כי עדותה של ש.ש אינה אמינה וכי היא "זוהמה" והושפעה משיחתה עם מ.ב.ש ובעלה, משיחותיה עם נעמה, אשר לא הוקלטו, ומדבריה של המתלוננת באישום החמישי, ה.ח לטענת ההגנה ש.ש נפגשה עם נעמה לאחר שדיברה עם מ.ב.ש ובעלה ושמעה מהם כיצד הנאשם אנס נערות רבות. לטענת ההגנה, את גרסתה הראשונית היא סיפרה להם, אולם, גרסה זו לא הוקלטה. כמו כן טוענת ההגנה כי ש.ש דורבנה לספר את סיפורה משום שהיתה היחידה שתלונתה לא התיישנה ובזכותה ניתן היה לפרסם את הכתבה. בשל כך, טוענת ההגנה, ניסתה המתלוננת לרצות את הכתבת ואימצה לעצמה אמירות של מתלוננות אחרות.

 

11.       ההגנה טוענת כי עדותה של המתלוננת כוללת סתירות מהותיות כדלקמן:

א.    המתלוננת טענה כי נפגשה עם הנאשם ארבע - חמש פעמים אולם מהגרסה העולה מתמליל השיחה הטלפונית ת/35ב, עולה כי נפגשו למעלה מעשר פעמים.

ב.     המתלוננת טענה כי במשך 4 - 5 הפגישות האחרונות "הכל נסב סביב הטלנובלה", אולם לא ידעה לתאר את הטלנובלה מעבר לכמה משפטים וכן לא ידעה לתאר כיצד מסתיימת הטלנובלה.

ג.       לשיטת ההגנה, מדבריה של המתלוננת בבית המשפט עולה כי הבינה מהנאשם שעליה " לשחק מעין סצינת מין, אבל קודם עם בגדים" (עמ' 765), משמע אין מדובר ביחסי מין מלאים. כמו כן נשאלה האם עליה לשכב איתו בלי חדירה והיא השיבה בחיוב. מכאן מסיקה ההגנה כי הנאשם התכוון, לכל היותר, כי עליהם לשכב במיטה זה לצד זה כשהם עירומים. בסיכומיה ביקשה התביעה מבית המשפט כי לא יינתן משקל מכריע לאמירתה זו משום שלא הבינה נכונה את דבריו. ההגנה, לעומת זאת, טוענת כי יש בחוסר הבנתה זו כדי לעורר את הספק הסביר לגבי דבריו של הנאשם.

ד.     המתלוננת סיפרה לנעמה כי שוחחה עם במאי הטלנובלה בטלפון. אולם היא לא ידעה לספר מה שמו, מה שאל אותה והאם הוא קשור לטלנובלה בה הציע לה הנאשם תפקיד. כמו כן, בהודעתה במשטרה, לא סיפרה כלל ששוחחה עם הבמאי וכשנשאלה על כך בעדותה ענתה "החסרתי את הפרט הזה" (עמ' 744). כמו כן, אמה של ש.ש סיפרה כי ש.ש סיפרה לה כי פגשה בבמאי והוא אמר כי הוא מחפש משהי מבוגרת יותר. מדברים אלה מסיקה ההגנה כי גם האם וגם המתלוננת אינן דוברות אמת.

ה.    לטענת המתלוננת, בפגישתם האחרונה, אשר התקיימה בחופשת חג הפסח 2004 (לפי טענות ההגנה, בהתאם לאמור בת/53א עמ' 6 וכן בעמ' 691 לפרוטוקול), ביקש ממנה הנאשם "להזדיין". לדבריה היא סיפרה זאת לאורון בשיחת טלפון שקיימה עמו לאחר פגישה זו, ואורון סיפר זאת לאמה. אולם אמה של המתלוננת סיפרה כי אורון סיפר לה כאמור בחודש מרץ 2004, והיא זוכרת תאריך זה כיוון שהיתה לה פגישה באותו מועד, בתאריך 14/3/2004. לטענת ההגנה, מאחר וחג הפסח חל באותה שנה ביום 6/4/2004, דברי האם, המתלוננת ואורון הם בהכרח שקריים.


ו.       בעניין שיחת הטלפון המוקלטת (ת/36ב) טוענת ההגנה כי אילו היה אמת בדבריה של ש.ש לפיהם הציע לה הנאשם "להזדיין", אזי במועד שיחתם המוקלטת היה מזמין אותה לבוא לביתו ולא מציע כי יפגשו בבית קפה בנוכחות הוריה, כפי שהציע. כמו כן, כאשר שאלה אותו מה עליה לעשות ענה:"להכין קטע או שניים", וכשטענה באוזניו כי אמר לה שישכבו ענה:"לא, ממש לא". המתלוננת טענה כי הנאשם אמר לה שיוכל לעזור לה אך לדבריה אמר:"לא בטלפון. הוא נורא הדגיש לא בטלפון". לעומת זאת, ההגנה טוענת כי האזנה לשיחה מגלה כי הנאשם אמר זאת פעם אחת בלבד.

ז.      ההגנה טוענת כי המתלוננת טענה כי הנאשם ביקש שהיא תנשק אותו והוא לא ביקש לנשק אותה בעצמו, למרות ניסיונות התביעה לטעון כי הנאשם ביקש לנשק את ש.ש.

 

(4)     דיון - קביעת ממצאים עובדתיים

 

            12.       עדותה של ש.ש היתה אמינה ועקבית, על אף אי הדיוקים עליהם הצביעה ההגנה ואשר לא היו מהותיים. עדותה עדיפה על פני עדותו החמקמקה והמתחסדת של הנאשם. ניכר בעדותה שהיא לא הפריזה בתיאורים ולא ניסתה להעצים אותם.

זאת ועוד, בגירסתה של ש.ש ניתן להבחין בפרטים רבים זהים לפרטים שסיפרה מ.ש לגבי הקשר הראשוני שלה עם הנאשם הן לגבי הטלנובלה, הן לגבי תסריט הטלנובלה והן לגבי הסבריו של הנאשם לגבי הצורך בקיום יחסי מין לצורך בחינת ההתאמה לתפקיד בטלנובלה. מדובר בפרטים מוכמנים, שלא יכולים היו להיות ידועים או מתואמים בין השתיים, שכן תלונתה של מ.ש לא פורסמה.


כך גם לגבי השיחה שקיים הנאשם עם במאי עלום, בנוכחות כל אחת מהן, וכן לגבי ההמלצה לוותר על החבר, שמפריע לקריירת המשחק. יצויין כי שתי התלונות מתייחסות לאותה תקופה!

 

לטענת הנאשם, ש.ש תאמה את עדותה עם מתלוננות אחרות, לרבות מ.ש, ואולם כשהתבקש להתייחס לפרטים הזהים בין תלונתה של ש.ש לבין תלונתה של מ.ש, שלא היה כל קשר וכל מפגש ביניהן לפני הגשת תלונותיהן – טען שאין שום דמיון ביניהן ושנעמה היא שהשתילה את העובדות לש.ש, טענה שאינה משכנעת כלל ועיקר, ולדבריו:

 

"מה שההבדל בין ש.ש למ.ש, שמה שש.ש מספרת זה מה שנעמה השתילה לה בראש. מכיוון שהיא היתה אצלי פעמיים, מ.ש היתה אצלי כמעט עשרה חודשים אם לא יותר. עם מ.ש היה לי רומן לדעתי, עם ש.ש לא היה כלום. עם ש.ש היו שתי פגישות ... אין שום דמיון ביניהן..." (עמ' 1862-1863).

 

מאד תמוהה גם העובדה, שכאשר אמה של ש.ש התקשרה אליו זמן קצר לאחר הפגישה שהיתה לו עם ש' בבית הקפה, טען הנאשם כי אינו זוכר על מי מדובר, וכי הוא לא זוכר את ש.ש.

 

גם תגובותיו בשיחה היזומה של ש.ש עמו, שנערכה בהנחייתה של נעמה, הן מוזרות ומלמדות על כך שהוא מנסה להתחמק ו"לא לדבר על זה בטלפון", זאת לאחר שכבר היה מודע לכך שהוקלט על ידי מ.ש בחקירה הקודמת במשטרה.

 

לעניין התסריט לטלנובלה, לגביו טען הנאשם כי מדובר ב"קוריוז", יצויין כי בגירסתו לגבי התלונה של מ.ש באישום השני, המתייחסת לאותו תסריט ממש, טען כי מדובר בתסריט שהסתובב לו בראש באותה תקופה ולא ב"קוריוז" שקפץ לו בשיחה מקרית.

 

גם בעדותה של ש.ש ניתן להבחין ב"שיטה" שעברה כחוט השני בין כל האירועים נשוא כתב האישום, כאשר תוך הבטחה לאמן אותה ולקדם אותה כשחקנית, ניסה הנאשם לבצע בה מעשה מגונה, ואולי אף קיווה לקיים עמה יחסי מין. אולם, במקרה זה, הבינה ש.ש כי מדובר במעשה מרמה והצליחה להגן על עצמה כאשר סירבה להצעותיו:

 

                        "אני כל הפגישות האלה ידעתי שהתירוץ הזה של הטלנובלה הוא לא יותר, הוא סתם תירוץ כדי לשכב איתי, קצת הפעלתי את השכל שלי וידעתי שהאודישנים האלה שצריך לעשות זה בולשיט כמו שהוא אומר לי..."

 

לאור האמור לעיל, אני מאמינה לעדותה של ש.ש, שנתמכת בעדויות אמה, בן הזוג שלה - אורון, חברתה תמר ובתגובות הנאשם בשיחתם המוקלטת ואינני מאמינה לעדותו המכחישה של הנאשם.

(5)     דיון משפטי

עבירת הניסיון

 

באישום זה אנו נדרשים לדון בשתי עבירות של ניסיון - ניסיון לאינוס במרמה, וניסיון לביצוע מעשה מגונה תחת מרות.

 

14.       חוק העונשין מגדיר בסעיף 25 לחוק "ניסיון", כדלקמן:

 

"25. אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה".

 

מעשה ייחשב כתחילת ניסיון לביצוע עבירה, להבדיל ממעשה הכנה לעבירה בלבד, כאשר הוא מקרב את תהליך ביצועה של העבירה המושלמת. (ע"פ 9849/05, מ"י נ' ראובן ברויאר, תק-על 2006(4), 1894).

 

בענייננו אחז הנאשם בגבה של המתלוננת, קירב אותה אליו בפתאומיות וביקש כי תיתן לו נשיקה. לדבריה:

"הוא הלך להתארגן, להתקלח, נכנסתי לשירותים, הוא התקרב אלי לכיוון המדרגות.. שם לי יד מאחורי הגב.. הוא עמד מולי.. קירב אותי, " תני לי נשיקה".. והיד שלו מאחורי הגב שלי.. מה? תני לי נשיקה, אני רוצה לראות אם את יודעת ככה לנשק במסגרת המשחק והכל... אמרתי לו אני לא רוצה. לא נעים לי. ואז הוא התרחק ואמר:..."את רואה", זה בדיוק הבעיה, איך שאנחנו מגיעים לסיטואציה, אתן משתפנות ושום במאי לא ייקח את זה ברצינות". (עמ' 690)

 

במעשיו אלה מתקיימת הדרישה לקיום מעשה אשר מקרב את תהליך ביצועה של העבירה המושלמת אלא שמעשהו הופסק על ידי המתלוננת והנשיקה לא יצאה אל הפועל.

 

הנאשם, ככל הנראה, סבר שדרישתו לבחינת המיומנות של המתלוננת "בנשיקות" תשכנע אותה להתנשק עמו, אך היא דחתה אותו באומרה "אני לא רוצה".

הנשיקה לא יצאה אל הפועל בשל העובדה שהמתלוננת דחתה את הנאשם, ולפי הקבוע בסעיף 33(ב) לחוק העונשין - אם עשה העבריין את כל הדרוש מצידו להשלמת ביצוע העבירה, הוא יורשע בניסיון לבצעה, אם גמר הביצוע נמנע על ידי נסיבות שאינן תלויות ברצונו. (ראה ספרו של י. קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, עמ' 263).

 

ניסיון לאינוס במרמה

 

15.       התביעה מבקשת להרשיע את הנאשם בעבירה של ניסיון לאינוס במרמה לפי סעיף 345(א)(2) לחוק לפיו:

 

"345.    אינוס

(א)      הבועל אשה -

(2) בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה".

 

התביעה מבקשת לבסס אישום זה על דברים שנאמרו ב ע"פ 9849/05, מ"י נ' ראובן ברויאר, תק-על 2006(4), 1894, לפיהם:

"ההלכה מאפשרת להטיל אחריות בגין ניסיון לבצע עבירה באחת משתי דרכים חלופיות. מסלול אפשרי אחד הוא זה הקובע כי שלב הניסיון מתחיל מרגע שנעשה מעשה "המקרב את תהליך ביצועה של העבירה המושלמת". על פי המסלול השני, ניסיון לבצע עבירה עשוי להתקיים עוד לפני שהמבצע מתקרב להשלמת העבירה. על פי מבחן זה, ניתן להסתפק גם בתחילת הביצוע, אולם אז יש להוסיף ולדרוש שבאותו שלב התחלתי היה גם "כדי לגלות בצורה חד-משמעית את כוונת העבריין".

 

המאשימה מבקשת כי בית המשפט יפעל ע"פ המסלול השני לעיל, הווה אומר, מעשה המהווה תחילת ביצוע ובתנאי שניתן יהיה לגלות בצורה חד משמעית את כוונת העבריין באותו שלב.

לפי טענת המתלוננת, הנאשם אמר לה, שעל פי התסריט היא צריכה לשכב איתו והציע שקיימו יחסי מין קודם לכן כדי "שלא יהיו פדיחות מול הבמאי". עוד מסר לה כי סצינת המין בטלנובלה חייבת להיות בעירום מלא נוכח "הדרישות הגבוהות שיש לצופים כיום". מאוחר יותר גם ביקש לנשקה כחלק מבחינה ותרגול לקראת התפקיד המדובר. בדומה לניתוח באישום השני, ניתן היה לייחס למעשיו אלה מרמה, אם אכן היתה המתלוננת פועלת על פי טענות כזב אלה.  אמנם יש בדבריו אלה כדי לגלות בצורה חד משמעית את כוונתו, אולם אין, לשיטתי, די בכך כדי להצביע כי מדובר במעשה המהווה תחילת ביצוע, אלא "הכנת הקרקע" בלבד לקראת מצב בו תסכים המתלוננת לערוך חזרה על סצינת מין. אני סבורה כי בין השיחה שהתקיימה בין השניים ובין סיטואציה בה יערכו לקיום יחסי מין ועד חדירה מלאה יש מרחק רב, ולכן לא מדובר בשלב שהוא תחילת ביצועו של מעשה אונס.

 

לאור כל האמור לעיל, אני מציעה לחבריי במותב לזכות את הנאשם מעבירה של ניסיון לאינוס של ש.ש.

 

ניסיון למעשה מגונה תוך ניצול יחסי תלות

 

16.       התביעה מבקשת להרשיע את הנאשם בעבירה של ניסיון למעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות לפי סעיף 348(ד)(1) הקובע כדלקמן:

 

"(ד) (1) העושה מעשה מגונה באדם שהוא קטין שמלאו לו ארבע עשרה שנים תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה, עבודה או שירות, דינו - מאסר ארבע שנים."

 

העבירה מסווגת כ"עבירת התנהגות", אשר מתגבשת גם כאשר אין תוצאה ספציפית פרט להתנהגות עצמה.

 

17.       היסוד העובדתי של רכיבי העבירה:

א.        ביצוע מעשה מגונה.

ב.         קטין בגיל 14 שנים.

ג.         תוך ניצול יחסי מרות, משמע, השגת דבר ע"י המנצל שלא היה מושג ללא קיומה של זיקת התלות או המרות בין המנצל לבינו.

 

הנשיקה כמעשה מגונה

 

18.       הנאשם ביקש לנשק את המתלוננת. נשיקה מצטיירת כאקט רומנטי, אך לא כשהיא נכפית על מי שאינה מעוניינת ואינה מסכימה לה. נשיקה שניתנת בלא הסכמה מעוררת דחייה, גועל ומיאוס.

 

בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי נשיקה כשלעצמה "...יכולה להיות מעשה מגונה אם הכוונה לא היתה לתת נשיקה אלא לספק חשקו המיני של המנשק" (ראה: ע"פ 190/58, מרדכי סלאם נ' היועהמ"ש, פד"י י"ב 1947; ע"פ 616/83, פלישמן נ' מ"י, פד"י ל"ט (1) 449 וע"פ 341/98 (ת"א), מ"י נ' מרדכי עובדיה, תק'- מח 99(2) 3700).

יחסי מרות

 

19.       באישום זה התקיימו יחסי מרות בין הנאשם למתלוננת, שכן המתלוננת היתה תלמידתו של הנאשם, במסגרת הקורס למשחק "רייטינג", וכן החלה ללמוד אצלו במסגרת פרטית. המתלוננת סברה שהנאשם הוא איש מקצוע ופנתה ושאלה אותו בדבר אודישנים לטלנובלה בה רצתה להשתתף. לאחר שהציע לה ללמוד אצלו באופן פרטי שמחה והעידה כי:

 

"אני הכי שמחתי בעולם.. ומאוד התגאיתי בזה.. והוא גם אמר שאני אחת מתוך מספר שחקנים שהוא החליט לקחת תחת חסותו ושאולי בעצם הוא יהיה הסוכן האישי שלי (עמ' 688)

 

כפי שנפסק בע"פ 6180/98, ריימונד זאוש נ' מ"י, תק-על 99(3), 264, עמ' 266, העובדה כי המתלוננות היו תלמידותיו של הנאשם ונתנו בו אמון כמדריך וכאיש מקצוע, מבססת את יחסי המרות לעניין סעיף זה.

זיקת התלות עומדת בבסיס ההסכמה לעשיית המעשה. (ראו י.קדמי "על הדין בפלילים" (חלק שלישי) עמ' 1427).

 

היסוד הנפשי

 

20.       לטענת המאשימה, הנאשם התכוון לנשק את המתלוננת ואף ביקש זאת ממנה.

אינני סבורה שהנאשם ביקש לנשק את המתלוננת כדי לבחון כיצד היא מתנשקת לצרכי משחק, כי הרי כבר נקבע שלא היתה טלנובלה בשלבי הפקה, ולא היה תפקיד קונקרטי לגביו היה צריכים להיבחן הכישורים "המיניים" שלה. על כן אני קובעת כי הנאשם ביקש לנשקה למען גירוי או סיפוק מיני גרידא.

 

היסוד הנפשי דורש מודעות להיעדרה של הסכמה, ואכן מודעות זו נתקיימה אצל הנאשם, ששיקר למתלוננת בדבר הצורך לערוך חזרה על הנשיקה, ומכאן יש להסיק כי ידע שאיננה מסכימה לכך, ואכן, כשניסה לנשקה, דחתה אותו המתלוננת מעליה.

 

לעניין יחסי מרות או תלות, ולצורך הרשעה בסעיף 348(ד)(1), יש להוכיח קשר סיבתי בין עשיית המעשה המגונה לבין זיקת התלות המסבירה את נכונותו של נפגע העבירה להסכים לעשיית המעשה.

(ראה י. קדמי "על הדין בפלילים (חלק שני) עמ' 786 וכן ת"פ (ירושלים) 1940/07 מדינת ישראל נ' רוס אריה, תק-של 2001(3) 1, וכן ת"פ 3061/02 (חדרה), פרקליטות מחוז חיפה נ' בן דוד עקיבא,  תק-של 2007(4) 27638).

 

מעשיו של הנאשם – האחיזה בגבה של המתלוננת, קירובה אליו, ובקשתו שתנשק אותו יצאו מכלל "מעשה הכנה" ועברו לשלב הניסיון לבצע עבירה של מעשה מגונה.

אולם, כאמור, הנאשם לא ביצע מעשה מגונה בש.ש. שכן היא דחתה אותו ולא הסכימה לבקשתו לנשק אותו. מכאן שלא ניתנה, מצד המתלוננת, הסכמה לביצוע מעשה מגונה בשל חששה מהנאשם, כביכול, בהיות בעל המרות כלפיה.

 

 

אשר על כן, יש לזכות את הנאשם מביצוע עבירה על סעיף 348(ד)(1) לחוק העונשין, ולהרשיעו בביצוע עבירה על סעיף 348 + סעיף 25 לחוק העונשין תשל"ז - 1977.

 

לאור כל האמור לעיל, אני מציעה לחבריי לזכות את הנאשם מעבירה של ניסיון אינוס במרמה לפי סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, ולהרשיע אותו בעבירה של ניסיון למעשה מגונה לפי סעיף 348 + סעיף 25 לחוק העונשין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*   *   *


ה.      האישום החמישי– המתלוננת ה.ח

(1)       כתב האישום

1.         המאשימה מייחסת לנאשם באישום זה עבירות של מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות - עבירה לפי סעיף 348(ד) + סעיף 25 לחוק העונשין, וניסיון לקבלת דבר במרמה - עבירה לפי סעיף 415 רישא + סעיף 25 לחוק העונשין.

ע"פ הנטען בכתב האישום ביצע הנאשם בה.ח, שהייתה קטינה שמלאו לה 14 שנים,  מעשה מגונה, תוך ניצול יחסי מרות, וניסה להשיג במרמה את הסכמתה לקיים עמו מגע מיני, כשהוא טוען בפניה טענות שאינן אמת, ומציג את קיום יחסי המין כדבר הדרוש להצלחתה במבחן במה.

בהתאם לנטען בכתב האישום, בהיות המתלוננת קטינה בת 16.5, כאשר השתתפה בקורס למשחק בו הנאשם הדריך, נהג הנאשם, במהלך הקורס, להחמיא לה על כישורי המשחק שלה, והציע להסיע אותה על הטוסטוס שלו לביתה שבבני ברק, בתום השיעורים, בשעות הערב.

ה.ח נענתה להצעתו ונסעה עמו, ובמהלך הנסיעה נהג הנאשם לגעת במותנייה ובירכיה, תוך שהוא מעיר הערות ביחס לגופה. למרות שלא רצתה במגע עמו, היא לא הביעה התנגדות, מתוך תקווה שלא ינסה לעשות בה מעשים חמורים יותר.

עם סיום הקורס פנה הנאשם לה.ח והציע לה להשתתף בסדרת טלוויזיה אשר, לטענתו, עבד עליה אותה עת. הנאשם סיפר לה את עיקרי התסריט, שבו מתנהל רומן בין עורך דין למזכירתו, כאשר הוא עתיד לגלם את תפקיד עורך הדין, ואילו היא תתאים לתפקיד המזכירה.

הנאשם הסיע את המתלוננת לביתו בגני תקווה, בטענה שעליהם לעבוד על התסריט. לאחר שהנאשם ביקש מהמתלוננת לקרוא את התסריט, הוא הסביר לה שצוות ההפקה מבקש לבחון את הכימיה ביניהם, ולצורך כך עליהם לצלם קטע שבו הם "מתמזמזים במיטתו". המתלוננת ניסתה להתחמק בתירוצים שונים, אותם שלל הנאשם בזה אחר זה, והרגיע אותה שמדובר ב"משחק" וזה "מקובל", ואף הציע לה להזמין את החבר שלה לצפות בה. הנאשם טען בפניה כי ממילא היא תאלץ להתמודד עם קטעים מסוג זה בהמשך דרכה.

ה.ח סירבה לצילום הסצינה המינית וניתקה את הקשר עם הנאשם. הנאשם המשיך בניסיונו ליצור עמה קשר, אך היא דחתה את פניותיו, עד שחדל.

(2)       ראיות התביעה

הראיות שהובאו ע"י המאשימה להוכחת אישום זה כללו את עדות המתלוננת, ועדות חברתה – שרון. כן הוגשו כראיות הודעת המתלוננת במשטרה מיום 10.8.05 (ת/43), קלטת ותמליל משיחה של המתלוננת עם נעמה (ת/22א' ות/22ב') וכן קלטת ותמליל מעימות בין הנאשם למתלוננת (ת/23/א' ות/23ב').

גרסת המתלוננת

            2.         ה.ח ילידת 1982, בת 24 בעת מתן עדותה, גדלה במשפחה דתית בבני ברק. היא הכירה את הנאשם בשנת 1999, בהיותה בת 17, כשהשתתפה בקורס משחק בהנחייתו. לדבריה, הנאשם עודד אותה בכתיבה ונהג להסיע אותה עד לתחנת האוטובוס.

על האירועים שאירעו במהלך הנסיעות על הטוסטוס של הנאשם סיפרה ה.ח בעדותה בבית המשפט:

"היינו נוסעים על הטוסטוס ובדרך... ברמזורים היינו עוצרים, אז הוא היה שולח ידיים, מדגדג אותי... באיזור המתניים, ירכיים וכאילו הכל בצורה הכי חברית מצידו והכי בסדר. אבל לי זה איפה שהוא הרגיש, היה לי את החוסר נעימות הזאתי בעצם, אבל, כאילו, השתדלתי להתעלם מזה, זה, זה רק נדמה לי, כי מצידו באמת היה נראה שאין בזה שום דבר" (עמ' 231 לפרוטוקול).

לדבריה היא היתה מאד נבוכה וחשה חוסר נעימות. " לא הרגיש לי נעים להעיר לו על אף שבהגינותה אמרה שזה היה מצדו "כאילו בצחוק" (עמ' 253).


לגרסתה, עם סיום הקורס פנה אליה הנאשם ואמר לה שהיא מתאמה לשחק בסדרת דרמה עליה הוא עובד, ואשר בה הוא אמור לשחק את תפקיד עורך הדין, ואילו היא אמורה לקבל את תפקיד מזכירתו, המאוהבת בו. כאשר שאלה את הנאשם אם היא לא צעירה מכדי לשחק בתפקיד כזה, השיב לה הנאשם ש"אין בעיה", והציע לה כי הם יפגשו וידברו על כך.

ה.ח סיפרה כי מחד גיסא היה ברור לה שהיא לא תקבל על עצמה את התפקיד, אך מאידך גיסא לא רצתה להחמיץ את ההזדמנות להתקדם, ולכן אמרה לנאשם שתחשוב על הצעתו. בעקבות זאת הנאשם קבע עמה פגישה, הגיע לאסוף אותה מביתה, והם נסעו יחד לדירתו בגני תקוה.

לדבריה, בדירה הראה לה הנאשם קטע קטן של שני עמודים מהתסריט, היא זוכרת שישבה אצלו בבית והדפיסה לעצמה עותק. ואז:

"...אחרי שהדפסתי את זה, הוא אמר שיש עוד קטע שכדי לבדוק אם אני מתאימה, אז צריך להסריט אותנו מתמזמזים ביחד, לראות אם יש כימיה או משהו כזה..." (עמ' 237)

לטענתה, היא נרתעה מההצעה, ובלשונה:

"ואני מיד נרתעתי מזה, גם בגלל שאני דתית, כאילו אז הייתי דתיה, אז בכלל זה נראה לי הכי, הכי לא. וגם בגלל שהוא המורה שלי. כל הדברים בעצם נראו לי פה, לא, לא בסדר. ואז הוא ניסה לשכנע אותי שזה לא נורא, ועושים, תמיד צריך, אני אצטרך בנקודה מסוימת, בשלב זה או אחר להגיע למצב הזה ובמשחק זה תמיד ככה.  ואז בעצם התחלתי להמציא כל מיני תירוצים..." (עמ' 233 לפרוטוקול).

על אף שהרגישה שזה יכול להיות החמצת הזדמנות לשחק ולהתקדם,  החליטה ה.ח לסרב לנאשם, והודיעה לו על כך בטלפון, כעבור מספר ימים.

כעבור מספר חודשים התקשר הנאשם לה.ח, סיפר לה שמתקיימים מבחנים ל"פסטיגל", והציע לה את עזרתו. ה.ח הסכימה ומספר ימים לאחר מכן הם נפגשו בסוכנות "סטטוס". הנאשם התעניין בכתיבה שלה, שוב הציע לה את עזרתו, והם קבעו להפגש בבית קפה. גם בפגישה זו נרתעה ה.ח מהצעותיו של הנאשם, כאשר, לדבריה, היא הרגישה לא נוח עם הצעותיו, ומאז לא נפגשה עמו עוד.

מעדותה של ה.ח עולה כי כבר בראשית הקשר היא הרגישה, לדבריה:

"שזה מוזר לי והוא בגיל אבא שלי, ומה, אני גם לא מוכנה בשום פנים ואופן להתפשט, וכל דבר הוא מצא לזה סיבה. אם ללבוש סטרפלס ומכנסיים צמודים, אם זה שאמרתי שיש לי חבר, אז תביאי את החבר איתך, וכל מיני דברים כאלה" (עמ' 233).

בעקבות זאת ניתקה עמו את הקשר, לפני שהנאשם הספיק לבצע בה מעשים כלשהם.

חשיפת התלונה

3.         האדם היחיד ששמע מפי ה.ח על הקשר שלה עם הנאשם, בסמוך למקרה, היתה חברתה הטובה שרון, היום כבת 24, נשואה ואם לילד, לה סיפרה המתלוננת על האירועים ועל תחושותיה, בזמן אמת, כאשר שתיהן היו בנות 17.

שרון, לאחר לידת בנה, גלשה באינטרנט בפורומים של הורים לתינוקות וגילתה את ההודעה של מ.ב.ש ובה סיפור על בחורה שנוצלה מינית ע"י שחקן מפורסם ששמו לא פורסם (ת/70). בעקבות זאת התקשרה שרון למתלוננת ושאלה אותה אם היא חושבת שיתכן ומדובר בנאשם. בעדותה סיפרה המתלוננת על תגובתה:

"זה היה לי ברור. כאילו ברגע שהיא אמרה לי, זה פשוט התחבר לי אחד ועוד אחד... לפי התחושות, פשוט הזכיר לי את כל התחושות שלי, את כל מה שהיה, אי אפשר להסביר את זה בדרך אחרת, זה פשוט תחושה שזה זה" (עמ' 239).

שרון סיפרה על הדברים ששמעה מה.ח כדלקמן:

".. מה שהיא סיפרה לי אז.. היא סיפרה לי שהיא לומדת אצלו ושהיא נסעה אתו טרמפ כמה פעמים על הטוסטוס. שהיא הרגישה שהוא מנסה להתחיל אתה וזהו, והיא הרגישה לא נוח והיא ניתקה את הקשר".

שרון התקשרה עם מ.ב.ש, אשר מסרה לה את מספר הטלפון של הכתבת - נעמה, וכך נוצר הקשר של ה.ח עם נעמה, לה מסרה ה.ח את גרסתה הראשונה.

ולדבריה של נעמה:

...התקשרה אלי לטלפון הסלולארי שלי בחורה בשם ה'. ה' אמרה לי שהיא קיבלה את הטלפון שלי מחברה שלה שקיבלה את הטלפון ממ' (מ.ב.ש, ר.ל.ש). החברה קראה, להבנתי, את ההודעה של מ' בפורום. הבינה גם כן כנראה מהר מאוד שמדובר בנאשם. היא התקשרה אלי ואמרה לי, אני רק רוצה שתדעי שלא קרו לי דברים חמורים כמו שקרו, כמו שכתוב באינטרנט, אבל קרה לי משהו, שתדעי שהבחורה הזאת לא לבד". (עמ' 1491 לפרוטוקול, ש' 10-17).

 


עדת התביעה

שרון - חברה של ה.ח

4.         מטעם התביעה העידה, כאמור, באישום החמישי, שרון - מי שהיתה חברה של המתלוננת כשהיו בנות 16-17. שרון סיפרה על הדברים שסיפרה לה אז המתלוננת ולפיהם, הנאשם "ניסה להתחיל איתה" כאשר הרכיב אותה על הטוסטוס, הציע לה תפקיד ורצה שתעשה אודישן לתפקיד הזה, כשהאודישן כולל סצינה מינית.

 

(3)     פרשת ההגנה

גרסת הנאשם

5.         הנאשם מודה בעדותו כי הסיע את המתלוננת מספר פעמים על הטוסטוס שלו, והוא זכר אותה כ"דתיה עם כל הסממנים", אך אמר שאינו זוכר כי דיגדג אותה, וטען כי מעולם לא נגע בה בצורה בעלת הקשר מיני כלשהו:

"מה יש לי לדגדג אותה? מה, אני לא מבין את האמירה הזאת. אני מנסה להתייחס אליה ברצינות... על קטנוע, עם בחורה דתייה, שיושבת מאחורי והיא תלמידה שלי... גם אם היו לי חלומות כחולים, זה לא לגבי בחורה מהסוג הזה..." (עמ' 1702  ור' גם בעמ' 1993).

גם בעימות שנערך בינו לה.ח במהלך החקירה, הנאשם טען בפניה שלא היו דברים מעולם, ושהיא כנראה לא הבינה את הדברים, או שאינה זוכרת מה שהיה, וכך אמר לה בעימות שנערך ביניהם:

"מה שאני רוצה להציע ... זה ש... היו לך הרבה רעיונות. זאת אומרת...לא רק לך, תלמידים מצלצלים אלי עקב השיעור הזה, באים עם כל מיני סצינות. יש לי את זה במחשב... אני רוצה להציע שיכול להיות שזו היתה סצינה שהיתה בשיעור ... אני לפעמים אומר לתלמידים: ברגע שאתם ממציאים כזאת סצינה, זה פתח למשהו, תיקחו יוזמה, תכתבו, אתם לא יכולים לדעת, אולי יש לכם כשרון כתיבה, אז לכן הסצינות הן כאלה קצרות, אין להן התחלה, אין להן המשך,...ואני חושב שזה היה אחד מהדברים האלה. אני חושב שעל זה אנחנו דברנו, אני חושב שהשיחה בינינו היתה שיחה שבדרך כלל מפריעה מאוד לתלמידות... ותמיד שואלים אותי: תגיד לי...בסרטים באמת מתפשטים עד הסוף? באמת נכנסים למיטה? באמת עושים סקס? מאוד מעסיק את התלמידות ובטח גם אצלכם היו שאלות מהסוג הזה אני מתאר לעצמי, אני רוצה להציע אפשרות כזאת, אני לא יודע אם זה נכון או לא.."     (עמ' 7-10 בתמליל ת/23ב') .

כאשר העידה בביהמ"ש והתבקשה להתייחס לדברי הנאשם בעימות, אמרה ה.ח כי דבריו של הנאשם הרגיזו אותה ושהוא שיקר, ועמדה על דעתה כי האירועים אכן אירעו כפי שהיא תיארה אותם, וכך העידה:

"... אני יודעת מה היה שם. אני יודעת מה הוא ניסה לעשות. ואין לי ספק שזה היה ככה. וזה פשוט הרגיז אותי הקטע הזה של הניסיון שלו להגיד לי אולי את טועה? אולי את כתבת את זה? אולי זה חלק משיעור?" (עמ' 242)

הנאשם לעומת זאת, הכחיש בעדותו, כי אמר לה שעליהם "להתמזמז", ואמר שלדעתו מדובר בתיאור "דמיוני בצורה היסטרית". (עמ' 1994).

כשהתבקש הנאשם להתייחס לדבריה של המתלוננת לגבי הצעת התפקיד עפ"י התסריט, אמר הנאשם בעדותו:

"חלק גדול מהפרטים הוא נכון, מכיוון שוב פעם, זה נעשה במסגרת של שיחה על איך מבצעים סצינות מהסוג הזה. ...אז היא שאלה איך אפשר לבצע דבר כזה... אז הסברתי לה שאפשר לעשות דברים כאלה בכמה דרכים.  יש בגד גוף... אפשר מכנסונים קצרים..."  (עמ' 1706).

לגבי טענת המתלוננת כי הנאשם הציע לה את עזרתו להתקבל לפסטיגל, אמר כי:

"מעולם לא היה לי קשר... קצת הזוי".  (עמ' 1707)

טענות ההגנה

6.         גרסת ההגנה לגבי האירועים, כפי שנטענה בסיכומיה, היא כי הנאשם הסיע את המתלוננת מספר פעמים על אופנועו. הוא אינו זוכר כי דגדג אותה, לא חש כל רגש מיני בנוגע אליה והוא לא נגע בה מעולם בצורה בעלת הקשר מיני כלשהו. כמו כן, הוא מעולם לא טען בפניה כי עליהם להיכנס יחד למיטה, ולא טען בפניה כי עליהם "להתמזמז".

לטענת ההגנה, אין לתת אמון בגרסת המתלוננת מאחר ובגרסתה הראשונה שמסרה לנעמה, לא זכרה כלל את הדברים, ורק לאחר מכן, בגרסה שמסרה במשטרה ובבית המשפט, מילאה את גרסתה תוכן, וזאת, לטענת ההגנה, בעקבות עיון בכתבה ושיחותיה עם נעמה, אשר "שתלה" בזכרונה של העדה פרטים רבים.

ההגנה הצביעה בסיכומיה (עמ' 123, 124) על כך שכאשר סיפרה המתלוננת על האירוע לנעמה בפגישה ביניהם, שיחה שהוקלטה (ת/22א'), היא חזרה ואמרה "שאינה זוכרת את הפרטים": היא לא זכרה את שם הסוכנות בה למדה, היא לא זכרה בדיוק היכן קראה את התסריט שנתן לה הנאשם, לא זכרה בדיוק מה הכיל התסריט, ולא זכרה אם אמרה לנאשם במפורש שלא מתאים לה להשתתף בסדרה שהציע לה. כך גם לגבי הדיגדוגים על הטוסטוס, אמרה המתלוננת עוד בשיחתה הראשונה עם נעמה: "אני לא זוכרת, נראה לי שהוא היה מנסה לדגדג אותי או משהו. לא יודעת. כאשר היה איזה משהו, אבל אני לא זוכרת. ממש לא זוכרת". (עמ' 9 לתמליל).

(4)     דיון - קביעת ממצאים עובדתיים

7.         המעשים שעשה הנאשם בה.ח אינם מהחמורים המיוחסים לנאשם, שכן ה.ח השכילה לעצור את הנאשם מיד, וניתקה עמו כל מגע. למרות זאת, עדותה הייתה מאוד אמינה, היא לא ניסתה להעצים או להחמיר את המעשים שעשה בה הנאשם, ולכן הנני מקבלת את עדותה במלואה.

אכן, כפי שטוענת ההגנה, מעיון בתמליל ניתן לראות שהמתלוננת חזרה ואמרה לנעמה פעמים רבות שהיא אינה זוכרת את הפרטים, בה בשעה שבהודעתה במשטרה מסרה פרטים מלאים ברצף, וכך גם בעדותה בבית המשפט. ואולם, כאשר נתבקשה להסביר את הפער בין גרסאותיה, ואת העובדה שפתאום נזכרה בפרטים, הסבירה, בצורה אמינה והגיונית, כי כאשר סיפרה על המקרה לנעמה, היתה זו הפעם הראשונה ששיחזרה את האירועים שאירעו כמה שנים קודם לכן, ונאלצה להתמודד עם דברים מהעבר, אותם הדחיקה ולא רצתה לזכור. לדבריה:

"כשדברתי עם נעמה, האמת שזה היה רק התחלה... זה להתמודד עם דברים שהעדפתי להשאיר בפנים ולא להתמודד איתם. כי כל פעם שדיברו, הזכירו אותו או משהו כזה, זה עורר בי איזו תחושת גועל, לא יודעת להסביר את זה. כי יש תחושה שזה לא היה בסדר שם.. אין דרך אחרת להסביר את זה. אז עם נעמה זה באמת היה רק התחלה של התמודדות. במשטרה אחר כך, ... אפשר להגיד שהבנתי, שאם חס וחלילה הייתי מוכנה, אם הייתי מסכימה לעשות... לצלם את הקטע הזה והייתי נכנסת איתו למיטה, לא הייתי יוצאת מזה בצורה טובה..." (עמ' 241).

ובחקירת הנגדית הסבירה:

"אז לא זכרתי הרבה. זה ממש היה להעלות ולשחזר את הכל. לא התכוננתי למפגש עם נעמה. לא חשבתי שאני צריכה להתכונן מדי. ספרתי לה מה שאני זוכרת באותו רגע... אחר כך, ישבתי עם עצמי עוד פעם, והעליתי דברים וכשאני מתכוננת לדבר במשטרה, כן, אני מתכוננת ברצינות, בשביל לא להגיד כל הזמן "לא זוכרת, לא זוכרת"...  (עמ' 285).

המתלוננת הדגישה כי האירועים נשוא תלונתה היו מבחינתה אירועים אותם הדחיקה, והסבירה בחקירתה הנגדית, כי רק בעקבות הפגישה עם נעמה ולקראת חקירת המשטרה, היא שחזרה את האירועים והפרטים עלו וצפו בזיכרונה:

"אחרי שש שנים שאת מנסה להדחיק משהו, קשה להעלות את זה שוב בחזרה...כשיושבים ומנסים להיזכר, מנסים לשחזר בעצם פרטים, לאט לאט נזכרים יותר ויותר, אחרי שש שנים שאני מנסה לשכוח  את זה ובכל פעם שמזכירים לי את השם שלו בנושא, בצורה כזו או אחרת, מתעורר בי גועל ואני לא רוצה לזכור דברים, אחרי שש שנים שאני מתחילה להיזכר, הרבה אני לא זוכרת. כמה חודשים אחרי זה, כשאני כבר כן משחזרת וכן נכנסת לתוך זה אני זוכרת הרבה יותר פרטים ואני יודעת בוודאות מה קרה...אני יכולה להגיד לכם חד משמעית, שהיום אני יודעת בדיוק ואם לא הייתי זוכרת במאה אחוז, אני לא הייתי באה לפה ולא הייתי מעידה". (עמ' 313)

ההסבר שנתנה ה.ח לכך שבתחילה, שעה שפגשה את נעמה וסיפרה לה על המקרה, היא התמקדה בעיקר בתחושותיה ולא עצרה כדי לשחזר את כל האירועים. בשלב זה, היא לא זכרה את כל פרטי האירוע, והיה הסברה הגיוני ואמין לחלוטין.

תהליך זה של "היזכרות" הינו תהליך מקובל, שעה שאדם שמדחיק אירוע מסוים, נזכר בפרטים בהדרגה. תחילה הוא זוכר את התחושה הכללית, ואת הרושם שהשאיר בו האירוע, ורק לאחר מכן, כשהוא מתפנה לשחזר את האירוע - הוא נזכר בפרטים. לפיכך, השתכנעתי מאמינות גרסתה של המתלוננת, ואני מאמינה לדבריה באשר למעשיו של הנאשם שעה שהסיע אותה על הטוסטוס שלו.

אין חולק, שהנאשם אכן הציע לה.ח להשתתף בסרט לצדו. גרסתה, לפיה הוא ביקש שתיתן לו נשיקה, תוך שהוא מסביר לה שהדבר דרוש לצורך עבודה על התסריט ולצורך הכשרתה המקצועית לביצוע התפקיד, כאשר הוכח שהדבר אינו נכון - סצנריו אליו הוא מתכחש כיום - נשמעת אמינה לחלוטין.

גרסתה של המתלוננת עדיפה על פני גרסתו המתחמקת של הנאשם. הנאשם הודה כי הוא זוכר את ה.ח, זוכר כי הסיע אותה על הטוסטוס שלו וכי בתום הקורס הוא הציע לה תפקיד, אך הכחיש כי בזמן הנסיעה ניסה לדגדג אותה באומרו שזה "לא הגיוני". הנאשם הכחיש כי ניסה אי פעם לגעת בה בצורה בעלת הקשר מיני, וכי טען בפניה שעליהם להיכנס למיטה ולהתמזמז לצורך קיום חזרות.

אין ספק בלבי כי מעשים אלה אכן בוצעו על ידי הנאשם, שכן מעשה זה מצטרף לכל שאר "המעשים הדומים".

(5)     דיון משפטי

8.         המאשימה מבקשת להרשיע את הנאשם במעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות - עבירה לפי סעיף 348(ד)(1) לחוק.

"348.    מעשה מגונה

(ד) (1) העושה מעשה מגונה באדם שהוא קטין שמלאו לו ארבע עשרה שנים תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה, עבודה או שירות, דינו - מאסר ארבע שנים."

כאמור באישומים הקודמים, כדי שמעשה ייחשב מעשה מגונה עליו להיות מעשה אשר על פי השקפות החברה בה הוא מתבצע הינו בלתי מוסרי או בלתי צנוע.

אינני מוצאת כי מעשיו של הנאשם, אותם הגדירה המתלוננת "דיגדוגים", עולים לכדי מעשה מגונה, על אף הטעם לפגם שעולה מהם. מעשיו של הנאשם, לפיהם נגע במותניה ובירכיה במהלך נסיעתם על הטוסטוס, אמנם חסרי טעם, אך לשיטתי, הם אינם בלתי מוסריים וסבורה אני כי כך גם ייחשבו בחברה בה אנו חיים. כמו כן, היסוד הנפשי בסעיף זה דורש מודעות מצד הנאשם בדבר היעדר הסכמה מצד המתלוננת, ואינני סבורה כי מודעות כזו מתקיימת, הן משום שהמתלוננת לא העירה לנאשם ולא ניסתה להרחיק ידיו ממנה, על אף שסיפקה הסבר אמין להמנעותה לעשות כן, והן משום שאינני סבורה כי הנאשם עצמו ראה במעשיו מעשים מטרידים או מביכים ולכן לא סבר כי יש במעשיו אלה כדי לעורר חוסר נוחות.

עוד מבקשת המאשימה להרשיע את הנאשם בניסיון לקבלת דבר במרמה - עבירה לפי סעיף 415 רישא + סעיף 25 לחוק, שזו לשונו:

"415. המקבל דבר במרמה, דינו - מאסר שלוש שנים"


המאשימה מבקשת להתבסס בבקשתה זו על דברים שנאמרו בפ"ד ברויאר לפיהם:

"ההלכה מאפשרת להטיל אחריות בגין ניסיון לבצע עבירה באחת משתי דרכים חלופיות. מסלול אפשרי אחד הוא זה הקובע כי שלב הניסיון מתחיל מרגע שנעשה מעשה "המקרב את תהליך ביצועה של העבירה המושלמת". על פי המסלול השני, ניסיון לבצע עבירה עשוי להתקיים עוד לפני שהמבצע מתקרב להשלמת העבירה. על פי מבחן זה, ניתן להסתפק גם בתחילת הביצוע, אולם אז יש להוסיף ולדרוש שבאותו שלב התחלתי היה גם "כדי לגלות בצורה חד-משמעית את כוונת העבריין".

אינני מקבלת טענת המאשימה בעניין זה. בענייננו, אין מדובר במעשה המקרב את תהליך ביצועה של העבירה המשולמת - המסלול הראשון שהוזכר לעיל, שכן העבירה המשולמת, קיום יחסי מין כחלק מתרגול, רחוקה היתה הן בזמן והן במקום ממועד דבריו אלה של הנאשם, אשר רק שוחח עם המתלוננת על אפשרות כזו.

גם המסלול השני האמור לעיל אינו מתקיים בענייננו שכן נדרשת "תחילת ביצוע" אשר יש בה לגלות בצורה חד משמעית את כוונת העבריין. ראשית, לשיטתי לא מדובר בתחילת ביצוע, אלא בצעדים טרומיים שעשה הנאשם במטרה ליצור את התנאים לביצוע המוצלח של העבירה מבחינתו, מעין "הכשרת הקרקע". הנאשם שוחח עם המתלוננת על תפקיד קונקרטי ועל כך שיהיה צורך בתרגול לקראתו, אך הם לא הגיעו אל אותה חזרה בה אמור היה המעשה להתרחש, אלא הנאשם רק "הכין את הקרקע" לקראתה, וניסה לקבל את הסכמת המתלוננת לקיום חזרה, אם כי, יש להדגיש, במרמה.

 לאור כל האמור לעיל מציעה לחברי לזכות את הנאשם מעבירות של מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות וניסיון לקבלת דבר במרמה המיוחסות לו באישום החמישי.

 

 

 

 

*   *   *

 


ו.       האישום השישי– המתלוננת א.ש

1.         כתב האישום

 

1.         באישום זה מיוחסת לנאשם עבירה של מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות -  עבירה לפי סעיף 348(ד) לחוק העונשין.

 

ע"פ הנטען בכתב האישום עשה הנאשם בא.ש, שהייתה קטינה שמלאו לה 14 שנים,  מעשים מגונים לשם גירוי מיני, תוך ניצול יחסי מרות.

 

א.ש, ילידת 16.3.89 (להלן: "א.ש") בהיותה קטינה כבת 15.5 למדה בקורס משחק בסוכנות "סטטוס" במהלך החודשים אוגוסט-אוקטובר 2004, בו הנאשם שימש כמורה למשחק.

בעקבות הזמנת הנאשם את התלמידים המעוניינים לקבל אצלו שיעורים פרטיים, פנתה אליו א.ש בתום הקורס, וביקשה להתייעץ עמו בנושאים הקשורים לעתידה המקצועי. הנאשם החמיא לה על יופייה ויכולותיה המקצועיות והציע כי ייפגשו, יחד עם הוריה, לשם סיכום פרטי ההתקשרות עמו, וקידומה המקצועי.

 

לאחר הפגישה עם אבי המתלוננת, שהתרשם מהתחייבותו של הנאשם לקחת את א.ש תחת חסותו ולדאוג לקידומה, הוחלט על עבודה משותפת של הנאשם עם א.ש בביתו אשר במושב בית נחמיה. הנאשם דחה את הצעתה של המתלוננת לקיים את השיעורים בביתה, בטענה שהוריה עלולים שלא להבין את חשיבות קיומן של חזרות על סצינות של קירבה, אותן יהא עליה לבצע.

 

בסוף חודש אוקטובר 2004, או בסמוך לכך, עם תום השיעור האחרון בקורס, הסיע הנאשם את א.ש לביתו על הטוסטוס שלו.

בהגיעם לביתו שאל אותה הנאשם אם יש לה חבר והאם היא בתולה. בתגובה לתשובותיה אמר לה הנאשם שלדעתו החבר יפריע לה להתקדם בתחום המשחק, בו צפויות לה סצינות אינטימיות.

 

הנאשם, אשר ידע כי טרם מלאו למתלוננת 16 שנים, אמר לה כי עליה להתנהג באופן בוגר מכפי גילה, והחמיא לה על היותה יפה וסקסית.

 

לקראת פגישתם השנייה בביתו, ביקש הנאשם מא.ש להביא עמה 'בגדים יפים'  לצורך צילומים, שאותם הוא עתיד להציג בפני מפיקים שונים.

לאחר שהגיעו לביתו, ניגש הנאשם להתקלח, וכשיצא, בעודו שוכב על המיטה, ביקש מא.ש להיכנס לחדר השינה שלו, ולהחליף את בגדיה בנוכחותו, בטענה ש"זמן שווה כסף", וכי בבוא היום היא תאלץ להחליף בגדים ליד המפיקים.

 

על פי הנטען בכתב האישום, א.ש נאלצה להתפשט בנוכחות הנאשם, ונותרה בחזייה ותחתונים, כשהנאשם שוכב על מיטתו ומביט בה, והיא, על פי דרישתו, החליפה בגדים מספר פעמים, בנוכחותו. לפגישתם הבאה ביקש הנאשם כי המתלוננת תביא עמה בגדים סקסיים וחושפניים יותר כגון חזייה אדומה, תחתון חוטיני וחצאית מיני קצרה וצמודה.

 

בתום הפגישה הציג הנאשם בפני א.ש מונולוג של אישה צעירה השואפת להיות דוגמנית, ומפתה לשם כך את הבמאי הבוחן אותה.

הנאשם הסיע את א.ש ברכבו לביתה, ולפני שיצאה מהרכב, אמר לה שמגיעה לו נשיקה ממנה. המתלוננת נשקה לנאשם על לחיו, והוא בתגובה שאל אותה "אם זה כל מה שמגיע לו".

א.ש סירבה לנשק את הנאשם באופן אחר על אף שהנאשם דחק בה לעשות כן בטענה שהקהל אוהב לראות סצינות כאלה בטלוויזיה וכי עליה להתרגל לנשיקות עם אנשים מבוגרים ממנה.

בעקבות הלחץ שהפעיל עליה הנאשם, ומתוך רצון לסיים את הפגישה ולחזור לביתה, נישקה א.ש את הנאשם על שפתיו, וכשהוא פתח את פיו על מנת "להעמיק" את הנשיקה - התרחקה ממנו ויצאה מרכבו לכיוון ביתה.

 

בשל תחושת גועל, התסכול והבלבול שנבעו ממעשיו של הנאשם, נותרה המתלוננת עומדת במשך כ-10 דקות מחוץ לביתה, בטרם נכנסה הביתה.

 

במהלך שלושת השבועות שלאחר מכן ניסתה המתלוננת להתחמק מפגישות עם הנאשם, עד שבלחץ הוריה, אשר לא הבינו את פשר התנהגותה, נאותה לקבוע עמו פגישה נוספת והוא אסף אותה ברכבו. במהלך נסיעתם סיפר לה הנאשם אודות הסרט שבכוונתו לעשות, שעיקר עלילתו מספרת על אם שנהרגה בתאונת דרכים, והבת, אשר חפצה בקרבת אביה, מפתה אותו לקיים עמה יחסי מין.

 

בהגיעם לביתו שכב הנאשם במיטתו, ולאחר שהתקלח, הורה לא.ש להחליף בגדיה וללבוש פריטי לבוש סקסיים, לצורך קיום החזרה, במהלכה יהיה עליה לפתות אותו. הנאשם, שלא היה מרוצה מפרטי הלבוש שהביאה עמה א.ש, ביקש ממנה כי תלבש חולצה שלו, ללא חזייה, וכך היא עשתה, לצורך אותה חזרה. בשלב זה התקשר אליה אביה וביקש כי תחזור הביתה. הנאשם הסיע אותה ברכבו לביתה, בעודו נוזף בה כי עליה להיות יותר נועזת וסקסית.

לאחר הפגישה המתוארת החליטה א.ש לנתק את הקשר עם הנאשם.

(2)     ראיות התביעה

 

מטעם התביעה העידו המתלוננת, אמה ואחותה, והודעת אביה במשטרה הוגשה בהסכמה.

 

גרסת המתלוננת

 

2.         א.ש, ילידת 1989, היתה כבת 17 וחצי במועד מסירת עדותה בביהמ"ש, תלמידת כתה י"ב. בהיותה כבת 15 וחצי נרשמה לקורס משחק בסוכנות "סטטוס", בהדרכתו של הנאשם. (תעודת סיום הקורס מיום 24.10.04 הוגשה וסומנה ת/55).

אין חולק כי בתום הקורס הציע הנאשם למתלוננת, כפי שהציע למשתתפים אחרים בקורס, את עזרתו באופן פרטי. המתלוננת סיפרה כיצד שמחה והתרגשה מהרעיון "שהיא הולכת להיות מפורסמת ומישהו מפורסם עוזר לה" (עמ' 793). היא התקשרה לנאשם כעבור כמה ימים והציעה כי תבוא לפגישה עם הוריה.

 

המתלוננת סיפרה כי בפגישתם סיפר הנאשם, בנוכחות הוריה, כי הוא עובד על טלנובלה ששמה "טלנובלה בע"מ" ואולי הוא יצליח לשלב אותה. המתלוננת אישרה כי הנאשם אמר להם בפגישה שהדבר "הכי גרוע" שהיא תידרש לעשות, זה להופיע עם חזייה ותחתונים, ואולי לתת נשיקה לאחד השחקנים.

 

בעקבות זאת קבעה המתלוננת פגישה עם הנאשם, אשר לקח אותה לביתו על גבי  הטוסטוס שלו.


המתלוננת סיפרה כי הנאשם היה מאוד נחמד אליה, והיא מאוד התרגשה מזה שהחמיא לה על יופיה וכישרונה, ואמר לה שהם צריכים ל"עשות צילומים" כדי שהיא תראה יותר מבוגרת. לצורך כך הוא ביקש ממנה להביא בגדים מתאימים שתראה בהם טוב (עמ' 798).

בהמשך הפגישה, כשביקש שתספר על עצמה, היא סיפרה שיש לה חבר, והנאשם אמר לה שחבר עלול להפריע לה להתקדם, אם, למשל, יאסור עליה להתנשק, וכי, לדעתו, עדיף שלא יהיה לה חבר.

 

לפגישה הבאה אסף אותה הנאשם במכוניתו והשניים נסעו לביתו. המתלוננת סיפרה כי כאשר הגיעו לביתו שוחחה בטלפון עם חבר שלה, והתפתחה ביניהם מריבה. לטענתה, לאחר השיחה, צעק עליה הנאשם ואמר שעליה להחליט "או החבר או המשחק".

 

הנאשם נכנס לחדר האמבטיה להתקלח וכשיצא כשחלוק לגופו, קרא לה לחדר השינה ושאל אם הביאה את הבגדים שביקש. כשאמרה לו המתלוננת שהיא תיגש לשירותים כדי להחליף את בגדיה, אמר לה שהיא צריכה להתרגל להחליף בגדים לידו, כי אם היא תשחק בטלנובלה - לא יהיה לה זמן ללכת לשירותים כדי להחליף בגדים, והיא צריכה להתרגל לזה. המתלוננת השתכנעה מדברי הנאשם, היא התפשטה בנוכחותו, נותרה בחזייה ותחתונים, ולבשה את הבגדים "הסקסיים" שנדרשה להביא.

 

ואולם, הנאשם שלא היה שבע רצון מהבגדים שהביאה, אמר לה שהיא צריכה בגדים נועזים יותר כמו: "חצאית מיני, בגד שקצת חשוף בציצי או תחתונים אדומים עם חוטיני...".

 

לטענת המתלוננת, בשלב זה סיפר לה הנאשם על קטע מהטלנובלה, בו תוכל להראות היטב את יכולותיה, שבה הוא ישחק בתפקיד במאי של סרט, והיא תגלם ילדה המבקשת להיות אחת השחקניות ומפתה אותו. ובלשונה:

 

"מדובר על הבוס שהוא הבמאי עושה סרט ואני באה אליו למשרד ואני מבקשת אצלו עבודה כדי להיות אחת השחקניות והוא אומר לי שאני קטנה מדי בשביל זה ויש שמה איזה מונולוג אני ממש לא זוכרת אותו, ובסוף כאילו בגלל שאחרי שאני מנסה לשכנע אותו והוא לא מסכים בגלל שאני קטנה מדי, אז אני סוגרת את הדלת ומתחילה לפתות אותו..." (עמ' 803).

 

בתום הפגישה הסיע הנאשם את המתלוננת לביתה במכוניתו. כשהגיעו הביתה והיא הודתה לו הוא דרש ממנה להתנשק עמו, וכך סיפרה את אשר אירע:

"... ואז הוא אמר לי: לא מגיע לי יותר מזה? אז הבאתי לו נשיקה בלחי ואז אמרתי לו שוב תודה כי באמת אני מודה לו על הכל שהוא עוזר לי בכלל כי מאוד חשוב לי, רציתי מאוד להיות מפורסמת, ואז הוא אמר לי: "לא מגיע לי יותר מזה קצת?" ואז הוא התחיל, כאילו לא ידעתי מה הוא רוצה, אז הוא התחיל להסביר לי שאני צריכה להתחיל להתרגל גם להתנשק עם מישהו, אני לא יכולה להגיד רגע אני, אני צריכה אולי לעכל את זה, אני פשוט צריכה לעשות את זה, אני לא יכולה להשתפן באמצע, ושאני צריכה להתחיל להתרגל להתנשק עם אנשים יותר מבוגרים ולא רק עם מי שנראה לי, אז, ולא רציתי לעשות את זה, כי הוא בן אדם מבוגר ואני, זה לא שאני מרגישה אליו משהו, אני לא יכולה לעשות את זה. בכל מקרה, כבר רציתי ללכת וכבר הוא הטיף לי שאני צריכה להתרגל לזה שככה זה במשחק. אז הבאתי לו נשיקה בפה ואז הוא פתח את הפה ויצאתי מהאוטו והלכתי, הלכתי מהאוטו, לא אמרתי לו ביי ואז נשארתי למטה... (עמ' 840-841)

 

בשלב זה בעדותה התחילה א.ש לבכות,  והמשיכה וסיפרה כיצד הרגישה:

"... ויצאתי מהאוטו ואז חשבתי לעצמי שאני מגעילה את עצמי שעשיתי את זה ושהייתי למטה, לא עליתי הביתה וחשבתי שמצד אחד אני מאוד רוצה להיות מפורסמת, אבל מצד שני, אם זה מה שצריך לעשות בשביל זה, אז אני לא רוצה כי אני לא מוכנה לזה, ואני ילדה קטנה, ואז התחלתי   לחשוב מה כל אחת שהיא מפורסמת היא עוברת דרך המיטה או עושה כל מיני דברים כאלה? פשוט לא רציתי, ואז אחרי 10 דקות אני חושבת, עליתי הביתה והלכתי לישון" (עמ' 804-805).

לדבריה, על אף שהוריה ראו אותה כשחזרה לביתה, ושאלו מה קרה, היא בחרה שלא לספר להם מאומה, ואולם, אחרי האירוע הזה היא סירבה להמשיך ולהיפגש עם הנאשם. כשהוריה התפלאו ושאלו מדוע היא משמיעה באוזניהם תירוצים שונים ואומרת שזה מפריע לה בלימודים, שעה שקודם לכן הדבר היה לה מאד חשוב - היא התקשרה שוב לנאשם, ביקשה לקבוע עמו פגישה נוספת, והנאשם הזכיר לה להביא את הבגדים שביקש. הנאשם בא לאסוף אותה מביתה במכוניתו לפגישה. הוא סיפר לה על סרט שהוא מתכוון להפיק, ואמר שהוא מקווה שהקהל יתרגש ויחוש את התשוקה בסיפור, וכך תארה את הדברים שסיפר לה:

"ואז הוא סיפר לי שהוא פעם ראה כתבה בעיתון על אישה, על אמא שנהרגה ואבא שהיה בדיכאון. הוא סיפר לי על איזה משהו ואז סיפר לי שהוא החליט לעשות מזה סרט על בעל ואישה וילדה, שהאישה נהרגת בתאונת דרכים, שהיא נופלת לאיזה בור ואז... הוא אמר לי שהאבא נהיה בדיכאון בגלל שהאמא מתה ויש לו חבר שהוא כל הזמן מנסה להוציא אותו מהדיכאון ויום אחד הוא הכיר מישהי והיא באה אליו הביתה והוא עשה איתה מה שהוא עשה איתה... הוא היה איתה במיטה, שכב איתה והילדה ראתה את זה... והיא לא רצתה שהיא תהיה לה כמו אמא אחרת... אז היא חשבה שאם היא תעשה גם ככה כמו שהאישה הזאת עשתה לו אז אולי, הוא כאילו ייקח אותה את הילדה ולא את האמא ואז יום למחרת הוא היה שיכור או שהיא שיכרה אותו... ופשוט היא שכבה איתו במיטה, שכבה איתו ואחרי כמה ימים שהוא גילה שהיא בהריון ממנו והוא החליט שהוא יהרוג אותה בלי לספר לה את זה והוא אמר לה שהם יוצאים לטיול ואז כאילו הוא לקח אותה, הם מתו באותו מקום שהאמא מתה בבור הזה..." (עמ' 808-809).

 

לדבריה, הנאשם אמר לה שהיא נמצאת בעדיפות ראשונה אצלו לתפקיד הבת המפתה, שהוא יגלם את התפקיד הראשי של האבא, ויהיה גם הבמאי של הסרט:

"...שהבת מפתה, כאילו אני הבת, שהבת מפתה את האבא והוא אמר לי שהוא חושב שאני מאוד מתאימה לתפקיד אבל הבעיה שאין לנו מספיק שיעורים..."

 

הנאשם הוסיף ואמר לה שהם יצטרכו לעשות את הסצינה בלי בגדים, ואף הציע לה,  שתישאר לישון אצלו בחופשת סוכות, כדי "שיעבדו על הסרט".

גם בפגישה זו, לדבריה, נכנס הנאשם למקלחת ובצאתו ביקש שתראה לו את הבגדים שהביאה עמה הפעם. הוא ביקש ממנה להחליף בגדים בנוכחותו, והיא ענתה לו:

"...אמרתי לו שלא הבאתי חוטיני וכאלה, אמרתי לו שאני במחזור ואמרתי לו גם שאין לי חוטיני או שאין לי חזיה אדומה אני לא זוכרת ממש, לא רציתי. אבל הבאתי בגדים אחרים קצת יותר חשופים ואז החלפתי שוב לידו כי הוא לא הרשה לי בשירותים" (עמ' 810).

 

לאחר שהחליפה בגדים, אמר לה הנאשם, כי היא אינה נראית מספיק מבוגרת, הציע לה ללבוש חולצה שלו, "כי על אישה חולצה של גבר זה סקסי" והציע שתצטלם ערומה, ללא חזייה, ורק תשים את ידיה על הפטמות. לדבריה, בשלב זה לא עשתה כמבוקשו:

"לא, לא הקשבתי התעסקתי בלהתלבש בחזרה על הבגדים שלי וזהו" (עמ' 811).

 

לאחר מכן, הם החלו לעבוד על המונולוג של הבמאי והשחקנית, וכעבור זמן מה,  בטרם החלו לעבוד על הקטע שבו השחקנית סוגרת את הדלת ומפתה את הבמאי, התקשר אביה וביקש ממנה לחזור הביתה.

 

לדברי המתלוננת, הנאשם הסיע אותה לביתה, אמר לה שנמאס לו, שהוא לא יכול להמשיך ככה, וכי:

 

 "אם אני רוצה להתקבל לטלנובלה, הוא צריך לסמוך עלי... אני צריכה לשחק כמו שאומרים לי ולא שוב להשתפן שזמן זה כסף ואין לי, אין לי זמן לעשות בעיות. שאני לא מספיק נועזת ושאני ביישנית מדי ושאני צריכה יותר להיפתח כי אחרת אני לא אצליח" (עמ' 812).

 

לאחר פגישה זו היא לא התקשרה אליו יותר ולא נפגשה עמו עוד.

 

3.         הפעם הבאה שהמתלוננת יצרה קשר עם הנאשם היתה לאחר שקראה את הכתבה בעיתון. לדבריה כעסה מאוד ושלחה לו, בתאריך 24/5/2005 מיסרון (sms) כדלקמן:

 

"קראתי את הכתבה המלאה ואני בשוק כמה שהסיפורים שלך נראו כל כך אמיתיים עשית לכולנו אותו דבר נתת לחשוב שבלי סקס ולהיחשף בגוף לא נגיע לשום מקום וכמו לכולן גם לי היית אומר לא מגיע לי נשיקה רק שאני לא כמו האחרות לא מוכנה להוריד עצמי את הכבוד בשביל חלום להתפרסם. מי שמבשל לעצמו אוכל לעצמו אתה גרמת לזה ורק מקווה שיענישו אותך כמו שמתאים לך כי בניגוד אלי הרסת את הילדות לכמה בנות" (ת/39).

 

חשיפת התלונה

 

4.         סיפורה של א.ש נחשף לאחר הגשת כתב האישום, בטרם שוחרר הנאשם ממעצר ולפני שהמשטרה החזירה לו את הטלפון הנייד שלו, אז גילתה המשטרה, הודעתSMS  ששלחה אליו א.ש.

 

בעקבות זאת יצר סנ"צ גרוסמן קשר עם א.ש, כשהתברר לו שהיא קטינה, שוחח עם הוריה ולאחר שקיבל הסכמתם לכך, גבה את עדותה, את עדות הוריה ואת עדות אחותה - מיטל (ר' עדות סנ"צ גרוסמן בעמ' 1242-1243 לפרוטוקול).

 

א.ש הסבירה כי עד הפרסום בעיתון (ת/89) היא לא התלוננה כי האמינה לנאשם, וחשבה שכך דברים אמורים להיות, שכן הנאשם לא פגע בה פיזית, ולא עשה לה "משהו ממש גרוע". רק לאחר שקראה את הכתבה בעיתון והבינה שהנאשם נהג כך גם עם בנות אחרות, השתכנעה להגיש תלונה, לאחר שסנ"צ גרוסמן פנה אליה, ומבלי ששוחחה עם נעמה או עם המתלוננת האחרות.

 

עדי התביעה

 

מיטל - אחות המתלוננת

 

5.         מיטל, כבת 27 בזמן מסירת העדות, מתגוררת עם בעלה בקיבוץ יקום, סיפרה כיצד נרשמה א.ש לקורס משחק לפני כשנתיים, לאחר שביקשה זאת זמן רב מהוריה. מיטל סיפרה כיצד שוחחה עם א.ש במהלך הקורס וזו מסרה לה שהיא נהנית, כן סיפרה כי הנאשם והוריה נפגשו והוא ציין בפניהם כי לא.ש יש כישרון רב.

מיטל סיפרה כיצד בילתה עם א.ש כשהתקשר אליה הנאשם והיא בחרה שלא לענות. כששאלה אותה מדוע אינה עונה ואם הכל כשורה, ענתה אחותה כי "אין לה חשק לענות". ובהמשך:

 

"ואז היא סיפרה לי על איזה שהוא קטע אחד שהיה באחת מהפעמים שהוא החזיר אותה אחרי שהיא הייתה אצלו בבית.. לפני שהיא באה לצאת .. הוא אמר לה: מה ככה את הולכת בלי לתת לי נשיקה? אז היא אמרה לו שיש לה חבר וזה מה שאני יודעת שהוא אמר לה שחבר זה לא, לא כל כך טוב, הוא ימנע ממנה להתקדם ואז היא אמרה שהיא פשוט מיהרה לצאת מהאוטו.. ואז היא אמרה שהיו עוד כל מיני קטעים שהיא לא  מעוניינת  לדבר עליהם ועזבתי אותה". (עמ' 789)

 

מיטל העידה כי לאחר פרסום הכתבה בעיתון, היתה ב"שוק" ושוחחה עם א.ש בטלפון. לדבריה המתלוננת:

 

".. בכתה בטלפון והייתה די נסערת, ולא, לא רצתה להוסיף עוד פרטים ואני לא לחצתי..".(עמ' 789-790)

 

ש.ש - אם המתלוננת

 

6.         אמה של א.ש סיפרה כיצד החלה המתלוננת ללמוד משחק ב"סטטוס" וכיצד נפגשו בעלה והנאשם יחד עם המתלוננת והנאשם:

"הוא הסביר לנו שהוא יהיה אחראי, כידוע לנו יש טלנובלות, יש לו כל מיני סצינות והוא ידאג שלא ינצלו אותה... בטלנובלה יש סצינה אולי, בעירום  ברור שלא, זה מה שחנן אמר, אבל אולי עם תחתונים, עם חזייה, אם אנחנו מודעים לזה, אם הילדה מוכנה לזה, כי חברות יראו בטלוויזיה..." (עמ' 842)

 

עוד סיפרה כי סיכמו ביניהם שהנאשם ייצג את המתלוננת, והיא החלה ללמוד בביתו משחק. לדבריה:

 

".. והיה איזה שהוא שלב שחנן אמר לה שהיא צריכה להביא בגדים יותר סקסיים.. והיה איזה שהוא שלב שהוא הציע לה בגלל שאנחנו צריכים לבוא לקחת אותה ולהחזיר כדי לקצר את התהליך, אולי שהיא תישן אצלו.. זה א' אמרה לי, באה לשאול אם אני מרשה. אמרתי לה שאני לא חושבת שיש סיבה וזה לא מקובל עלי.. היא לא הייתה לה עמדה.. היא אפילו לא התווכחה איתנו..". (עמ' 843)

 

בהמשך תיארה האם מצבים בהם בתה התחמקה מלפגוש את הנאשם, עד כי שיקרה לו. וכי המתלוננת  ".. הפחיתה גם את ההגעות אליו.." (עמ' 843).

 

אמה של המתלוננת סיפרה בעדותה כי עם פרסום הכתבה הם היו בהלם, וכדבריה:

 

"היתה כתבה בעיתון ואנחנו היינו בהלם כמובן. וכשהיא באה מבית הספר נתנו לה לקרוא את הכתבה ואז פתאום.. היא התחילה להזדהות עם מה שכתוב שם בכתבה, זה כמו הטקסט שלי, זה כמו שאני למדתי, זה כמו שהוא ביקש ממני וזהו.  וכששאלנו, היא סיפרה... שהוא היה מחזיר אותה באוטו אז הוא היה מבקש ממנה, א' הוא רצה שהיא תשב לידו.. שהיא הלכה הוא אמר לה: לא מגיע לי איזה נשיקה. אז היא רצתה לתת לו נשיקה על הלחי אז הוא אמר לה זה לא מספיק. צריך נשיקה בפה. והיא לא הסכימה, היא ברחה ואז היא גם סיפרה, יש לנו בכניסה לבניין כזה ספסל מאבן שהיא הייתה יושבת שמה רבע שעה להירגע כדי שהיא תבוא שאנחנו לא נראה שהיא נסערת ונרגשת..", (עמ' 844).

 

י.ש - אבי המתלוננת (ת/56)

 

7.         אביה של המתלוננת סיפר בהודעתו, ת/56, שהוגשה בהסכמה, כיצד א.ש נרשמה לקורס משחק בהנחיית הנאשם וכיצד קיבלה ממנו חיזוקים חיוביים. בסופו של הקורס סיפרה שהנאשם מבקש להמשיך ולהיפגש איתה "לפתח וללמד אותה". הנאשם ציין כי הוא מעוניין להיות סוכן "ולבנות כישרונות של אחרים", כי המתלוננת מוכשרת והוא מעוניין "להשקיע בה" ורואה שיש לה סיכוי להתקבל כשחקנית בסדרות בטלנובלות. כמו כן ציין הנאשם כי הוא מוכן להכין אותה לתפקידים ואודישנים ללא כל תשלום, ואם תזכה בתפקיד הוא יקבל אחוזים משכרה. הכסף שתרוויח. עוד טען הנאשם בפגישה זו כי ידאג שאם היא צריכה לעשות אודישן והיא תצטרך להיחשף הוא ידאג שזה יהיה בנורמה.

 

האב הדגיש כי הנאשם הותיר רושם חיובי, הוא התרשם שהנאשם אדם מבוגר, מקצועי ומהימן וכי הוא סמך עליו לחלוטין. לדבריו, שיעורי המשחק הפרטיים התקיימו בביתו של הנאשם, כשהוא, האב, הסיע את המתלוננת והנאשם החזיר אותה.

במשך הזמן הרגיש כי הפגישות שנערכו בין הנאשם והמתלוננת הלכו ופחתו, היא החלה לתרץ מדוע לא מתקיימות פגישות ולבסוף חדלה ממפגשים אלה כליל.

 

האב סיפר כי בתגובה להודעת ה- sms ששלחה המתלוננת לנאשם, ניסה הנאשם ליצור עמה קשר והשאיר לה הודעה קולית, לפיה הוא מאוכזב ממנה ומופתע מתגובתה, לעומת העידוד שקיבל מתלמידים אחרים.

 

(3)     פרשת ההגנה

גרסת הנאשם

 

8.         הנאשם מודה כי המתלוננת למדה אצלו בקורס דרמה בסוכנות "סטטוס", וכי בפגישה שקיים עם המתלוננת והוריה בבית קפה, בתקופה שהיא למדה אצלו, הסביר להם את כוונתו לעבוד עם המתלוננת, ולטענתו אף אמר כי אם הכל יתקדם כשורה, הם יחתמו על חוזה שיסדיר את המסגרת העסקית ביניהם. הוא הסביר להם במפורש שהמתלוננת תופיע בסצינות בהם תידרש ללבוש בגדים תחתונים, ויתכן שאף תידרש להתנשק עם שחקנים. הוא טען בפניהם כי:

"... אם תהיה התערטלות, זה לא יגיע ליותר מאשר למשהו בסטייל של בגד ים. כאילו תחתונים וחזיה..." (עמ' 1709).

 

בקשר לטענת המתלוננת לפיה דרש כי תחליף בגדים בנוכחותו – טען כי היא החליפה את הבגדים בקומה השניה בביתו שלא בנוכחותו. הנאשם אישר כי היה נוכח בעת שיחתה של המתלוננת עם החבר שלה, ושמע שיש ביניהם ריב. הנאשם מכחיש גרסתה של המתלוננת לגבי הנשיקה שהוא, כביכול, כפה עליה, וטוען כי מעולם לא ביקש זאת ממנה, וכי היא לא נשקה לו בפיו. לטענתו, כשהחזיר אותה לביתה, היא, מיוזמתה, נשקה לו על לחיו:

"היה ריב עם החבר שלה... ואני שומע אותה מדברת איתו... ופתאום הרגשתי אדיוט. הרגשתי שזה לא לעניין. אמרתי לה, בשבילך, אני לוקח אותך הביתה וזהו. היא הרגישה שצריכה לפצות אותי, לפני שהורדתי אותה, היא התכופפה ונתנה לי נשיקה על הלחי ועזבה את האוטו. כל התיאור הזה שהיא הסתובבה ופתחתי פה, זה תיאור מגעיל, לא מתאים לי, מה פתאום שאני אעשה את זה? ולא עשיתי את זה וזהו" (עמ' 1987-1988 ועמ' 1714).

 

לגבי התסריט, הנאשם לא שלל את האפשרות כי ייתכן שסיפר לה על תסריט בו נהרגת האם בתאונת דרכים.

 


טענות ההגנה

 

9.         לטענת ההגנה, נוסח הודעת הsms ששלחה המתלוננת לנאשם - הודעה אשר מהווה את התייחסותה הראשונה של המתלוננת לקשר שלה עם הנאשם, לפני משהושפעה מגורמים חיצוניים - מלמד כי לא נשקה לנאשם שכן כתבה: "אני, לא כמו האחרות, לא מוכנה להוריד לעצמי את הכבוד ..". לטענת ההגנה גרסה זו תואמת להפליא לדברי האם והאחות, לפיהם הנאשם ביקש מהמתלוננת נשיקה אך היא סירבה ולא נשקה לו. עוד טוענת ההגנה כי המתלוננת לא ציינה בהודעה זו שהנאשם אילץ אותה להתפשט לפניו, וכן לא ציינה שהציע לה תפקיד או הציג לה תסריט.

 

לטענת ההגנה, המתלוננת מסרה עדותה לאחר ששוחחה עם הוריה ועם השוטרים ולאחר שקראה שוב ושוב את הכתבה.

 

ההגנה טוענת כי אין להאמין לגרסת המתלוננת אשר לא אמרה אמת בכמה נסיבות שונות. היא שיקרה לחבר שלה כשסיפרה לו שהיא נוסעת ללמוד משחק ב"סטטוס" ולא אצל הנאשם, שיקרה לאמה כאשר אמרה לה שאינה רוצה להיפגש עם הנאשם כיוון שבחרה להשקיע בלימודים, וכן שיקרה לנאשם כאשר אמרה לו שאינה יכולה להיפגש עמו משום שאחותה ילדה.

 

לטענת ההגנה, לא ניתן חיזוק חיצוני כלשהו מעדי התביעה לעדות המתלוננת בדבר בקשתו כי תחליף בגדים בפניו.

 

לטענת ההגנה, המתלוננת לא טענה שהנאשם נשק לה בחזרה כאשר נישקה אותו על פיו וכן לא טענה כי החדיר את לשונו לפיה. כמו כן, גם בעניין זה לא ניתן למצוא עדויות חיצוניות התומכות בגרסתה כי נשקה לו.

 

ההגנה טוענת כי עדויותיהם של הוריה ואחותה של המתלוננת הינן עדויות מפי שמועה לכל דבר, שכן הם לא היו נוכחים בזמן האירועים הנטענים ולא קלטו בחושיהם אף פרט מפרטי האירועים. בנוסף, הוריה ואחותה של המתלוננת מסרו גרסאותיהם במשטרה ובבית המשפט לאחר ששוחחו עמה, כך שגרסאותיהם זוהמו.

 

(4)     דיון - קביעת ממצאים עובדתיים

 

10.      קורותיה של א.ש לא היו נחשפים אלמלא התגלתה הודעת הSMS ששלחה לנאשם. כשראתה את הכתבה תגובתה הספונטנית היתה לשלוח לנאשם את המיסרון שמדבר בעד עצמו, בו היא מטיחה ואומרת  לו:

 

"עשית לכולנו אותו דבר. נתת לחשוב שבלי סקס ולהיחשף בגוף, לא נגיע לשום מקום. וכמו לכולן, גם לי היית אומר, לא מגיע לי נשיקה, רק שאני, לא כמו האחרות, לא מוכנה להוריד לעצמי את הכבוד בשביל חלום – להתפרסם."

 

דברים מיידיים אלה מצביעים על אמינות תלונתה של המתלוננת, מה גם שהנאשם מאשר את מרבית גרסתה; הוא לא מכחיש את המפגשים, לא מכחיש את דרישתו לצילומים, לא מכחיש שביקש שתביא עמה ל'מפגשים' בגדים סקסיים, ולא שולל את האפשרות שמסר לה את פרטי התסריט.

מאידך, הנאשם הכחיש את כל המעשים שטענה המתלוננת שעשה, אשר חרגו מהדרוש לצורך קידומה המקצועי כשחקנית, ואשר בנסיבות שנעשו יש משום מעשים מגונים לכאורה, אם כי גם במקרה זה, מדובר במעשים במדרג נמוך של חומרה כיוון שהמתלוננת, אף שהיתה קטינה, הבינה ש"משהו לא בסדר" ביחסים אלה, הבינה שהתנהגותו של הנאשם אינה ראויה - וניתקה עמו כל קשר בשלב מוקדם.

 

כאשר נשאלה המתלוננת כיצד היא מסבירה את העובדה שבתלונתה הראשונה לא ידעה למסור פרטים על האירועים, והפרטים אותם הוסיפה נלמדו על ידה רק מקריאת הכתבה – הסבירה, בכנות ובאמינות, כי:

 

"... מן הסתם זה בדיוק מה שקרה לי, אז קראתי (את הכתבה – ר.ל.ש) והוספתי לעצמי, אבל זה בדיוק אותו סיפור והוא סיפר לי את הסיפור הזה באוטו".

 

תשובתה מלמדת שיתכן שלא זכרה במדויק פרט זה או אחר, אך זכרה היטב את המקרה, ומיד הבינה 'שזה בדיוק מה שקרה לה', דהיינו שהדברים עליהם התלוננו המתלוננות בכתבה בעיתון, דומים לדברים שקרו לה. נוכח דרך פעולתו של הנאשם עם המתלוננות האחרות עולה החשש שאילו לא ניתקה עמו א.ש את הקשר – היה הנאשם ממשיך בדרכו וגורם לכך שגם היא תקיים עמו יחסי מין במרמה.

 

עדותו של הנאשם היתה, לעומת זאת, עדות מתחמקת. מסקנה זו נלמדת בעיקר שעה שבודקים את גרסתו אל מול עדויותיהן של שאר המתלוננות, ורואים את הדמיון הבולט בין כל התלונות. דווקא מעדותה של מתלוננת, שלכאורה תלונתה אינה חמורה, והתגלתה במקרה בעקבות חשיפת הודעת  ה-SMS – ניתן ללמוד על אמינותה. במקרה זה לא מדובר במי שרצתה להרע לנאשם, ולא חשבה תחילה  להגיש תלונה במשטרה. רק כעבור כשנתיים, כאשר התפרסמה הכתבה בעיתון, היא שבה ונזכרה במעשיו של הנאשם, ונדהמה לראות כיצד 'זה בדיוק מה שקרה לה', ובעקבות כך שלחה לו את הודעת הSMS, שבעקבותיה השאיר לה הודעה בתא הקולי שלה "שכל מה שכתוב בעיתון איננו אמת".

 

כשהתבקשה לתאר בעדותה בביהמ"ש את פרטי הסיטואציה בה, לדבריה, "הביאה לנאשם נשיקה בפה והוא פתח את הפה", פרצה א.ש בבכי, ואמרה "אני לא רוצה" ועל אף הקושי אשר ניכר בפניה, הסבירה כי היא נישקה את הנאשם על שפתיו ואז הוא פתח את פיו לעומתה, אך סירבה לפרט מעבר לכך, ונראה היה כי הדבר מאד קשה לה (עמ' 806).

מהדרך בה תיארה א.ש את הסיטואציה הזו, הן בחקירה הנגדית והן בחקירה החוזרת, עולה כי הנאשם חזר ושכנע אותה שהדבר טבעי ומקובל, ושעליה להתרגל ולנשק אותו. אני מאמינה לה שבסופו של דבר, כדי "להיפטר" ממנו, וכדי שיניח לה – א.ש נעתרה לו, וכי זו לא היתה יוזמה שלה, כפי שניסתה ב"כ הנאשם לטעון בחקירה הנגדית (עמ' 840-841).

 

בעניין הנשיקה, השוואת גרסת המתלוננת לגרסתה של מ.ב.ש, שתלונתה התיישנה, אשר תיארה כיצד שכנע אותה הנאשם לנשק לו (עמ' 1068) – מצביעה על דמיון מצמרר.


גם תיאורי המתלוננת בדבר יצירת הקשר של הנאשם עמה, תיאוריה את דברי הנאשם אודות התסריט, וכן דרישותיו להתפשט בפניו דומים מאוד לתלונותיהן של מתלוננות אחרות בפרשה, ודברים אלה תומכים בגרסתה של המתלוננת.

 

לסיכום, מכל המקובץ עולה כי גירסתה של המתלוננת היתה אמינה לחלוטין.

אני מאמינה שלאחר שהמתלוננת למדה אצל הנאשם משחק בסוכנות "סטטוס", הוא הציע ללמד אותה משחק באופן פרטי. לאחר שהיא נעתרה להצעתו והרגישה מוחמאת מההצעה, אני מאמינה שהנאשם שיכנע אותה, תוך שהוא מסביר לה שהדבר דרוש לשם קידומה המקצועי, להתפשט בפניו ואף לנשק אותו על שפתיו, בתואנה כי הדבר דרוש לבחינתה כשחקנית.

 

(5)     דיון משפטי

11.       המאשימה מבקשת להרשיע את הנאשם במעשה מגונה תחת יחסי מרות כלשון סעיף 348(ד)(1) הקובע כדלקמן:

"348.    מעשה מגונה

(ד) (1) העושה מעשה מגונה באדם שהוא קטין שמלאו לו ארבע עשרה שנים תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה, עבודה או שירות, דינו - מאסר ארבע שנים."

 


הנשיקה כ"מעשה מגונה"

 

כפי שקבעתי באישום הרביעי, נשיקה שניתנת בלא הסכמה חופשית מעוררת דחייה וגועל, כפי שהעידה המתלוננת עצמה שחשה לאחר המעשה, והיא תיחשב כמעשה מגונה, במקרים בהם מטרת הנשיקה היתה לספק את חשקו המיני של המנשק.

  אין נפקא מינה לעניין זה אם ביקש הנאשם כי המתלוננת תישק לו או רכן ונישקה בעצמו, כל עוד הדבר לא היה מרצונה החופשי. (ראה, כאמור, ע"פ 190/85, ע"פ 616/83 וע"פ 341/98 הנ"ל).

 

היסוד הנפשי

 

הנאשם התכוון להתנשק עם המתלוננת, והביע זאת בבקשה מפורשת ממנה. גם באישום זה אינני סבורה כי הנאשם ביקש מהמתלוננת שתנשק אותו משום שרצה לבחון את כישורי המשחק שלה. אין בי ספק כי הוא עשה זאת לשם סיפוקו המיני או גירויו המיני, ואכן, כדברי המתלוננת, הוא פתח פיו והעמיק את הנשיקה, מעבר למה שהיה בכוונת המתלוננת לעשות, וגם זאת לאחר שדחק בה ובניגוד לרצונה החופשי, שכן היא לא רצתה לנשקו כיוון שהוא אדם מבוגר.

 

כאמור, סעיף החוק דורש מודעות מצד הנאשם להעדרה של הסכמה מצד המתלוננת. דרישה זאת התקיימה במקרה זה מאחר שהנאשם הסביר למתלוננת, כשהיא נרתעה מלנשק אותו כבקשתו אמר שהיא "פשוט צריכה לעשות את זה", "היא לא יכולה להשתפן באמצע", ו"שהיא צריכה להתחיל להתרגל להתנשק עם אנשים יותר מבוגרים ולא רק עם מי שנראה לה". די בדברים אלה כדי לבסס ידיעתו בדבר חוסר הסכמתה ולהרשיע את הנאשם במעשה מגונה בגין נשיקה זו, כאמור.

למעלה מן הנדרש ניתן למצוא חיזוק לכוונתו המינית של הנאשם, בעדותה של המתלוננת מ.ב.ש, שגם כלפיה פעל הנאשם באופן דומה על מנת ל"זכות" בנשיקה מנערה צעירה.

 

הדרישה להתפשט כ"מעשה מגונה"

 

12.                 עוד מבקשת המאשימה להרשיע את הנאשם במעשה מגונה בגין המקרים בהם נאלצה א.ש להחליף בגדיה בפניו ונותרה לבושה בחזיה ותחתונים בלבד, בחדר השינה שלו, בדירתו, בעוד הוא שוכב על מיטתו, לבוש רק בחלוק וצופה בה.

 

  בע"פ (חיפה) 1772/04, שפיר יוסי נ' מ"י, תק-מח 2005(1), 7109 ,עמ' 7115 נפסק כי:

            "אין כל הכרח שהמעשה המגונה יכלול מגע כלשהו בין העושה לבין הקרבן. כך למשל דרישתו של נאשם מאחר לפשוט את בגדיו ולעמוד כשאיברי מינו חשופים עשוי להיחשב כמעשה מגונה באדם, אף אם לא היה מגע"

 

כך נקבע גם בע"פ 6255/03, פלוני  נ' מ"י, פ"ד נח(3), 168 ,עמ' 187-188:

 

            "חיובו של אדם לחשוף מבושיו, ידענו כולנו, מעטה עליו בושה, מבַיְּשוֹ, גורם לביזויו, פוגע בצינעתו, בפרטיות שלו, בכבודו.

 

מרכז הכובד של עבירת המעשה המגונה הינו בגנות שבמעשה על פי המבחן האובייקטיבי של החברה ובמניע לעשייתו, אשר עשויים להתקיים גם אם לא היה מגע עם הקורבן. מעשיו המתוארים של הנאשם, כאשר המרמה שמאחריהם היתה ידועה לו בזמן עשייתם, שהרי לא היה סרט או תפקיד רלוונטי בשלו נדרשה המתלוננת לגלות את כישורי המשחק שלה בסצינות מין או לחשוף את גופה, הם מעשים שגרם לה הנאשם לעשות לשם סיפוקו המיני בלבד ומשום כך הינם בגדר מעשים מגונים.

 

היסוד הנפשי

 

גם באשר לא.ש, דרישות היסוד הנפשי לכוונת הנאשם להביא אותה להתפשט מולו הוא יצר לעצמו את המסגרת בה יבוא על סיפוקו המיני באופן הנוח לו ביותר, הוא התקלח, נכנס לחדר השינה וקרא לא.ש שתעלה אף היא לחדר השינה. הנאשם ביקש ממנה שתחליף לבגדים נועזים שבקש ממנה להביא, וכשהיא ביקשה לגשת אל חדר השירותים כדי להתלבש, שיקר וטען כי עליה להתרגל להחליף בגדים לידו או ליד כל אחד אחר, שכן בבוא העת, המפיקים והצלמים לא יסכימו להמתין לה עד שתחליף את בגדיה. בנוסף אמר הנאשם לא.ש כי "זמן זה כסף" וכי יהיה עליה להתרגל לכך שלא יהיה לה זמן לפרטיות (עמ' 802). בנסיבות אלה, החליפה א.ש את בגדיה בנוכחות הנאשם, ונשארה עם תחתונים וחזייה. בעצם שקריו אלה מונחת ההוכחה לידיעת הנאשם על העדר הסכמתה של המתלוננת להתפשט לפניו.

 


קיום יחסי מרות

 

בדומה לאישומים האחרים המעשים התרחשו בזמן שהמתלוננת היתה תלמידתו של הנאשם בקורס למשחק בסוכנות "סטטוס" ולאחר סיום הקורס המשיכה ללמוד אצלו, בהסכמת הוריה, "שיעורים פרטיים" בביתו. בנסיבות אלה מתקיימת הדרישה לקיום יחסי מדריך - מודרך, בינו לא.ש עוד ניתן ללמוד על יחסי המרות בין השניים מדברי המתלוננת, לפיהם חשה כלפיו חובה ותודה על שבחר לעזור לה להגשים את חלומה להיות מפורסמת. עוד סיפרה כי לא רצתה לנשק את הנאשם כי היה מבוגר וכי לא חשה אליו דבר אך עשתה כן בשל דבריו לפיהם היא צריכה להתרגל כי "ככה זה בעולם המשחק", משמע, עשתה כן בשל הסמכות שייחסה לו לפיה הוא, בעל הניסיון ובר הסמכא, ידע ללמדה את שנדרש ממנה לעשות על מנת לזכות בתפקיד בתחום המשחק.

 

הדברים נכונים גם לגבי דרישתו מא.ש להתפשט מולה, שכן אלמלא סברה כי יש בדבריו אמת בכל הנוגע למה שנדרש לעשות בזמן צילומים, ואלמלא הרגישה מחויבת לפעול לפי דבריו בשל הסמכות שהיתה לו עליה, לא היתה מתפשטת בפניו ונותרת בחזייה ותחתונים בלבד.

 

לסיכום, לאור כל האמור לעיל אני מציעה לחבריי למותב להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו באישום השישי, דהיינו, מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות, לפי סעיף 348(ד) (1).

 

*   *   *

ח.      עדויות בדבר מעשים דומים שהתיישנו

 

במסגרת ראיות התביעה הובאו ארבעה מקרים של ארבע נשים, הטוענות כי גם בהן ביצע הנאשם מעשים מיניים, בנסיבות דומות ובשיטה דומה לאלה שעשה במתלוננות נשוא כתב האישום. אין חולק שתלונותיהן התיישנו, אך עדויותיהן נשמעו, בהתאם להחלטתנו מיום 6.8.06, כדי לאפשר למאשימה להוכיח טענתה בדבר קיומה של "שיטה דומה" בה נקט הנאשם גם במתלוננות נשוא כתב האישום.

 

(1)     המתלוננת ל.ה

חשיפת התלונה

 

1.         ל.ה החליטה לחשוף לראשונה את מעשיו של הנאשם כלפיה, ולהגיש תלונה, רק שנים רבות לאחר המקרה, לאחר שקראה את הכתבה שהתפרסמה אודותיו בעיתון, בסוף חודש יולי 2005 (ת/89). לדבריה, במשך כל אותה שבת שראתה את הכתבה המצולמת בעיתון, תמונתו של הנאשם זעקה לעברה, אך היא לא היתה מסוגלת לקרוא את הכתבה. מהרגע בו הצליחה לקחת את העיתון לידיה ולקרוא את הכתבה – היא  לא הצליחה להיתנתק מהכתבה:

"... פשוט הרגשתי שמישהו החליט שהוא עובד עלי וכותב את הסיפור שלי. הייתי מאוד נסערת, מאוד כעוסה, פתאום הבנתי את גודל הפשיעה, את גודל המעשה, את גודל הכאב". (עמ' 1009)

 

רק כאשר הבינה, לדבריה, את "גודל הפשיעה", כפי שכינתה זאת, החליטה לחשוף את המקרה שלה. תחילה פנתה למרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שם הוסבר לה שעל המקרה שלה חלה התיישנות על פי החוק. ואולם, על אף זאת היא החליטה להתלונן במשטרה ועשתה כן ביום 2.8.05.

 

בעקבות התלונה והצורך לחקור גם את בני משפחתה, סיפרה ל.ה לראשונה להוריה, את כל פרטי הקשר שלה עם הנאשם. מעדותה השתכנעתי שמבחינתה, (כפי שהיא הסבירה בעדותה), הצורך לספר להוריה בשלב זה בחייהם, היה מחיר גבוה שנאלצה לשלם בעקבות החלטתה לחשוף את כל הפרשה, ובלשונה:

 "...בדיעבד, זה ששיתפתי את ההורים שלי היום, בשלב הזה של החיים שלהם, הסיפור הזה הוא אחד המחירים הגדולים יותר שאני משלמת. כי חנן זה ממש לא מעניין אותי מה יקרה איתו מהשנייה הזו ואילך, אבל ההורים שלי הם אלה שצריכים להתמודד עם הכאב ועם התחושה, עם החרדות והסיוטים של מה שהבת שלהם עברה" (עמ' 1033).

 

ב"כ המאשימה ציינה בסיכומיה כי במסגרת חקירת המשטרה, נחקרו גם הוריה, אחותה ובעלה של ל.ה וכן נתפסו המסמכים הרלוונטיים לגבי פנייתה למרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, עובר לתלונתה במשטרה. אולם ראיות אלה לא הוגשו, הן בשל העובדה שביהמ"ש לא התיר זאת, והן בשל העובדה שמטרת הבאת תלונתה, שהתיישנה, היתה אך ורק כדי להוכיח קיומם של "מעשים דומים".

 

ל.ה ילידת 1970, היתה כבת 36 בעת מסירת העדות, נשואה ואם לשתי בנות, בעלת שני תארים אקדמאיים, ניהלה בעבר משפחתון, ניהלה פנימיה פדגוגית בירושלים, והיום היא עוסקת בשיקום ילדים חולי  שיתוק מוחין.

 

התלונה

 

2.         ל.ה הכירה את הנאשם כשהייתה בכתה ח', והצטרפה ללהקה "בנות בנות",  במתנ"ס בקרית שלום בתל-אביב, שעה שהנאשם היה במאי הלהקה. המתלוננת סיפרה כיצד בתום המופע ניגש הנאשם אליה ואל  הוריה, "שיבח את הכישרון שלה, אמר שיש לה פוטנציאל גדול ושהוא יהיה מוכן לקדם אותה. את הרגשתה תיארה גם היא ואמרה:"הרגשתי מאד נבחרת..." (עמ' 987) . היא סיפרה כיצד הנאשם החמיא לה , ובלשונה:

"חנן חיבק אותי ולקח אותי הצידה ואמר שהוא מאוד גאה בי וביכולת שלי והוא בטוח שאנחנו נוכל לעבוד על זה ולהגיע רחוק..." (עמ' 987)

 

הנאשם הציע שהיא תתקשר אליו כדי שהם יתאמו פגישה.

"שבה נוכל להתחיל איזו שהיא סדרה של מפגשים על מנת לעבוד על שיפור יכולת המשחק שלי..." (עמ' 987 לפרוטוקול).

 

בעקבות זאת ל.ה התקשרה אל הנאשם, וכעבור מספר ימים הם קבעו להיפגש. הנאשם בא לאסוף אותה מביתה, ולקח אותה במכוניתו "לדירה בצפון תל-אביב שהיתה חשוכה, והנאשם אמר לה כי זו דירה ששייכת לחבר שלו" (עמ' 994).

למיטב זיכרונה, כשנכנסו לדירה הנאשם החזיק דפים ואמר לה שזה טקסט שהוא עובד עליו, וכולל סצינה של אב ובתו, שהיא נכנסת עמו למיטה, לאחר שאמה נפטרה, והוא שאל אותה האם היא חושבת שהיא תוכל לבצע את התפקיד, "כשהרעיון הוא ילדה צעירה ואיש מבוגר" (עמ' 994-995).

לדבריה, כשאמרה לו שהקטע "גס", הוא השיב ואמר לה שכך מתנהלים העניינים, אך עליהם לעשות בדיקה כדי לבדוק אם היא מסוגלת "להתנהג כבוגרת ולעשות דברים של אנשים מבוגרים". המתלוננת העידה שלאחר שהשיבה בחיוב, ותוך כדי השיחה, הנאשם התחיל ללקק את פניה, את אוזניה, את הפה שלה, ואת כל גופה, והותיר אותה עירומה, תוך שהוא מחמיא לה ואומר לה כמה היא יפה וסקסית, וכמה מחניף לו להיות עם ילדה בגיל שלה.

 

את השתלשלות האירועים, בהמשך אותה פגישה ראשונה, תיארה כך:

"... בסופו של דבר הוא פלש אל גופי,  מתחת לחולצתי, הוא הותיר אותי עירומה, הרכין את ראשי לעבר איבר מינו, גמר בתוך פי ואמר שהייתי נהדרת." (עמ' 994)

ל.ה אמרה כי אינה זוכרת את הפרטים והסבירה:

"... בתור ילדה, בגיל הזה, זה לא משהו שהיה קשור לעולמי, לא משהו שהיה לי מושג בו, אף נער אחר לא נגע בי לפני כן, לא נישק אותי לפני כן... ואני פשוט הייתי להערכתי אחוזת חרדה ופשוט תרה אחר גופי וההתנהלות של חנן בו." (עמ' 995)

בתום הפגישה עזר לה הנאשם להתלבש, אמר לה שהיתה מקסימה, הסיע אותה לביתה, ואמר "שהוא ישמח שאנחנו ניפגש שוב ונמשיך לעבוד בפעם הבאה". (עמ' 996).

 

לדבריה, כשהגיעה הביתה 'הקיאה את נשמתה', ולא הייתה מסוגלת לספר דבר להוריה.

כעבור מספר ימים התקשרה אל הנאשם, שהגיע ולקח אותה שוב אל אותה דירה. לדבריה, בפגישה זו הכניס אותה הנאשם לחדר השינה, אמר לה להתקלח, ולאחר  ששאל אותה אם היא בתולה, והיא השיבה בחיוב – הוא אמר לו שיש לו הפתעה בשבילה. וכך תיארה את השתלשלות האירועים:

 

"... ואז הוא הוציא קרם מהמגירה והתחיל לעסות אותי ואמר שיעזור לי להפוך מילדה לאישה..." (עמ' 997).

 

בהמשך אמרה ל.ה שהיא מבקשת לחסוך את כל התיאורים ומבקשת פשוט לומר שהוא ביצע בה מין אנאלי בגלל שהייתה בתולה. ובלשונה:

 

"... והוא ביקש שאשכב על הבטן. אני אחסוך את כל התיאורים, אבל אני פשוט אומרת שהוא ביצע בינינו רק מין אנאלי, בגלל שהייתי בתולה... מה שחשבתי, שככה מקיימים יחסי מין ואם זה מה שהאימון דורש, אז זה מה שעושים... זו תפיסת העולם הראשונה שלי במין, יחסי מין" (עמ' 999).

 

כך הם המשיכו, לדבריה, להיפגש במשך חודשיים, כאשר בהמשך הנאשם אף פגש את הוריה, ואמר להם עד כמה היא מוכשרת. באותה תקופה החל הנאשם גם לקיים עמה יחסי מין מלאים, כאשר, לדבריה, באותה תקופה האמינה עדין כי מטרת המפגשים היא לשפר את יכולותיה המקצועיות כשחקנית, ולדבריה: "לשפר את איכויות המשחק שלי, על מנת להשתלב באיזשהו תפקיד" (עמ' 1001).

 

ל.ה סיפרה כי הקשר שלה עם הנאשם נמשך ברציפות עד סמוך לגיוסה לצבא, והוא הבטיח לה ולהוריה לעזור לה להתקבל ללהקה צבאית. ואולם, בשלב זה גמלה בה ההחלטה להינתק ממנו, והיא סירבה אף לגשת לבחינות ללהקה. וכך, בהדרגה, הצליחה לנתק את הקשר עם הנאשם, כאשר הוא  המשיך להתקשר אליה אך היא לא ענתה לו עד שהקשר נותק.

 

רק כעבור מספר שנים, כשסיימה לימודיה בחינוך לתואר ראשון, והרגישה שעבר די זמן והיא מסוגלת להטיח בנאשם את כל מה שהרגישה - החליטה ליזום עמו פגישה. ואולם, לדבריה, כשהם נפגשו הנאשם התייחס אליה כאילו היא ילדה, אמר לה שהיא השמינה ושהיא צריכה לשמור על עצמה כי בזמנו היא היתה מאד סקסית. את הרגשתה באותה פגישה, בעקבות דבריו אלה, ומדוע לא אמרה לו בסופו של דבר את כל אשר תכננה להטיח  בו, הסבירה כך:

"באותו רגע כשהוא אמר את הדברים האלה, וחייך אלי שוב את אותו חיוך, התכווצתי שוב, לא אמרתי שום דבר, לא הטחתי בפניו שום אשמה וסגרתי את זה עד לפני שנה... לא אמרתי כלום, לא יצרתי איתו שום קשר מאז. לא אמרתי שום דבר והייתי עסוקה בלהמשיך את חיי, בהנחה שמה שהיה, נסגר ונמחק מחיי... " (עמ' 1006).

 

את הרגשתה ותחושותיה לגבי הקשר שהיה לה עם הנאשם, במשך מספר שנים, תיארה כך:

"... חנן פרגן לעצמו את זכות הראשונים ואמר שיהיה להם קשר מיוחד, בגלל שזה הסוד שלנו, בגלל שהוא הראשון שלי ולכן אני אהיה מחויבת לו ואוהבת אותו לאורך כל השנים ואזכור אותו לעולמי עד. אני חושבת שכל המערכת הזו... מהרגע שהיא התחילה, היא לא היתה משהו שנשאלתי לגביו, אם אני רוצה, אם אני לא רוצה, הייתי מין מעין בובה..." (עמ' 1002).

 

ובהמשך עדותה, בעמ' 1006 לפרטיכל אמרה:

 

 "הרגשתי שחנן בדרך של כוחניות, בדרך של מרמה, בדרך של ניצול, הפך אותי לשפחת מין שלו".

 


טענות ההגנה וגרסת הנאשם

 

3.         בחקירתו הראשונה במשטרה, אמר הנאשם "שהוא חושב שהוא זוכר אותה...". בהמשך הוא אישר כי קיים עמה יחסי מין, אלא שלטענתו הכל התרחש סמוך לשירותה הצבאי וכן במשך השירות הצבאי שלה, ובודאי לא כפי שהיא טענה תחילה, בהיותה בכתה ח'. ב"כ הנאשם ביקשו להסתמך על כך של.ה טענה שכאשר השתתפה בסדנא שאירגן הנאשם, היא התלוותה אליו להצגת הבכורה של המחזה "נוסטלגיה" של להקת "בנות בנות", ולטענתו דבר זה מלמד כי ל.ה היתה אז לפחות בת 15, שכן הצגת הבכורה התקיימה ביום 20.10.85, כפי שעולה מההזמנה להצגה, שהוגשה וסומנה ת/62.

עוד טוענת ההגנה כי בעיתון שסיקר את ההצגה, אותו מסרה ל.ה לחוקרים, מצויין כי הבנות שהופיעו בהצגה, "עמדו בציפיות למרות בחינות הבגרות", ומכאן ניתן ללמד של.ה לא היתה בכיתה ח' באותה עת, אלא בוגרת יותר.

 

בעניין זה יצוין שב"כ המאשימה מאשרת בסיכומיה כי על פי הראיות שהוצגו, ועל פי עדותה של ל.ה היא אכן היתה כבת 15 וחצי כאשר השתתפה בסדנה, ולא כפי שצויין בכתב האישום. גם רפ"ק רחמים כהן אישר בעדותו כי ככל הנראה טעה כשסבר תחילה של.ה היתה בת 14 במועד תחילת הקשר שלה עם הנאשם. (עמ' 1471-1474) .

 

בחקירתו הראשונה במשטרה (ת/6), אמר הנאשם ש"הוא חושב שהוא זוכר אותה..."  (את ל.ה), כי היתה קבוצה של בנות שהוא עבד איתן, אך טען שהן לא היו בנות 14: " ... הן לא היו בנות 14, הן היו בנות 16 פלוס...".

 

בהמשך חקירתו טען כי גם אם ההיכרות הראשונה ביניהם היתה שעה שהשתתפה בסדנה הרי שיחסי המין  החלו רק "בסביבות הצבא". לטענתו, הם נפגשו באקראי, כשהיתה כבת 17.

 

בהודעתו הראשונה במשטרה הסביר הנאשם בקשר ליחסיו עם ל.ה כי:

"...עוברת תקופה, פתאום אני נתקל בה באיזו שהיא דרך...זה קורה. ואז מכירים. מכירים, הסתכלתי, מצאה חן בעיני, אני מצאתי חן בעיניה, אז נכנסנו למיטה, מה קרה?" 

(ת/6 עמ' 75, 76 ובעמ' 81)

 

בהודעה השניה שמסר במשטרה אמר:

"פגשתי אותה בגיל 17 פלוס, זה פגישה מקרית, כמו שקורה, אתה עובד עם אנשים, עוברים כמה שנים ועוד כמה שנים, אתה פוגש. איתה נכנסנו גם לענייני סקס, אני מודה בזה. אנאלי, בנאלי, קנאלי, אני לא יכול לזכור את זה 14 שנה אחורה..." (ת/7, עמ' 32).

 

הנאשם הודה כי קיים עם ל.ה יחסי מין, אך לטענתו היה זה רק כשהיתה בת 17 ולתקופה קצרה, לא היה מדובר בשום תסריט, וכל שהיה ביניהם היה כלשונו:

"שום תסריטים, שום עניינים, שום דבר, פשוט... נפגשנו... התמזמזנו, התעלסנו, הזדיינו..." (ת/6 בעמ' 70)

 

הנאשם הכחיש לחלוטין שהוא סיפר לה על התסריט, וטען שהקשר ביניהם התמצה ביחסי מין. הוא לא טען שהיא משקרת, אך טען שהיא כנראה לא זוכרת וכינה את תלונתה "שקר נוראי".

 

דיון

 

גירסתה של ל.ה היתה אמינה. ניכר כי העדות היתה קשה עליה, היא פנתה, עם פרסום הכתבה, למרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, ועל אף שהבינה שתלונתה התיישנה, הסכימה להגיש תלונה כדי להוכיח את מעשיו של הנאשם. גם ההיכרות שלה עם הנאשם החלה בסמוך למועד בו השתתפה בסדנה, כאשר היתה כבת 15 וחצי. אני מאמינה שבתום ההצגה הוא אמר לה בנוכחות הוריה כי היא מוכשרת והוא ישמח לקדם אותה כשחקנית.

גירסתה, לפיה כבר בפגישה הפרטית הראשונה עם הנאשם הוא סיפר לה על התסריט ואמר שיש צורך "לבדוק" את התאמתה לתפקיד, ואם אכן תוכל לבצע סצינה נועזת בין גבר מבוגר לנערה צעירה – היתה אמינה. כך גם גירסתה לגבי האירועים בפגישתם הראשונה היתה אמינה ועדיפה על גירסתו של הנאשם, שטען שלא סיפר לה מעולם על תסריט כלשהו, ושרק כשפגש אותה, בפגישה מקרית, כעבור שנים, כשהיתה בת 17, נוצר ביניהם קשר מיני, בהסכמתה המלאה.

גירסתו של הנאשם כאילו הקשר המיני ביניהם החל רק כאשר היתה כבת 17, כאשר פגש אותה "במקרה" – אינה אמינה.

אני מאמינה לעדותה של ל.ה שכבר בפגישה הראשונה ביניהם, שעה שהוא אמור היה לפתח את כישורי המשחק שלה – סיפר לה הנאשם על תסריט שבו נערה צעירה אמורה לפתות אדם מבוגר, ולצורך כך עליו "לבדוק" אם היא יכולה לגלם את התפקיד. אני מאמינה שכבר בפגישה זו הנאשם ביצע בה מעשים מגונים, ו"גמר בפיה", כפי שתארה בעדותה. אני מאמינה כי ל.ה שהיתה כנראה תמימה באותה עת, האמינה לדברי הנאשם שהדבר נחוץ כדי לאמן אותה, וכדי שתוכל להשתתף בסצינות נועזות בסרטים.

 

אני מאמינה כי ל.ה נשאבה לקשר מיני עם הנאשם, שפירגן לה והחמיא לה וחזר והסביר לה, בכל הזדמנות, שיש ביניהם קשר מיוחד, וכי היא תמיד תאהב אותו כי "הוא היה הראשון שלה...".

 

אני מאמינה, כפי שטענה ל.ה שהקשר ביניהם נמשך באופן אינטנסיבי עד לגיוסה לצבא. בעדותו של הנאשם בעניין זה היו סתירות מהותיות, כאשר טען שהקשר החל רק בהיותה בת 17, תחילה טען שהיו ביניהם רק מפגשים ספורים ושקשר  זה, שהנאשם כינה אותו בחקירתו "אנאלי בנאלי קנאלי...", נמשך עד סמוך למועד לכתה לצבא, כאשר אז הבינה שהיא צריכה לנתק עמו את הקשר.

 

עדותו של הנאשם באשר ליחסיו עם ל.ה רצופה סתירות. בעוד שבחקירותיו במשטרה הוא טען כי מדובר במפגשים ספורים, בלבד, אולי שלוש או ארבע פעמים (ראה ת/6 עמ' 77 ות/7 בעמ' 51) אמר בעדותו שכאשר חודש הקשר, כדבריו, הוא אינטנסיבי:

"התחלנו לעבוד ונוצר קשר פיסי אינטנסיבי מאד מאד... של שלושה חודשים משהו כזה, מרוכז מאד..." (עמ' 1736).

 

כשנדרש הנאשם בחקירתו הנגדית להסביר את ההבדל המהותי בין גירסאותיו הנ"ל אמר שבמשטרה הוא התכוון כנראה לשלשה ארבעה חודשים (עמ' 1928).

 

הסבר זה אינו סביר ואיננו מהימן בעיניי, שכן הנאשם יודע להבחין היטב בין "שלוש – ארבע פעמים" לבין שלושה – ארבעה חודשים והוא התכוון בחקירתו להמעיט בקשר בינו לבין ל.ה.

 

(2)     המתלוננת מ.ב.ש

גרסת המתלוננת

 

1.         מ.ב.ש, ילידת 1973, היתה כבת 33 בעת מסירת עדותה, ואם לילדה בת שנתיים, שחקנית במקצועה, ועוסקת בתרגום ובימוי דיבובים לסדרות טלוויזיה. בהיותה כבת 16 היא אהבה לשיר, ובעקבות מודעה שראתה בעיתון החליטה להשתתף באודישן ללהקה שהוקמה במסגרת תוכנית טלויזיה "אולפן זמר", ושם פגשה לראשונה את הנאשם.

 

בתום האודישן יצא הנאשם אחריה, כשהוא נוקט באותה שיטה שבה נקט לגבי המתלוננות האחרות, ואמר לה:

"את מאוד כשרונית... רואים שיש לך איכויות מאוד גדולות, יש לי להציע לך משהו... לא בתחום השירה... מעניין אותך לשחק?, אמרתי "כן בטח"...".

 

מ.ב.ש סיפרה, כי עוד באותו יום התקשר אליה הנאשם, הזמין אותה להצטרף אליו לצילומי תוכנית, בה הוא השתתף. לדבריה, "הייתי נפעמת. זו היתה חוויה פעם ראשונה התייחסו אלי... " (עמ' 1060).

 

לאחר הצילומים סיפר לה הנאשם על התסריט שלו, אבל הסביר לה שיש "סצינה בעייתית". היא שמחה והשיבה בחיוב, אך אמרה שהיא לא בטוחה שההורים ירשו לה להשתתף בה.

 

בעקבות זאת התקשר הנאשם להורים שלה, ואמר להם שבתם מאוד כישרונית והוא ישמח לטפח ולקדם אותה.

"הוא כבש אותם... הוא אמר להם שלא ידאגו... שאני בידיים בטוחות" (עמ' 1061-1060).

 

הוריה הסכימו, ואביה אף הסיע אותה לפגישה הראשונה עם הנאשם, שהיתה, לדבריה, בדירה ברח' הירקון בת"א.

 

כבר בפגישה הראשונה, לאחר שהחמיא לה ואמר לה שהיא יפה, סיפר לה על עצמו, שהוא נשוי ואב לילד בכתה א', וכי יחסיו עם אשתו אינם טובים במיוחד. עוד סיפר לה הנאשם את פרטי התסריט, כאשר גם בו מדובר היה בסצינה אירוטית בין בת לאביה.

 

ניכר היה שמ.ב.ש, שהיא שחקנית בעלת דמיון, הצליחה לספר את התסריט לפרטי פרטים:

"... הילדה מחכה לאבא במיטה והאב חוזר שיכור מבילוי והוא שוכב איתה" (עמ' 1064).

 

מ.ב.ש סיפרה שהיא זוכרת כיצד הנאשם אמר לה "... נורא חשוב שישמעו, שיראו שהוא שם חדירה מלאה..." (עמ' 1066), הדגים לה כיצד צריך יהיה לצלם את הקטע ואמר לה כי הוא אמור לגלם את תפקיד האב, והיא את תפקיד הבת.

 

מ.ב.ש, להבדיל ממתלוננות אחרות, שמרה ברשותה חלקים מהתסריט (ת/65), מסמך מודפס שעל צדו האחורי מופיע רישום בכתב ידו של הנאשם, שמודה בעדותו בכך שזה כתב ידו (עמ' 1618). היא הציגה מסמך נוסף, בכתב ידה (ת/66), שלדבריה זהו קטע נוסף מהתסריט, שהנאשם הכתיב לה, וכולו מתאר סצינת מין.

להבדיל מעדותו לגבי מתלוננות אחרות, במקרה זה הנאשם מודה כי סיפר למ.ב.ש על התסריט, אך הכחיש כי הכתיב לה את הקטע הנוסף שמופיע בת/66.

 

מ.ב.ש סיפרה בעדותה, כי בתום הפגישה הסיע אותה הנאשם במכוניתו הגדולה אל תחנת האוטובוס. לדבריה, כשהגיעו לתחנה אמר לה, כמו לאחרות, "לא מגיע לי נשיקה?" והסביר לה "ככה זה נהוג, כאילו לתת נשיקת פרידה בתור חברים...".

לטענתה, היא הסכימה לתת לו נשיקה על הלחי אך הוא סובב לה את הפנים והכניס את הלשון פנימה" ואמר "זה מקסים אני אוהב אותך". היא זוכרת שהיתה בהלם וסיפרה בשעתו לחברותיה מיקה ועדית.

 

עוד סיפרה שהמשיכה להיפגש עם הנאשם בדירה ברח' הר נבו, וזכרה שבדירה הופיע גם שמו של רמי קליינשטיין, עובדה שהנאשם לא הכחיש. כמו כן סיפרה שהם נפגשו גם בדירה ברח' פינלס בת"א – וגם את זאת לא הכחיש הנאשם.

לטענתה, בכל הפגישות, שנמשכו למעלה משנה, הנאשם המשיך לגעת בה:

 

"בהתחלה מתחת לתחתונים ואז לאט לאט היד נכנסה לתחתונים, הוא גם היה מחדיר אצבעות. הוא היה אומר לי תמיד, תראי את רטובה, אם את רטובה את נהנית, את זה אני לא אשכח, זה משפיע עלי עד היום". (עמ' 1069)

 

מ.ב.ש תיארה בעדותה כיצד עם התמשכות החזרות, היא התחילה לפקפק בכנותו של הנאשם, ואמרה לו שהיא לא מאמינה שיש תסריט "כי זה לא יכול להיות שכל הזמן אנחנו עובדים ונפגשים וזה לא קורה שום דבר..." (עמ' 1072).

היא הרגישה נורא לא מוסרית, אך היא היתה בטוחה שהיא מאוהבת בנאשם וממש "רצתה למות" (עמ' 3-1072) היא נהגה לתעד את הרגשתה והציגה לביהמ"ש דף משובץ ועליו ציור של נערה עם דמעה כשמאחורי הדף כתוב בכתב ידה:

 

"הוא הסוד שלי, כך הוא חושב כבר שנתיים שאני אתו כבר שנתיים שאני לא מוסרית... ועל זה אני לא אסלח לך לעולם...".

 

מעדותה של מ.ב.ש עולה, שהיא הבינה, עוד בזמנו, שהקשר עם הנאשם היה "קשר חולה", אך לא הצליחה להתנתק ממנו, לדבריה.

 

"... זה הרס אותי, זה פירק אותי לגמרי ואני הבנתי שהקשר הזה חולה... זה קשר דפוק ושהוא לא טוב לי ושאני פשוט השתעבדתי לגמרי..." (עמ' 1075).

 

וכן "זה פשוט הרס אותי... נכנסתי למאסר עולם... זה מבחינתי העונש שלי". (עמ' 1077).

בהמשך עדותה תיארה מ.ב.ש, בבכי בלתי פוסק, את תחושותיה ואת מעשיו של הנאשם:

"... אני הייתי מכווצת והייתי יבשה כמו צנון והוא פשוט הכניס את האצבעות שלו לפה כדי להרטיב. הוא פשוט עשה הכל טכני, זה היה כל כך טכני, ובסוף הוא לי "יופי, את כבר לא בתולה..."  (עמ' 1077).

 

לדבריה, בתום אותו אירוע הנאשם הלך להופעה והיא נשארה בדירתו. היא סיפרה שבאותו יום היא גילתה בדירה סימנים שהעידו כי בחורה אחרת היתה עמו. היא היתה מאוד נסערת והרגישה כתוצאה מכך "מחוללת, נאנסת מרומה ומושפלת..." (עמ' 1078 וכן עמ' 1100 ש' 3).

 

בחקירה הנגדית, כשנשאלה מדוע חיפשה בכליו של הנאשם, לא היה למתלוננת בתחילה הסבר מדוע חיטטה בחפציו האישיים של הנאשם, אך בהמשך הודתה שעשתה זאת כי חשדה בנאשם שיש לו קשרים נוספים. היא הסבירה, שהגילוי הזה גרם לה לתגובה מאוד קשה:

 

"זה עשה לי מאוד רע לדעת שאני לא היחידה ושהוא עבד עלי, אז התחלתי להבין שהאיש הזה שקרן". (עמ' 1999 ש' 12)

 

מ.ב.ש תיארה כיצד בגיל 16 חשבה שהיא מאוהבת בנאשם, כיצד הקשר נמשך עד מועד גיוסה לצבא, ועד כמה קשה היה לה להתנתק ממנו, כפי שהיא אישרה בעדותה "בין גיל 17 ל-18 הייתי בטוחה שאני מאוהבת בו, כן...".

הנאשם החמיא לה, אמר לה ש"רואים שהיא נהנית" והצליח לגרור אותה לקיים עמו יחסי מין מלאים עד לגיוסה לצבא וכשהבינה שהוא עשה בה מעשים אסורים וניצל את תמימותה, היא ביקשה להתנתק ממנו.

 

מ.ב.ש ביקשה לחדש את הקשר עם הנאשם בפעם השניה, בהיותה בת 19, כי רצתה "לסגור את המעגל ולהוציא אותו מהראש שלה".

 

בחקירה נגדית השיבה בעניין זה לב"כ הנאשם:

 

"... זה לא היה אירוע שבאתי כדי לעשות מסיבת מין עם חנן. ממש לא. וכן, זה היה נורא, זה היה נורא כי באתי לסגור מעגל והוא פתח לי משהוא אחר. הוא גרם לי להבין שכן, אני לא הייתי היחידה שהוא עבד עלי. שהוא עבד עלי כל השנים, כל השנתיים האלה של הנערות שלי, שהייתי אמורה להכיר בחור בגילי, ילד בגילי ולצאת אתו, את כל מושגי האהבה שלי הוא דפק לי, את מבינה?" (עמ' 1100-1101)

 

מאז ועד שהיתה בת 23 לא היה לה קשר עם הנאשם, אולם אז היא החליטה להזמין אותו לצפות בהופעה שלה כשחקנית בתיאטרון "הסימטה", ורצתה, לדבריה, לפתח עמו קשר ידידותי. אך כשניסה שוב להטרידה מינית, היא החליטה לנקום בו, לגרום "שלא יעמוד לו" וגם לא שכבה עמו.

 

מ.ב.ש סיפרה כיצד כל הזמן ליוו אותה רגשי אשמה, וכיצד לא רצתה להתלונן כי חשבה שלא יאמינו לה. לדבריה, רק כשהתפוצצה הפרשה של איציק מרדכי, בהיותה כבת 27, ובעקבות הטיפולים הפסיכולוגיים שעברה, פתאום הבינה כי "רגע, איציק מרדכי הוא פראייר ליד חנן, ליד מה שנעשה לי, ובעצם הבנתי שלא אני הייתי אשמה... שהוא אסור היה לו, בתור מבוגר, לעשות את המעשים האלה, זה היה אסור..." (עמ' 1130-1131).

 

בהמשך עדותה סיפרה מ.ב.ש על אירוע, במהלכו נזכרה במעשים שעשה בה הנאשם ועל ההשפעה שהיתה לכך על התנהגותה:

 

"בשיעור פסיכודרמה חנן סניר היה המורה שלי... היה לי איזה מונולוג על אב שאנס את בתו והיא כל השנים שתקה ועכשיו אני התחברתי...

אני בחרתי כן אני בחרתי. כל אחד היה צריך לבחור את המונולוג דרך איפה שהוא מתחבר אליו וזה היה שיעור משחק דרך פסיכודרמה ואני הכנתי את המונולוג ומאוד התחברתי לזה שהיא אומרת לו: חתיכת זקן הרסת לי את

החיים שהיא באה ומטיחה בו...כל השנים התכוננתי לבוא לחנן ולהטיח בו דברים. הייתי באה להטיח ואיך שהוא זה היה יוצא, מה אני, מה פתאום מה את רוצה כאילו הייתי מרגישה אני אשמה, הוא לא אשם בכלום ...

אז אמרתי כי אתה הרסת לי את החיים כי אתה עשית לי מעשים כי זהו כי החיים שלי התפרקו ואז החיים שלי התפרקו. החיים שלי התפרקו.

כל חלקה טובה בחיים שלי אתה הרסת, זה בכלל פלש וחנן לא עצר אותי.

ופתאום אני רואה את חנן מגיע אלי, חנן סניר לא הוא, ומחזיק אותי ואמרתי לו למה אתה מחזיק אותי, תעזוב אותי. אז הוא אמר לי כי את מאד נכנסת לתוך זה ואני פחדתי כי בסוף המונולוג היא הולכת להתאבד או משהו ואני פחדתי שאת באמת תעשי את זה." (עמ' 1117-1118)

 

הפגישה המוקלטת בין מ.ב.ש לנאשם

 

2.         מ.ב.ש נפגשה עם הנאשם בבית קפה במהלך חודש יוני 2005, בהנחייתה של נעמה, שרצתה לבדוק את אמיתות תלונתה, פגישתם הוקלטה והוסרטה (ת/71).

בפגישתם היא סיפרה לנאשם שהיא עומדת לשחק בסדרה והיא חשבה אולי יוכלו לעבוד יחד. במהלך הפגישה,היא מנסה לגרור אותו לשיחה על הקשר ביניהם ואומרת לו: "אני אותך בן 50 ואותי בת 16". והוא משיב ואומר לה:

 

"התקופה שאז פגשתי אותך היתה תקופה שחורה של החיים שלי... אני לא רוצה לחזור ולא גם במשפט לשום דבר שקשור בתקופה הזאת...".

 


הנאשם ביקש למחוק את התקופה, סירב לדבר עליה ואמר לה באופן חד משמעי:

 

"תקשיבי טוב! אני חד-משמעי בעניין הזה. אני עכשיו מכיר אותך, נעים מאוד, חנן...".

 

הנאשם אמר לה כי הוא מוכן לדבר איתה רק בתנאי שהם מתחילים דף חדש:

 

"... אני חיים חדשים, ואת בחיים חדשים... אני עברתי תקופה חשוכה ואני לא רוצה, אפילו לא ברמז לדבר על זה. בשבילי זה מת".

 

כשמ.ב.ש ביקשה רק שיקשיב למה שיש לה לומר לו הוא סירב לשמוע, ואמר שאינו רוצה להיזכר בכך. אך כשהיא הטיחה בו ואמרה לו שהוא רק רצה כל הזמן להשכיב אותה, הוא השיב:

 

"אני לא כל הזמן רק רציתי להשכיב אותך. אני לא רוצה לדבר על זה".

 

מ.ב.ש ביקשה מהנאשם "שלפחות יבקש ממנה סליחה", אך הוא השיב לה שאין לו על מה לבקש סליחה (עמ' 6-4 לתמליל).

 


גרסת הנאשם

 

3.         הנאשם מודה בהודעתו הראשונה במשטרה (ת/5) שהכיר את מ.ב.ש כשהיתה בת 16, ונפגש עמה מספר פגישות בלבד, במשך כחודש וחצי. הנאשם  מודה שהציג בפניה תסריט, מודה בתוכן התסריט שכולל סצינה בין אב לבתו, אך מכחיש שהיה, בשלב זה, כל קשר מיני ביניהם.

לטענתו, הקשר חודש כשמ.ב.ש היתה כבת 17 וחצי. היא התקשרה אליו כדי שיכין אותה לבחינות ללהקה צבאית, ויתכן שבשלב זה הוא נתן לה אז נשיקה, "ואולי אף בפה", אבל סקס היה רק כשהיתה חיילת ובתקופה מאוחרת יותר (ת/6 עמ' 44).

בהמשך חקירתו אמר שהוא "לא שולל שבשלב זה היה מגע מיני... " (ת/10 עמ' 8) אבל שלל אפשרות שהקשר המיני החל כשהיתה בת 16. לטענתו, כשהיתה מ.ב.ש בת 23 חודש הקשר ביוזמתה, והפך לרומן שנמשך כשנה.

כשנשאל לגבי הנשיקה שהיא טוענת שהוא נתן לה בתום המפגש, השיב בהודעתו

ת/5:                "נורא התיאור הזה. נורא. אסון! לנשק ולהכניס לשון זה נורא כשאשה לא רוצה".

 

דיון

 

4.         לאחר ששמעתי את עדותו של הנאשם ואת עדותה של מ.ב.ש, אין בלבי ספק שגירסתה עדיפה על פני גירסתו של הנאשם, שהכחיש שקיים איתה קשר מיני בהיותה בת 16, בטענה שקרית שהדבר דרוש במהלך החזרות לסרט.

 

אומנם מ.ב.ש פיתחה אובססיביות של שנאה ורצון לנקום בנאשם, כפי שעלה מהתיאור שלה, אך דבר זה אינו בלתי סביר בנסיבות העניין, ואינני שוללת את האפשרות שהרצון של המתלוננת לנקום בנאשם, לאחר שהבינה כיצד הונה אותה, גרם לה לעתים אולי להגזים בתיאוריה. ואולם, דבר זה אינו מפחית מאמינות דבריה לגבי מהות הקשר בתקופה הראשונה כשהיתה עדיין קטינה. מ.ב.ש העידה עדות אמת, תוך שניתן היה להבחין במהלך עדותה בכאב הרב שלה, כשהיא בוכה.

 

מ.ב.ש אכן רצתה לנקום בנאשם והיא מודה ש"יום אחד שהוא היה שם בדירה עם מישהי ואני הייתי שם, אז התקשרתי לאשתו שתבוא לראות..." (עמ' 1109 ש' 24).

אין ספק שמדובר במתלוננת שהנאשם הותיר בה פצע קשה שלא הגליד, היא נמצאת במשך תקופה ארוכה בטיפולים פסיכולוגיים, חוותה תקופות קשות ואף עלה חשש כי תבצע ניסיון אובדני באחת מסדנאות הפסיכודרמה (עמ' 1117, ש' 3-14).

 

כל האמור לעיל אינו מפחית ממהימנות עדותה, בוודאי לא בכל הקשור לתיאורים שלה לגבי התקופה הראשונה של יצירת הקשר עם הנאשם שהחמיא לה והציע לקדם אותה בתחום המשחק.

 

אני מאמינה למ.ב.ש שהקשר הראשוני בינה לנאשם נוצר לאחר שהנאשם החמיא לה על כישוריה, הציע לקדם אותה בתחום המשחק והבטיח להוריה שהיא "בידיים טובות". אני מאמינה שהוא סיפר לה על התסריט, נתן לה קטע מודפס מהתסריט, ושכנע אותה לבצע עמו "חזרות" על הסצינות הנועזות. אני מאמינה כי בראשית הקשר היא היתה תמימה, והגיעה לביתו של הנאשם כדי לעשות חזרות, בתקווה שתוכל להשתתף כשחקנית בסרט, ואני מאמינה שבעת היתה קטינה הנאשם אכן ביצע בה את כל המעשים המיניים האסורים, כפי שתיארה, כאשר הקשר ביניהם המשיך גם לאחר מכן, כפי שתיארה.

 

תגובתה במהלך עדותה בביהמ"ש, כאשר התבקשה להגיב לטענת הנאשם כי לא היה ביניהם כלום כשהיא היתה בת 16, היתה אמינה לחלוטין:

 

"איך איך? תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שלא היה שום דבר? קום תסתכל, בוא תגיד לי "כלום". תסתכל תגיד לי שאני משקרת. שום דבר מזה לא היה?... סליחה, זה מה שביקשתי בעימות בינינו, שאתה תבוא ותגיד לי סליחה. זה באמת מה שרציתי... (עמ' 1078).

 

מדובר במתלוננת שתלונתה התיישנה אומנם, אך עדותה המהימנה של מ.ב.ש בכל מה שקשור לנסיבות המפגש הראשון עם הנאשם, למחמאות שהרעיף עליה, להבטחה שהבטיח לה ולהוריה שהוא ילמד אותה ויפתח את כישורי המשחק שלה, לכך שהציג לה תסריט עם סצינה נועזת בין אדם מבוגר לילדה, לכך שאמר לה שצריך "לעבוד על הקטע" כדי לראות אם היא מתאמה לתפקיד ותוך כדי כך גרר אותה לקיום יחסי מין מוסיפה נדבך להוכחת השיטה בה נקט הנאשם כדי להביא לחיקו נערות צעירות, לגרום להן לקיים עמו יחסי מין בטענות תרמית, ולגרום להן אף להתאהב בו, ושופכת אור נוסף על הדרך והשיטה בה נקט הנאשם כלפי המתלוננת.

 

(3)     המתלוננת מ.ל

גרסת המתלוננת

 

גם תלונתה של מ.ל התיישנה. מ.ל, ילידת 1975, נשואה ואם לשני ילדים, עורכת דין במקצועה, מסרה את עדותה בהיותה כבת 35.

 

גם הקשר שלה עם הנאשם, כמו הקשר של מ.ב.ש, החל בסביבות שנת 1989, כאשר היתה כבת 17.

 

אקדים ואומר, שתלונתה של מ.ל, שתוארה על ידה בצורה אמינה ביותר, רהוטה ובוגרת, לא היתה מהחמורות, שכן מ.ל, בהיותה בוגרת יותר באותה עת, הבחינה מיד "שמשהו לא בסדר" וניתקה את הקשר עם הנאשם.

ואולם, עדותה מלמדת, כמאה עדים, על השיטה בה נקט הנאשם, כאשר בדרך תרמית, בסיפור כיסוי של תסריט שהוא מביים, תוך שהוא מחמיא על צורתה ועל כישוריה - מביא גם אותה אליו הביתה "לשיעורים פרטיים".

 

מ.ל סיפרה כיצד לפני גיוסה, היא פגשה באקראי את הנאשם, שניהל חזרות להצגה מסויימת. לדבריה, היא הגיעה לשם עם ידיד, ובתום החזרות ניגש אליה הנאשם, שהיה מאוד חביב, סיפר לה שהוא מחפש שחקנית לסרט שהוא עומד להפיק, ושאל אם זה יכול לעניין אותה. גם היא, כמו אחרות, הרגישה מאוד מוחמאת, החליפה עמו פרטים, וכך נוצר ביניהם הקשר.

 

לדבריה, הנאשם סיפר לה על תסריט שבו יש קשר בין גבר מבוגר לבין בחורה צעירה. הוא הסביר לה כי הוא בחן כבר מספר מועמדות, ואולם בהגיעם לצילום הסצינה המינית, התברר שהן אינן מתאימות לתפקיד, ולכן עליו לבדוק את התאמתה לתפקיד מראש.

הוא אמר לה שהוא "לא יכול להתחיל להיכנס לתוך הסיפור הזה בלי שאנחנו נדע שאני באמת מסוגלת לעמוד בזה..." (עמ' 1185).

 

לטענתה - הם נפגשו בדירה ברח' אבן גבירול, כשהנאשם הציג בפניה תסריט מודפס, וכך היא מתארת את השתלשלות האירועים לאחר שאמר לה שעליהם לבדוק "את החלק הנוסף":

 

"ואז נכנסנו לתוך חדר שינה, היתה שמה מיטה, החדר היה די קטן. אני, הוא אמר לי להתפשט, נשארתי עם חולצה. אני לא זוכרת אם הייתי עם חזיה או לא הייתי עם חזיה, עם תחתונים ללא ספק הייתי. והוא התפשט גם ונשאר עם חולצה ועם תחתונים. נכנס, נכנסנו שנינו מתחת לסדין והוא התחיל לגעת בי. הוא נישק, הוא ליטף, הוא גיפף. הגוף שלו ככה שוכב ולצדו אני שוכבת והרגל שלו, היה מגע גופני לאורך בעצם כל הגוף, וזה נמשך ונמשך ונמשך. אני זוכרת את התחושה של הלאות. באיזשהו שלב כאילו הרגשתי כאילו, טוב מה, מה, די כאילו, אבל אני לא חושבת שאני אמרתי די, לא זוכרת לפחות שאמרתי די. ובאיזשהו שלב זה הפסיק. אני זוכרת אותו אומר לי, אנחנו נעשה את זה מאוד לאט, מאוד מרגיע אותי כאילו, אנחנו נעשה את זה מאוד לאט ומאוד ב.. ובונה לי סביבה נוחה.

וזהו, ואז זה הפסיק ואני התלבשתי ו.. וזהו, ויצאתי משם. עכשיו אני פה עושה מה שנקרא אתנחתה קלה ואני קופצת רגע הלאה. אני לא זכרתי איך חזרתי משם. אמא שלי סיפרה לי כשהסיפור נודע להם בדיעבד..." (עמ' 1187-1186).

 

מ.ל גם סיפרה שהיא זוכרת עד היום כיצד, כשסיפרה להוריה על הצעתו של הנאשם, אביה אמר לה: "הוא רק ינצל אותך, שלא תלכי, שלא תלכי, הוא רק ינצל אותך". (עמ' 1186).

 

מ.ל הסבירה שבכך הסתיימה הפגישה עם הנאשם והיא אמרה לעצמה שהיא לא רוצה לחזור אליו למרות שלדבריה, היא האמינה שיש סרט ושזה היה "המבחן". הנאשם המשיך להתקשר אליה, אך היא 'נפנפה אותו'.

 

מ.ל סיפרה שמאז אותו מקרה, בכל פעם שראתה את הנאשם בטלויזיה היא ציפתה לשמוע על הסרט, ובמשך כל השנים, עד לפרסום הכתבה, היא האמינה "שהכל אמיתי".

מ.ל סיפרה כיצד יום אחד סיפרה לה חברה בעבודה, שלא ידעה על הקשר שלה עם הנאשם, על הכתבה בעיתון. היא רעדה וכך היא מתארת כיצד התפכחה, והבינה שגם לה בעצם יכול היה לקרות אותו דבר:

 

"... ואז אני פותחת את האינטרנט... ופשוט קראתי את הסיפור שלי... זה לקח כמה דקות של התאוששות ואז סיפרתי לחברה הזו שגם לי זה קרה..." (עמ' 1188).

 

מ.ל סיפרה על ההתלבטות שלה כאשר מחד הבינה היטב שתלונתה אומנם התיישנה, אך מאידך הנחתה אותה חובתה כאזרחית וכאשה ליצור קשר עם הכתבת, ולספר לה על האירוע שחוותה גם היא עם הנאשם. וכך אמרה לנעמה:

 

"כשזה קרה כל הסיפור וקראתי את כל מה שקראתי, לא יכולתי שלא לכאוב על זה, שאם הייתי יודעת אז זה אז והייתי מעזה להוציא את זה החוצה, יכול להיות שהייתי מונעת כל כך הרבה נזק." (עמ' 1191, ש' 20-22).

 

גרסת הנאשם

 

2.         הנאשם, שלדבריו כלל לא זכר את מ.ל, אמר יחד עם זאת "שהוא מאמין שבהיותה פרקליטה היא אינה משקרת", אך הוא סבור כי היא הושפעה מהכתבה, ומדבריה של הכתבת.

 

דיון

 

3.         עדותה של מ.ל היתה אמינה. היא העידה בצורה רהוטה, וההסבר שלה מדוע לא התלוננה מאוד הגיוני, כאשר במשך כל התקופה האמינה לנאשם, ואף המתינה לראות את "הסרט" שהנאשם הפיק.

 

היא חשפה את כאבה כאשר פרצה בבכי, עת סיפרה בעדותה על חשיפת המקרה בפני הוריה: "...להורים שלי לא סיפרתי. אמרתי מה אני אפיל עליהם כזה דבר עכשיו?" רק באחד מערבי השישי, לאחר שסיפרה גם לבן זוגה על העניין, כשהיו אצל הוריה הוא אמר לה משהו על הנאשם: "... ואז אבא שלי קפץ ואמר לי, מ. את זוכרת אז שאמרת שהוא רוצה לעשות סרט ואני אמרתי לך אל תלכי?...  ואז סיפרתי לו ש..." (עמ' 1189)

 

הנאשם לא מסר גירסה עצמאית באשר לאירוע עליו סיפרה מ.ל ואינני מאמינה לו שלא זכר אותה, גם אם חלפו שנים מאז ראה אותה. גם אם הושפעה מפרסום הכתבה, אין בכך כדי ללפגוע במהימנות דבריה, שכן אלמלא קרו הדברים עליהם סיפרה לא היתה מתלוננת וחושפת עצמה לחקירה ולעדות בידיעה שהעבירה שנעברה כלפיה התיישנה.

עדות מ.ש היא עדות אמינה, ועל אף שהתיישנה היא מחזקת את דברי המתלוננות  בכל הנוגע לדרך בה נקט הנאשם על מנת לשכנע את המתלוננות לבצע את המעשים המיניים שעשה או שניסה לעשות בהן.

 

4)       המתלוננת ע.ז

גרסת המתלוננת

 

1.         ע.ז, כבת 37 בעת מסירת עדותה, נשואה, אם לשלושה ילדים ועוסקת בנומרולוגיה. כשהיתה כבת 21, השתתפה יחד עם הנאשם בסרט פרסומת, שם פגשה את הנאשם שהציע לה להשתתף בסרט. הם נפגשו בבית קפה בת"א, הוא נתן לה את הטקסט שעליה ללמוד, והם קבעו פגישה נוספת, אז הוא אסף אותה ברכבו לדירה בת"א.

כשהגיעו לדירה היא שיננה מספר פעמים את הטקסט, הוא צילם אותה במצלמה שעמדה בחדר ואמר לה, לטענתה, להיכנס למיטה עם בגדים ושצריך "לעבוד על הקטע במיטה וכאילו לשכב".

 

"הקטע של הלשכב במיטה... ארך משהו כמו 6-5 שניות עד שהחלה התלהמות מטורפת שאני פשוט לא הצלחתי להדוף אותו וביקשתי די די... הוא התחיל להתפתל בצורה מטורפת, התחיל להפשיט אותי... היה לי פחד שממש שיתק אותי... אמרתי שאני מבקשת די די..."

 

לטענתה הנאשם אנס אותה, ולדבריה: "היתה שם חדירה ואני ביקשתי מספר פעמים די ודי ודי, אני הייתי כמו בובה... הוא פשוט נכנס, הוא גמר בפנים" (עמ' 955 – 954).

כשעומתה עם הטענה לפיה היתה בחורה בוגרת כבת 21 בעת המקרה, והנאשם לא כפה עליה להיכנס עמו למיטה השיבה : ".... זאת רק בגלל שאני כל כך האמנתי בשחקן... בטיפשותי, אבל האמנתי בו והוא הבטיח לי, הבטיח שזה יהיה רק עם בגדים" (עמ' 967).

ע.ז הסבירה שהיא לא חשדה בנאשם, אלא ראתה בו שחקן מפורסם, הצעתו מאד קסמה לה ובתום האירוע היא עזבה את הבית והרגישה מאד מושפלת (עמ' 951). היא החליטה להתלונן רק לאחר פרסום הכתבה בעתון, כאשר עד אז הדחיקה את העניין ורק רצתה לשכוח אותו.

 

גרסת הנאשם

2.         הנאשם טען תחילה בחקירתו במשטרה כי כנראה זה היה "סטוץ" וכנראה היו לה ציפיות ממנו, "אולי אפילו אישיות", שלא התממשו ולכן היא שמרה טינה כלפיו והתלוננה לאחר שראתה את הכתבה.

אמנם המשטרה לא ערכה עימות בין הנאשם ובין המתלוננת אך בעת עדותו בביהמ"ש, לאחר שהוא ראה את ע.ז בבית המשפט, אמר שהוא נזכר בה "במטושטש", "שנפל לו האסימון" ונזכר שהיא אמרה לו שהיא רוצה להכנס לתחום המשחק ושאלה אם הוא יכול לעזור לה.

"אמרתי לה שהיא תגיע לת"א אמרתי לה שהיא תגיע לתל-אביב, שתרים טלפון, אני יעזור לה בשמחה. היא באה, עשינו את זה פעמיים, שלוש ואז נכנסנו למיטה, ובהסכמה ולא היה שום סיפור ולא היה שום, שום דבר שראוי לציון פה..." (עמ' 1733 לפרוטוקול)

 

ואולם, הנאשם הכחיש ששיחק לצד ע.ז בסרט פרסומת, ואמר שלא השתתף בסרט פרסומת בתקופה זו, אך כשהוצג לו הסרט, (ת/94), שהוא סרט שהופק על ידי המכון לבטיחות וגיהות בעבודה, שם נראה הנאשם בקטע קצר לצידה של ע.ז – הגיב הנאשם ואמר שזה לא סרט פרסומת אלא סרט הדרכה.

הנאשם ניסה גם לטעון שבסרט שהוצג לו לא מופיעה ע.ז, אלא בחורה אחרת שמשחקת לצידו, אך שמה של ע.ז מופיע בכיתוביות הסרט ומשכך הכחשת הנאשם לא מהימנה בעיניי.

 

דיון

 

3.         עדותה של ע.ז, שנמסרה כ - 16 שנה לאחר האירועים נשוא תלונתה, עדיפה על פני עדותו של הנאשם. תחילה טען הנאשם כי אינו זוכר אותה, לאחר מכן אמר שמדובר היה ב"סטוץ", בהמשך הכחיש שהשתתף עמה בסרט פרסומת מאחר ולא השתתף באותה תקופה בסרטי פרסומת, אולם לאחר שהוצג לו הסרט, אישר שהשתתף בו, אך טען שלא ע.ז שיחקה לצדו, דבר שאינו מוטל בספק מאחר ששמה מופיע בשמות המשתתפים. גם טענתו שלא מדובר בסרט פרסומת, אלא בסרט הדרכה, היא הסבר שאינו מהימן בעיניי.

סביר בעיניי שע.ז לא זכרה את פרטי האירוע, לאור הזמן הרב שחלף, אך התמונה הכללית שמסרה היתה אמינה ואני מאמינה שלא מדובר, כפי שטוען הנאשם, במי שרצתה לנקום בו. עדותה של ע.ז אמינה בכל הקשור לשיטה בה נקט הנאשם,  שהיה שחקן מפורסם, כדי לפתות נערות שרצו להיקלט ולהתקדם בעולם המשחק, לקיים עמו מעשים מיניים בתואנות שווא, כפי שעשה במתלוננות נושא כתב האישום.

 

ט.      עדי ההגנה

 

מטעם ההגנה הובאו 5 עדי הגנה שהעידו על נסיונם כשחקנים וכמחזאים ועל דרך העבודה המקובל בעולם המשחק.

 

הדר גלרון

1.         הדר גלרון, שחקנית ומחזאית, סיפרה שהיא מכירה את הנאשם כשש עשרה שנה ועבדה עמו על הצגות יחיד ועל מופעים משותפים. לדבריה, בעולם המשחק והבידור מועלים לא אחת רעיונות שונים שנשארים בגדר נסיונות ולא יוצאים לפועל.

היא אישרה את דברי הנאשם כי תהליך היצירה הוא מורכב וארוך והביאה לכך דוגמאות. עוד אישרה כי תהליך בחירת השחקנים הוא תהליך ממושך ועד שלא מאתרים את השחקן הראשי לא ממשיכים בחיפוש אחר שאר השחקנים. גב' גלרון אישרה שהיא שמעה מפיו של הנאשם לפני שנים רבות על התסריט שבו האם נהרגת בתאונת דרכים, ולטענתה אף עזרה לו בשלב מסוים בהרכבת התסריט, אך לא ידעה כי כתב את התסריט או חלקו בעבר ולא שמעה מפיו על בדיקות שעשה לאיתור השחקנית הראשית.

כשנשאלה בחקירה הנגדית לגבי המקובל בחזרות על סצינות סקס באודישנים השיבה כי "בחזרות לא הלכו עם שום דבר עד הסוף" ובאודישנים לא נדרשו השחקניות לבצע סצינה כזו, כפי שדרש הנאשם מהמתלוננות לבצע.

אני מקבלת את דברי גב' גלרון, לפיהם, מנסיונה, אין פסול בכך שהנאשם הכין שחקנים ושחקניות לאודישנים בביתו ללא משתתפים אחרים, אך המעשים שעשה או ניסה הנאשם לעשות במתלוננות באותם מעמדים בהיותם ביחידות, הם מעשים מיניים שאינם קשורים למטרות המפגשים ביניהם.

 

נפתלי אלתר

2.         נפתלי, במאי ומפיק סרטים, מנהל כיום את מחלקת הדרמה בערוץ 2 ומלמד באוניברסיטה. לדבריו, הוא מכיר את הנאשם כ- 30 שנה, עבד עמו שנים רבות והנאשם אף שיחק בסרט "אירית אירית", שהוא ביים, לצד אשתו. לדבריו הנאשם היה ביישן והתקשה להגיע לאינטימיות הנדרשת בסרט. לדבריו, "חנן הוא שחקן ואיש מקצועי מאוד. דווקא באזור הזה, וזה קרה ביותר מסרט אחד, היה מאוד ביישן אפשר לומר, קראתי לזה ילדותי, עד כדי כך שהייתי צריך לגעור בו ולבקש ממנו להיות יותר נמרץ, כי הוא חיבק כאילו שחיבק קרש או משהו והיה צריך קצת יותר נשמה בחיבוק ובנשיקה וזה היה מפתיע" (עמ' 2027).

 

אירית אלתר

3.         אירית, אשתו של נפתלי אלתר, שיחקה לצידו של הנאשם בסרט "אירית אירית". היא סיפרה על החזרות, שהיו תמיד בנוכחות אנשי הצוות, אך אישרה כי אין כללים באודישנים: "אין כללים בכלל. כמי שהיתה בתחום הרבה שנים אני יכולה להגיד שאין כללים. עברתי כל מימד פורמטים של אודישנים" (עמ' 2033).

 

גב' אלתר אישרה בעדותה שהיא לא נדרשה מעולם לקיים יחסי מין עם השחקן שאמור לשחק לצידה (עמ' 2038), וזאת בניגוד לטענת הנאשם שהיה נהוג לעשות חזרות על "סצינות סקס" לקראת הופעה משותפת בסרטים או בטלנובלות.

לדבריה:

 

"היה ברור שאם את תחזרי אחרי במאי את תקבלי את התפקיד ואני גם מכירה במאים כאלה שעשו בזה שימוש אבל אני לא יכולה להגיד שהשחקניות לא עשו שימוש. עשו, זה היה נורמה כזאת שהלכה לשני הכיוונים גם הבנות הלכו לכיוון הזה והפוך".(עמ' 2037 לפרוטוקול)

 

חני נחמיאס

4.         חני נחמיאס, שחקנית מזה שנים רבות ומנחה תוכניות ילדים בטלביזיה החינוכית, סיפרה כי היא מכירה את הנאשם שנים רבות מאז היותה בת 18, כאשר שירתה בלהקה צבאית.

לדבריה היתה "בת טיפוחיו" של הנאשם, וניכר מעדותה שהיא רוחשת לו חיבה ותודה על שקידם את הקריירה שלה. לדבריה היא נדהמה מהאישומים נגדו, שכן היא שהתה במחיצתו שעות רבות במשך השנים והא מעולם לא פגע בה.

עדותה היתה מאוד כנה והיא תארה את הנאשם כ"איש נעים הליכות, חוש הומור יוצא דופן, גבר מאוד נאה היה, חם, באמת נתן תחושה של אבאל'ה" (עמ' 2041).

את יחסיו עם נשים תיארה גב' נחמיאס כך:

 

"ראיתי אותו בחברת נשים, אשתו, ונשים אחרות שהוא יצא איתן, הרגשתי שמדובר בג'נטלמן ובאיש חביב, והוא כזה, לא יעזור לכם שום דבר..." (עמ' 2041).

 

כנשאלה אם ראתה את הנאשם גם בחברת נערות צעירות השיבה בשלילה ואמרה בכנות שאף אחד לא יודע הכל, וגם היא לא.

לדבריה, אין כל פסול בכך שהנאשם הכין שחקניות לאודישנים בביתו ללא משתתפים אחרים, שכן הכנה לאודישנים זהו שטח פרוץ. וכך בלשונה:

 

"כל מה שקשור להכנה לאודישנים זה באמת אולי השטח הפרוץ ביותר שאני יכולה לחשוב עליו. מכיוון שלכל אחד יש את הגישה שלו לכל במאי יש את האני מאמין שלו, כל אחד בונה את הדמות או מדריך את השחקן שעומד לפניו בצורה שהוא חושב שהיא נכונה". (עמ' 2042 ש' 7-1).

 

גם גב' נחמיאס אישרה בעדותה שחזרות על סצינות מין אינן מתבצעות כשזוג השחקנים נמצא לבדו ללא אנשי צוות. בצדק הצביעה ב"כ המאשימה בתמיהה על כך שחני נחמיאס, שהכירה לדבריה את הנאשם הכרות כה קרובה, לא הזכירה, ולו ברמז, הכירות שלה עם מ.ב.ש או עם מ.ל, שלטענת הנאשם היו בנות זוג שלו במשך תקופה ארוכה.

 

עודד מנסטר

5.         עודד מנסטר הינו שחקן המופיע הן בקולנוע והן בטלויזיה ומלמד משחק, והוא מכיר את הנאשם כשמונה - תשע שנים.

גם הוא תיאר את אופיו הטוב של הנאשם שיש בו "רוך, חום ולב רחב".

 

גם עד זה אישר שמקובל בתחום המשחק לעבוד בבית. הוא עבד עם הנאשם בביתו, והוא עצמו מכין שחקנים לאודישנים בביתו.

לטענתו שחקניות צעירות מקדמות עצמן בעולם המשחק "באמצעים מיוחדים" כהגדרתו, ותעשינה הכל לצורך קבלת תפקיד. יש לא מעט שחקניות שתעשינה כמעט הכל, אם לא הכל, כדי להגיע למה שהן רוצות בסופו של דבר, ולטענתו "אין גבולות לכך".

 

 

סיכום עדויות ההגנה

 

6.         מדברי עדי ההגנה ניתן היה להתרשם שכולם מכירים היטב את עולם המשחק, והם אישרו שחזרות ואודישנים מקובל לערוך גם בבית. יחד עם זאת, איש מהם לא אישר כי מקובל או נהוג לערוך חזרות על סצינות מין ארוטיות "ממש" או על "סצינות סקס" ובוודאי שלא כששני השחקנים נמצאים לבד, ללא אנשי צוות.

 

אין בעדויות שהובאו מטעם ההגנה כדי להצדיק את מעשיו של הנאשם, שנעשו תוך ניצול המתלוננות, לאחר שבדרכי רמיה נתן להן להאמין כי עריכת חזרות עמו על סצינות מין פעם אחר פעם הן הכרחיות כדי לבדוק את "התאמתן" לתפקיד, שלדבריו ייעד להן.

 

י.       עדויות כבושות

 

ככלל, משקלה וערכה של עדות כבושה - עדות אשר העד נוצר בלבו ומגלה רק בשלב מאוחר - מועט ביותר, זאת מחשש שלא מדובר בעדות אמינה, שכן ההנחה היא שאם היה מדובר בתלונת אמת הקורבן היה חושף אותה לאלתר, ולא היה מתמהמה. (ע"פ 677/84, דוד אביטן נ' מ"י, פ"ד מא(4), 33).

 

אולם, כבישת תלונה היא תופעה נפוצה ומוכרת בקרב קורבנות של עבירות מין. ידוע כי רבים מקורבנות אלה נוצרים את סודם בלבם, אינם אוזרים את הכח הדרוש להתלונן, והם פותחים את סגור לבם, לאחר היסוסים רבים, רק כעבור זמן רב, בדר"כ כאשר נחשפו תלונות דומות נגד אותו נאשם או שהיה טריגר אחר שגרם להן לחשוף תלונתן. (ראה ע"פ 1258/03, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6), 625 ,עמ' 637-638).

 

לכן נפסק לא אחת כי כאשר המתלוננת נתנה הסבר מתקבל על הדעת לכבישת העדות - רשאי בית המשפט ליתן בה אמון, ולהעניק לה את המשקל הראייתי המתחייב בנסיבות העניין (ע"פ 355/88, לוי נ' מ"י, פ"ד מג(3) 221, ע"פ 4968/98 טובולוב נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000(1) 592; ע"פ 6180/98 זאוש נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 99(3) 264).

 

יפים לעניין זה דברי ביהמ"ש בע"פ 8440/99 פלוני נ' מ"י, שם נקבע כך:

"אכן, כבישת גירסה במשך מספר שנים, גורעת בדרך כלל ממהימנותו של עד, אך ניסיון החיים למדנו כי קורבנות של עבירות מין, במיוחד כשמדובר בקטינים, נוטים לעיתים קרובות שלא למהר לפנות לרשויות החקירה, ואפילו בפני קרובים להם הם נמנעים מלחשוף את סודם. לפעמים, הסיבה לכך נעוצה בחשש המנקר בלב הקורבן מפני התמודדות עם הליכי חקירה ומשפט, הליכים הכרוכים בחשיפה פומבית של פרטים אינטימיים ביותר. חשש אחר נובע מכך שחשיפת הפרשה עלולה להיתקל בחוסר אמון, דבר שעלול לגרום לכך שהאחרים, ואף כאלה הקרובים מאוד לקורבן, יצביעו עליו כמי שהמיט על ידי בדיית דברים מליבו, אסון על מסגרות משפחתיות קיימות, וכתוצאה מכך עלול הקורבן לסבול גם מנידוי חברתי, דווקא בעת שהוא זקוק יותר מכל לסיוע ותמיכה על מנת להיחלץ מהמצוקה אשר נכפתה עליו. לפיכך, כבישת התלונה היא עניין שצריך להיבחן לאור הסבריו של העד ונסיבותיו האחרות של האירוע. ומקום שמוצע הסבר מתקבל על הדעת, שוב אין לאיחור בהגשת התלונה כל משקל (ע"פ 70/87 דהן נ' מדינת ישראל פ"ד מא(3), 113, 118; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי פ"ד מח(1) 302, 364 ואילך; ע"פ 185/88 יהלום נ' מדינת ישראל פ"ד מג(1), 541, 550)".

 

כך גם בעניינינו;

מרבית המתלוננות בחרו שלא להגיש תלונה כנגד הנאשם בסמוך לקרות המקרה מסיבות שונות. רובן ככולן חששו כי לא יאמינו לסיפורן בשל היות הנאשם דמות מפורסמת או חששו שמסיבה זו, סיפורן האישי והכואב יהפוך לנחלת הכלל. חלקן העידו כי בחרו כך כדי שלא לבייש את משפחתן. חמור מכך, מרבית המתלוננת, בשל גילן הצעיר בעת התרחשות העבירות, לא הבינו כלל את משמעות המעשים שעשה בהן הנאשם ורק בחלוף השנים, כשבגרו, החכימו וצברו ניסיון חיים, הבינו כי הנאשם ניצל ורימה אותן.

 

המתלוננות שכבשו את תלונתן, השתכנעו להגיש את התלונה לאחר שהסתבר להן שהן לא היו היחידות ושזו היתה דרכו של הנאשם להשיג את מבוקשו, כביכול בדרכי נועם, כאשר הוא משכנע את הבנות שהדבר דרוש לשם קידומן המקצועי.

 

ד.מ, המתלוננת באישום השלישי, אשר היתה בראשית קריירת המשחק והשירה שלה כנערה, העידה כי חששה ששמה תיתפס כמעוררת מהומות.

גם למ.ש, אשר היתה כבת 20 עת ביצע בה הנאשם את זממו, נדרש זמן מה לעכל את שחוותה, להבין ולהפנים את משמעות המעשים. כשהפנימה את חומרת מעשיו של הנאשם, פנתה, בחלוף כחצי שנה ממועד סיום הקשר ביניהם, בתלונה למשטרה,  כשהיא שוטחת בפני היועץ המשפטי במשטרה את חששה מפרסום ומכך שלא יאמינו לגירסתה אל מול גירסתו של הנאשם, שהוא שחקן מפורסם בעל קשרים רבים. ואולם, כפי שפורט לעיל, תלונתה נגד הנאשם נגנזה בשל "חוסר ראיות", על אף שאם היתה המשטרה מתמללת את קלטת השיחה בין הנאשם למתלוננת, שהוקלטה על ידי המתלוננת בהדרכת המשטרה - ללא ספק לא היתה גונזת את התלונה, שכן בתמליל היו ראיות מוצקות לכאורה שהצדיקו הגשת כתב אישום נגד הנאשם כבר אז.

 

רק עם חשיפת הפרשה, נפתח תיק החקירה בעניינה של מ.ש מחדש, הקלטת משיחתה עם הנאשם תומללה, וכך, לאחר שהעניין פורסם, גם שאר המתלוננות הבינו את משמעות התנהגותו של הנאשם וחומרת מעשיו, ופנו בזו אחר זו למשטרה, כאשר הן המומות ופגועות מהיקף מעשיו של הנאשם, וכשתחושת הצדק מניעה גם אותן להתלונן.

 

לאור כל האמור לעיל, אין כל מקום להפחית במקרה זה מאמינות דבריהן של המתלוננות בשל העובדה שכבשו את תלונותיהן במשך תקופה כה ארוכה, שכן הן הסבירו בצורה אמינה וסבירה לחלוטין את הסיבה לכך שלא התלוננו מיד.

 

יא.     "מעשים דומים"

בנוסף לכל האמור אודות אמינותה של כל אחת מהמתלוננות והדברים שהובאו לעיל כנימוקים להעדפת גירסתה על פני גרסת הנאשם, ניצבת עובדה ממשית, ממנה לא יכול בית המשפט להתעלם והיא העדויות הרבות שהובאו, אשר מצביעות על "מעשים דומים" שעשה הנאשם כאשר משווים בין האישומים השונים, אשר יש בכוחן, במידה ונמצאו אמינות ע"י ביהמ"ש, להוות נדבך נוסף המחזק כל אחת מגרסאות המתלוננות.

בע"פ 7064/00, ד"ר יעקב לומקין נ' מ"י,  תק-על 2001(2), 1730 , עמ' 1738, מצא בית המשפט חיזוק למסקנתו בדבר מהימנותן של המתלוננות, בדמיון הקיים בתיאוריהן את המעשים שביצע בהן המערער, וכך נאמר שם:

"צדק בית המשפט קמא בקובעו כי בעובדה ששתי מתלוננות, שאין ביניהן כל קשר, התלוננו על מעשים מיניים דומים שביצע בהן המערער, יש כדי לבסס את המסקנה כי כל עדות מהווה חיזוק ממשי לדברי רעותה...".

דברים אלה נאמרו על אף העובדה כי מעשיו של הנאשם שם פורסמו בתקשורת, ולטענת ההגנה המתלוננות הושפעו מחשיפה זאת. וכך נפסק:

"בית המשפט קמא התרשם שכל אחת מהמתלוננות מסרה גירסה עצמאית, אמינה ומשכנעת בפני עצמה, וקריאת עדויותיהן של המתלוננות מחזקת התרשמות זו. אין גם ממש בטענה כי גירסתה של י' מושפעת או "מועתקת" מגירסתה של א'. אמנם, קיימות נקודות דמיון לא מעטות בין שתי הגירסאות - שתי המתלוננות תיארו מעשים דומים שעשה בהן המערער, אשר לוו בהסברים דומים. אולם, בעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי לעורר חשד כי רק משום שהמתלוננת י' קראה את הכתבה בעיתון, החליטה להעליל על המערער עלילה".

גם בע"פ 3049/94, פלוני נ' מ"י, פ"ד מט(4), 189, עמ' 192-193, פסק בית המשפט העליון כי אפילו שמדובר במקרה בו הדמיון היחיד בין שני אישומים הינו כי הנאשם ביצע עבירה בקטין, בתוך מסגרת המשפחה - די במידת דמיון זו כדי להוסיף משקל לאמינות דברי המתלונן ולהוות חיזוק לעדותו.

ההגנה טוענת כי כל שהוכיחה התביעה הוא כי הנאשם בעל אישה במיטתו בניגוד לרצונה, ואף אם נטען כי הדבר אירע פעמיים, אין בכך לבסס טענת "מעשים דומים". טענה זו של ההגנה מוטב שלא היתה נשמעת כיוון שדרכו של הנאשם במרבית האישומים היתה זהה, נראה כי קיימת במעשיו 'טביעת אצבע' ייחודית, ואין בר דעת אשר יסבור כי מדובר בצירוף מקרים.


להלן עיקרי המעשים הדומים בתלונות השונות:

א.        בכל המקרים הקשר הראשוני של הנאשם עם כל המתלוננות נולד בעקבות היותו מורה שלהן בקורס למשחק או כאשר ביקש להדריך ולאמן אותן לקראת מבחני במה שונים.

ב.         הנאשם החמיא לכל המתלוננות על גופן ועל כישוריהן, אמר שיש להן עתיד בתחום המשחק וכך שכנע אותן כי הוא יאמן אותן לקראת קבלת תפקיד.

ג.         הנאשם הציע לכל המתלוננות כי ילמדן משחק באופן פרטי, ללא תשלום, או יכין אותן באופן פרטי לאודישנים.

ד.         כל המתלוננות היו צעירות מהנאשם בשנים רבות, כולן נראו נאות וחטובות.

ה.        כל המתלוננות היו "טירוניות" בתחום המשחק, חסרות ניסיון וחסרות ידע בתחום זה בכלל ולעניין הנהוג במהלך אודישנים בפרט.

ו.         במרבית המקרים הנאשם נפגש עם הורי המתלוננות, הסביר שבנותיהם מוכשרות, וכי הוא ישמח ללמד ולקדם אותן בתחום המשחק. בעשותו כן נטע בהורים אמון בו, הן בשל ניסיונו הרב והיותו מפורסם כשחקן, והן בשל היותו אדם מבוגר ומורה ותיק למשחק.

ז.         במרבית המקרים סיפר הנאשם למתלוננות על תסריט או על טלנובלה שפרטיהם דומים מאוד, כאשר כל התסריטים כללו סצינת מין בין בחורה או נערה צעירה לבין גבר מבוגר ממנה בשנים רבות (עו"ד ומזכירתו, אב ובתו, אב וחברת בנו), אותו היא מפתה.

ח.        בכל המקרים בהם תיאר הנאשם תסריט כאמור, סיפר למתלוננות כי הוא יגלם את תפקיד הגבר המבוגר והן תגלמנה את תפקידה של נערה מפתה, כאשר בכל  המקרים מדובר היה בתפקיד נשי ראשי.

ט.        ברוב המקרים טען הנאשם כי אינו בטוח כי המתלוננת בשלה לתפקיד הנשי האמור וכי עליה להוכיח לו שהיא אכן מסוגלת לבצע סצינת מין.

י.         במרבית המקרים אמר הנאשם למתלוננות שעליהן לקיים עמו חזרות על סצינת המין, במיטתו, הן לצורך הסרט או הטלנובלה והן כדי להתאמן, "להשתחרר" או להיות נועזות יותר, כדי שהבמאי יסכים לקבל אותן לתפקיד.

יא.       במרבית המקרים הנאשם לקח את המתלוננות "לחזרות" בביתו. בחלק מהמקרים, בחזרה הראשונה, לא קרה דבר פרט לגישושים מצד הנאשם בדבר נכונות המתלוננת למגע גופני. כל המתלוננת תיארו מבוכה מהדבר, היו שנרתעו מהמשך הקשר, אך אלה שלא נרתעו והגיעו לפגישות הבאות, ברוב המקרים, שוכנעו על ידו לעשות חזרות  בחדר השינה שלו.

יב.       בחזרות אלה ביקש הנאשם בחלק מהמקרים מהמתלוננות שתחלפנה לבגדים נועזים ותתלבשנה בנוכחותו "כי כך מקובל אצל שחקנים". בחלק מהמקרים הוא הלך להתקלח כשהן ממתינות לו בחדר השינה, וכשיצא ביקש לקיים את ה"חזרה" במיטתו.

יג.        הנאשם שיכנע את כל המתלוננות, במרמה, שקיום המעשים המיניים דרוש לשם קידומן המקצועי.

יד.       מתלוננות אשר לא הבינו כי מעשיו של הנאשם אינם ראויים, והגיעו עמו עד לחזרה על סצינת המין, קיימו עמו יחסי מין במרמה או בניגוד לרצונן.

טו.       טענתו של הנאשם לגבי המקרים בהם קוימו יחסים ממושכים, היתה כי המעשים נעשו בהסכמה ושהיה בינו ובין המתלוננת הרלוונטית רומן הדדי. ביתר המקרים טען הנאשם כי אינו זוכר את המתלוננת כלל ועיקר.

מעבר לכוחם הראיתי של מעשים דומים לעניין מהימנות גירסת המתלוננת, נעוץ כוחם הראייתי של מעשים דומים, גם במסקנה המתחייבת מן הדמיון שבין המעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום לבין מעשים שנעשו על ידו בהזדמנויות אחרות.

כאשר מדובר במעשים דומים, כוחם מתמקד בהשמטת הבסיס מתחת לטענות של טעות, של תום לב וכיו"ב מצד הנאשם, וניתן להשתמש בהם כאשר הנאשם טוען שלא התקיים אצלו "הלך הנפש" הדרוש להרשעה. (ראה ספרו של י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון עמ' 256).

דבריה של ק.צ עת תיארה את תחושותיה כאשר קראה לראשונה את הכתבה בעיתון מעידים על הדמיון המזעזע:

"כי מה שהדהים אותי זה שבחורה אחרת, שאין לי שום קשר אליה, מספרת את אותו סיפור, את אותו תסריט. אותו דבר. כאילו מילה במילה. וישבתי שם ואמרתי כאילו איך זה יכול להיות?" (עמ' 64 לפרוטוקול)

 

דברים דומים תיארה מ.ל על תחושותיה כשנחשפה לכתבה לראשונה:

 

"ואז אני פותחת את האינטרנט... ופשוט קראתי את הסיפור שלי... זה לקח כמה דקות של התאוששות..." (עמ' 1133).

 

יש לציין כי ק.צ, אשר המעשים המיוחסים לנאשם בוצעו בה בשנת 1999, נדהמה מהדמיון למעשים שביצע במ.ב.ש בין השנים 1989-1991, וכן גם מ.ל, אשר הדבר אירע גם לה בשנת 1989. באותה דרך המשיך הנאשם לפתות נערות צעירות לקיים עמו מגעים מיניים עד 2005 עת נחשפו מעשיו בתקשורת.

יפים לעניין זה דברי השופט י' קדמי בפרשת פלח:

"אין מניעה ליישם בעניננו את הלכת ה"מעשים הדומים" המאפשרת להפריך טענה של תום לב - שמעלה המערער כנגד אופים האירוטי של המעשים שביצע בנ.א..."  (שם בעמ' 312).

ראה גם ע"פ 35/72 רחמים דיין נגד מדינת ישראל, פ"ד כ"ו (1) 662, שבו התקבלה ראייה למעשים דומים כסיוע להשמטת הבסיס מתחת לטענת תום הלב שהייתה בפועל השאלה הממשית השנויה במחלוקת.

בענייננו, בכל אחד מהאישומים טען הנאשם כי המתלוננות מעוותות את המציאות או דולות ממנה פרטים מזדמנים ו"מחברות" אותם באופן שגוי. בכל האישומים הוא טען שהיחסים נעשו בהסכמה הדדית כחלק מ"רומן או סטוץ", וכי בשום מקרה לא התכוון לרמות את המתלוננות. ואולם במעשים הדומים המתוארים על ידי המתלוננות שתלונותיהן התיישנו, וכן בכל אחד מהאישומים בכתב האישום יש כדי לשמש כסיוע המביא להשמטת הבסיס מתחת לטענת הנאשם ליחסים שהתקיימו בהסכמה, כשהוא מצדו תם לב, נטול כוונת רמייה כלשהי, ויש בהם כדי להוכיח כוונה פלילית, להבדיל ממעשה אקראי.

 

*   *   *


סוף דבר

לאחר בחינת כל הראיות וכל העדויות בתיק זה, השתכנעתי שהוכחו, מעבר לכל ספק סביר, האישומים המיוחסים לנאשם בכתב האישום המתוקן, למעט האישום החמישי וכן עבירת הניסיון לביצוע מעשה מגונה תחת יחסי מרות, נשוא האישום הרביעי.

הוכח מעל ומעבר לכל ספק שהנאשם נהג "לפתות" בנות צעירות ממנו בעשרות שנים, אותן הכיר במסגרת קורס משחק בו הוא לימד. הוא אמר להן כי הן יפות ומוכשרות וכי יש להן עתיד בעולם המשחק, כי הוא מוכן להשקיע בהן ולתת להן שיעורים פרטיים, ונתן להן להבין שעתידן המקצועי בתחום המשחק תלוי בו.

שוכנעתי כי הנאשם ניצל את היותו מורה לדרמה ומשחק כדי להציע למתלוננות ללמד אותן משחק באופן פרטי, ותוך כדי כך שכנע את חלקן לערוך עמו חזרות על סצינות מין, עליהן הן, כביכול, עומדות להיבחן. בכל המקרים, הסביר הנאשם לבנות כי קיים "תסריט" שהוא כתב, שכולל עלילה דומה, וכדי להתקבל ולשחק בסרט, שכולל סצינה ובה מקיימים השחקנים יחסים אינטימיים – עליהן לעשות עמו "חזרות". חלק מהמתלוננות הבינו מיד שהצעותיו של הנאשם חורגות מהמקובל והסביר והצליחו לנתק עמו את הקשר מיד, אך האחרות נפלו ברשתו, ונפגעו.

המתלוננות, שהאמינו לנאשם כי מדובר בחזרות לתסריט אמיתי, נוכחו לדעת לראשונה, שהן נוצלו ע"י הנאשם רק עם פרסום תלונות דומות, באופן מפתיע למקרה שלהן, רק אז הסתבר להן שהנאשם הבטיח הבטחות דומות ועשה מעשים דומים גם לבנות אחרות, והכל כדי להביאן לקיים עמו יחסים אינטימיים בתואנות שווא. משכך נתגלה, הגישו תלונתן.

הנאשם הגדיל לעשות כאשר לא בחל בשום אמצעי גם בשיחתו עם נעמה, כתבת "ידיעות אחרונות", שבאה כביכול לראיין אותו לכתבת תחקיר. גם לה החמיא הנאשם על המראה שלה והציע להכשיר אותה לככב בסדרה לצידו, שכוללת גם היא סצינה נועזת.

אמנם מדובר בעדויות כבושות, אך כפי שפורט לעיל, ניתנו סיבות הגיונות לכבישת התלונות ולגורמים שהביאו את המתלוננות לחשוף תלונתן רק עם פרסום הפרשה ברבים. אופן חשיפת הפרשה מלמד כי המתלוננות חששו להתלונן שמא איש לא יאמין לעדותן, בהיותן צעירות וחסרות ניסיון.

חלק מהן לא הבינו שמעשיו ודרישותיו של הנאשם חורגות באופן קיצוני מהראוי, מהדרוש ומהמקובל בעולם המשחק. הן חששו שמא הגשת התלונה נגדו, בהיותו שחקן מפורסם מנוסה, מבוגר מהן בשנים רבות, עלולה לפגוע בקריירה שלהן כשחקניות או לחבל בחייהן הפרטיים, אך השתכנעו, בסופו של דבר, להתלונן משנוכחו לדעת שהן לא היחידות. לכן העובדה כי מדובר בתלונות כבושות - אינה מפחיתה כלל מאמינותן.

ההגנה טוענת בסיכומיה כי מדובר בחקירת משטרה מגמתית, שכל מטרתה היתה השגת ראיות נגד הנאשם וכי המשטרה לא ניסתה להגיע לחקר האמת. ההגנה מלינה על כך שהפרקליטות הורתה למשטרה, בשלב מסוים, להפסיק לחקור בעניינן של מתלוננות שתלונותיהן התיישנו ולא אפשרה לנאשם להתגונן כראוי לגבי אותן תלונות שהתיישנו.

אינני מקבלת טענות אלה, שכן מארג הראיות הכולל בכל אחד מהאישומים מצביע על דרך פעולה דומה לפרטי פרטיה, בה נקט הנאשם כאשר ביצע במתלוננות אונס ומעשים מגונים בדרגות חומרה שונות.

גם אם נמצאו סתירות מסוימות או אי דיוקים בעדותה של מי מהמתלוננות, אין הדבר מקים ספק באמינות תלונתה, שהרי כל ספק, אם היה, הוסר בשל הדמיון המשווע בין כל התלונות, ובעיקר בשל פרטים זהים רבים במעשיו לאורך שנים כה רבות.

פרטים זהים אלה לימדו על דרך פעולתו של הנאשם לאורך השנים, על אופן תכנון מעשיו, על הדרך בה נקט כדי להשיג מבוקשו ומעל לכל - על הדרך בה פיתה את הקורבן, רכש את אמונה, ביצע את זממו והותיר אחריו נערות פגועות וחבולות נפשית ממעשיו.

לפיכך, אם דעתי תתקבל אני מציעה לחבריי  להרכב, כדלקמן:

א.        לזכות את הנאשם מביצוע עבירה של מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות, נשוא האישום השלישי, לזכותו מעבירות של נסיון למעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות ונסיון לאינוס במרמה, שיוחסו לו באישום הרביעי, וכן לזכותו מביצוע העבירות של מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות ומעבירת נסיון לקבל דבר במירמה, המיוחסות לו באישום החמישי.

 

ב.         להרשיע את הנאשם בעבירות של אינוס, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות ומעשה מגונה - עבירות על סעיפים 345(א)(1), 415 סיפא, ו-348 לחוק העונשין, נשוא האישום הראשון.

 

ג.         להרשיע את הנאשם בעבירות של אינוס ומעשה סדום -  עבירות על סעיפים 345(א)(2) ו- 347(ב) ביחד עם סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, נשוא האישום השני.

 

ד.         להרשיע את הנאשם בעבירה של מעשה מגונה - עבירה על סעיף 348(א) לחוק העונשין, נשוא האישום השלישי.

 

ה.        להרשיע את הנאשם בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, נשוא האישום הרביעי.

 

ו.         להרשיע את הנאשם בביצוע עבירה של מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות - עבירה על סעיף 348(ד)(1) לחוק העונשין, נשוא האישום השישי.

 

 

­­            __________________

 רות לבהר שרון, שופטת

 


השופטת י' אמסטרדם

 

מקובלים עלי הממצאים העובדתיים, ואני מצטרפת לתוצאה המשפטית אליה הגיעה חברתי כב' השופטת לבהר שרון, אך ברצוני להדגיש הנקודות הבאות:

 

לעניין האישום הראשון

 

1.         הנאשם פנה לק.צ עת למדה אצלו בקורס למשחק, והציע לה לשחק בהצגה לצדו עם נתן נתנזון. בהמשך הציע לה לשחק בסרט טלנובלה על פי תסריט שכתב, אך לצורך התאמתה לסרט הציע לערוך חזרות בביתו שם נמצאו התסריט וציוד הצילום.

בפגישתם הראשונה בביתו חזר הנאשם עם ק.צ על טקסטים ואמר לה, כך לטענתה, שבפגישה הבאה תפגוש שחקנים נוספים ("אנשים מפורסמים") הצפויים גם הם לשחק בטלנובלה. במפגש השני התבקשה ק.צ לעבור מהסלון לחדר השינה על מנת לערוך חזרה עם הנאשם על סצינת מין שתהיה בסרט.

ק.צ הסכימה להיכנס למיטה כשהיא בבגדיה לצורך ביצוע חזרה על סצינת מין, ושם על פי טענתה, היא הופשטה מבגדיה ע"י הנאשם ונאנסה.

 

בחינת התנהגותה של ק.צ מעוררת תמיהות לא מעטות:

ראשית, הכיצד נעתרה ק.צ ועזבה את הסלון בו ישבה ועברה לחדר השינה, וזאת בטרם הגיעו השחקנים הנוספים האחרים האמורים להשתתף בחזרה ביחד עמה ועם הנאשם.

 

זאת ועוד, הנאשם הציע לה לעבור לחדר השינה לאחר שיצא מחדר המקלחת כשהוא עטוף במגבת, ואיה "האנשים המפורסמים"?!

 

2.         לא זו אף זאת, ק.צ הסכימה, כאמור, להיכנס עם הנאשם למיטה לצורך ביצוע סצינת המין כשהיא לבושה בבגדיה. ברם, היא נשארה במיטה עם הנאשם גם לאחר שהלה פתח את חזייתה והוריד מכנסיה, והותיר אותה עירומה זולת תחתוניה, כלשונה:

"נכנסתי איתך למיטה לסצינה נתתי לך להפשיט אותי".

 

בהמשך הסיר הנאשם את המגבת מגופו, החל להתחכך בק.צ, ואף הסיר את תחתוניה תוך שהוא טוען באוזניה, שהוא אינו מתכוון לשכב איתה. בפועל החדיר הנאשם את איבר מינו לאיבר מינה של ק.צ, ועשה כן בהתעלם מהתנגדותה המילולית.

 

3.         על אף התמיהות שפורטו לעיל, הגעתי כאמור למסקנה שהנאשם אכן ביצע בק.צ מעשה של אינוס.

מדובר בנערה צעירה ששוכנעה במירמה להשתתף בסצינה המתנהלת במיטה בתואנה כי הדבר דרוש לצורך חזרה על תסריט לשם בחינת התאמתה לתפקיד של בת הקשורה בקשר של גילוי עריות לאביה לאחר מות האם בתאונת דרכים.

 

4.         במהלך השתלשלות העניינים היזומה ע"י הנאשם, איפשרה ק.צ, כאמור, להפשיטה, לאחר שהביעה התנגדות מילולית לקיים עם הנאשם יחסי מין מלאים. משלב זה היא איבדה את השליטה על הנעשה. היא נותרה "שוכבת קפואה", כשהנאשם עשה בה כרצונו עד שבא על סיפוקו.

 

5.         אינני רואה עין בעין עם ההגנה הטוענת כי הסכמתה של ק.צ. שהנאשם יסיעה בחזרה לביתה מלמדת שלא בוצע בה מעשה של אינוס. הנערה הצעירה היתה מבולבלת לאחר האירוע, וכל שרצתה היה לשוב לביתה. אין נפקא מינה אם היה ברשותה של ק.צ. מכשיר פלאפון ו/או כסף כדי להזמין מונית, ולא היה מתום בהתנהגותה כשדרשה מהנאשם להחזירה הביתה אחרי שחשה מושפלת ממעשיו.

 

6.        אינני מקבלת גם את טענת ההגנה, כי היה מדובר במעשה של התעלסות לאחר ששני המעורבים נסחפו בתאוותם.

לו אכן היה זה כך, לא היתה ק.צ מנתקת את קשריה עם הנאשם ומפסיקה את לימודיה בביה"ס למשחק, כשלימודי המשחק היו "חלום חייה". זאת ועוד, אם האירוע היה מתנהל ב"רוח טובה וללא כעסים" כטענת הנאשם, אזי היתה ק.צ. ממשיכה בקשריה עמו, שהרי להבטחותיו היה ערך אדיר בעיניה, והיתה גלומה בהן האפשרות להופיע על במה.

מעשה האינוס שבוצע בק.צ הותיר בה טראומה כה קשה, עד כי החליטה לזנוח את לימודי המשחק, ובלבד שלא תצטרך להמצא בקשר עם הנאשם.

 

טענת ההגנה בדבר אי-התאמות כביכול בין גרסתה של ק.צ. לעדים להם סיפרה על אשר אירע

 

7.         העד הראשון שפגש בק.צ לאחר האירוע נשוא האישום הראשון היה ידידה – דרור.

ההגנה תמהה הכיצד ק.צ טענה שסיפרה לדרור על מעשה האינוס, לרבות על מעשה החדירה, ואילו הוא לא ידע לתאר בעדותו את אשר אירע.

אמנם העד לא יכול היה לפרט מה קרה במדויק במהלך האירוע בין ק.צ לנאשם, אך היה ברור לו מדבריה שהנאשם נגע בה, ועשה בה כהגדרתו: "מעשים לא יפים בניגוד לרצונה" (עמ' 903 שורות 16-14).

בחינת עדותה של ק.צ מגלה, כי על אף טענתה שסיפרה לדרור על מעשה האינוס, היא בעצם לא היתה בטוחה בכך שסיפרה לדרור על מעשה החדירה, אלא העריכה שסיפרה לו על כך, כלשונה: "התחתונים ירדו, אז אני מאמינה שסיפרתי לו".

 

האמור לעיל משתלב עם אזהרתו של דרור בפיתחו של ערב הארוע בשיחה טלפונית עמה, כאשר סיפרה לו שהיא עובדת על תסריט עם הנאשם, והאחרון נמצא כרגע במקלחת, ואזי דרור אמר לה, כי הדבר מזכיר לו סרט שהגבר יצא מהמקלחת ואנס את הנערה שהמתינה לו, ובהמשך, הזהיר אותה בשיחה שתשמור על עצמה.

 

8.         במהלך חקירתה, ספרה ק.צ, כי אמרה לדרור "שאולי חנן כביכול כאילו לא שם לב אם הוא שכב איתי או שהוא אנס אותי" (עמ' 146, ש' 13), וכן: "אני לא יודעת מה הוא עשה" (ראה נ/1 גליון 4 שורות 98-97).

באי כח הנאשם תמהו היאך בסמוך לביצוע אינוס בוחנת המתלוננת את האירוע מבעד עיניו של האנס.

דומני, כי אמירות אלו מדגימות רק את הלך  הנפש של ק.צ, והבלבול בו היתה שרויה בעת שתיארה באוזני דרור את אשר התרחש באותו לילה.

ק.צ ניסתה לתאר לדרור כיצד ממפגש לצורך חזרה על תסריט התגלגל העניין לאירוע כה טראומטי עבורה. בנסותה לתאר את התנהגות הנאשם, ציינה שהלה אמר לה כל הזמן כי "לא ישכב איתה", ובכל זאת עשה כן, והיא העלתה כאפשרות כי (עקב תאוותו) לא ידע בדיוק מה הוא עושה.

 

9.         לא מצאתי כי אי-מסירת מכלול הפרטים לדרור או לחברה אסף פוגמת במהימנות עדותה של ק.צ.

בעניינו של דרור – היא הלינה על עצמה שלא שמרה על עצתו להיזהר מפניו של הנאשם, ובעניינו של אסף ברור כי חששה מה יאמר חברה על הסתבכותה המינית עם הנאשם.

 

10.       בתיאורה את אשר התרחש באירוע נשוא האישום הראשון סיפרה ק.צ לכתבת נעמה לנסקי כי הנאשם עשה בה כרצונו, וכ"בובה" הפך אתה מצד לצד. הכתבת התרשמה כי הנאשם ביצע חדירה לגופה של ק.צ, בתנוחה בה היא רוכנת על ארבע ("דוגי סטייל") וק.צ הכחישה זאת בביהמ"ש, והסבירה כי אולי הנאשם רצה בכך, אך היא בתשישותה לא היתה מסוגלת להישאר בתנוחה זו.

 

סיפור ההריון מהנאשם

 

11.       המתלוננת טענה בפני הכתבת נעמה לנסקי כי היא הרתה, ואותה עת לא ידעה למי לייחס את ההריון – אם לחברה אסף או לנאשם.

עוד הוסיפה וטענה באוזניה של נעמה, כי אם היתה יודעת בוודאות שהילד הוא מחברה אסף – היא לא היתה עושה הפלה (ת/17 עמ' 7).

עמדה זו של ק.צ אינה מתיישבת עם עדותה של אמה לפיה, היא ובתה ביחד עם החבר אסף ואמו דנו בהרחבה בהריונה של ק.צ מאסף והצורך בהפלה.

 

12.       אין מחלוקת כי ק.צ אכן עברה הפלה בתאריך 25.5.00 (ת/18ב' ו-ג'), וכי היתה אז בשבוע השמיני להריונה. משמע ההריון נוצר בחודש אפריל 2000, ומועד זה הוא למצער ארבעה חודשים לאחר שנותק הקשר בין ק.צ לבין הנאשם.

 

13.       ההגנה טוענת, בהתבסס על השיוך המופרך של ההריון לנאשם, כי "קיים חשש ממשי כי המתלוננת ניחנה באורח מחשבה ו/או דמיון מוזרים ובלתי מובנים עד למאד" (עמ' 14 לסיכומים).

באי-כח הנאשם אף הלינו על פעולת המשטרה שביצעה השלמת חקירה באמצעות סנ"צ גרוסמן בעניין טענתה של ק.צ שההריון מהנאשם (ת/77), ועשתה כן, לטענת ההגנה, באופן לא ראוי ומגמתי, תוך הפנייתה של ק.צ לקטעים סלקטיביים בתמליל שיחתה עם נעמה לנסקי.

 

14.       עוד יוער, כי הסיפור על ההריון מהנאשם לא נמסר רק לנעמה לנסקי, אלא גם סופר ע"י ק.צ לבת זוגה – דנית, ומתמליל ת/77 א' עולה כי הוא סופר גם לחבר של גיסה של ק.צ, עמו ישבה בחוף הים לאחר פרשת ההסתבכות בעניינו של הנאשם, כאשר פירטה בפניו את טראומות חייה: האונס שעברה, כניסתה להריון, ויחסיה עם נשים.

 

15.       לא התרשמתי כי המתלוננת ק.צ סובלת מבעיות הקשורות לאי-הבנת המציאות, ומכאן גם לא יתכן, כי סברה באמת ובתמים שהנאשם הוא אבי העובר בעת שנכנסה להריון – ארבעה חודשים לאחר שהקשרים עמו נותקו. (היא אפילו לא השיבה לשיחות הטלפון שלו).

לא ניתן גם לקבל שק.צ לא ערכה חישוב נכון, שהרי כשסיפרה לדנית על הריונה מהנאשם היא היתה כבר בת 22 שנים.

 

מתעוררת, איפוא, תמיהה על מה ולמה מצאה ק.צ לנכון לשקר בדבריה לנעמה, לדנית ולאותו בחור עלום בחוף הים?

 

ק.צ הסבירה את שיוך ההריון לנאשם בהתפרצות של "סערת רגשות מטורפת" בעת ששוחחה עם נעמה לנסקי, אך הסבר זה אינו מתישב עם כך שסיפרה, כאמור, סיפור זהה לבת זוגה-דנית ולבחור עלום השם בחוף הים.

 

16.       לדעתי, ק.צ לא טעתה בחישוב חודשי ההריון, אלא רצתה להעצים באוזניה של נעמה לנסקי את הנזקים שנגרמו לה ע"י הנאשם, עד כי נאלצה לבצע בגללו הפלה. היא רצתה באמפטיה מצידה של הכתבת, בתמיכתה, בתשומת-לבה, ונסחפה להגזמה בלתי הגיונית. מאוחר יותר המשיכה בטיעון שיקרי זה גם בשיחתה עם בת זוגה דנית ועם האחר שבפניו, כאמור, חשפה את טראומות חייה, ושוב על מנת לקבל אמפטיה והתחשבות.

 

17.     אין מחלוקת כאמור, שהריון אכן היה, כמו גם הפלה, ולא מדובר באירוע דמיוני שלא התרחש.

 

הסבר בעניין "סיפור ההריון" יש לחפש במחוזות הנפש, וכאן המקום לציין, כי לדברי הפסיכאטרית ד"ר ירוסלבסקי – "המתלוננת סבלה מתסמונת פוסט-טראומטית שבאה להגן על הנפש מהתרסקות טוטלית...".

חבל רק שד"ר ירוסלבסקי, שעומתה עם קיום יחסים לסביים ע"י ק.צ לאחר מעשה האינוס של הנאשם, לא נשאלה גם בעניין שיוך ההריון לנאשם.

 

18.       לאחר האירוע נשוא האישום הראשון היה מצבה הנפשי של ק.צ קשה: ידידה דרור הגדיר אותה בבכייה כ"שבר כלי, וכמי שלא היתה כמו בעבר, וגם לא חזרה להיות מה שהייתה" (עמ' 900). הדיכאון המתמשך פגע בקשר המיני שלה עם בן זוגה – אסף, וכן בתיפקודה היומיומי, כמפורט בעדויותיהם של ד"ר לברן וד"ר ירוסלבסקי שהסבירו כי לא מן הנמנע שהטראומה בעקבות מעשה האונס הפכה את ק.צ מילדה הטרוסקסואלית ללסבית לתקופה מסוימת.

 

19.       באי-כח הנאשם הפנו את בית המשפט לאירוע אחר - בדיקה אצל רופא אליו פנתה בלווית אמה, כשהאם המתינה מחוץ לחדר הרופא, וק.צ טענה כי הרופא הפשיט אותה או אמר לה להתפשט, ואח"כ אמר לה לשכב עליו" (ת/17ב' עמ' 32).

כאן, לדעתי, מדובר בעניין שונה לחלוטין, ואין לדעת מה בדיוק התרחש בחדר המטפל בכאבי הגב (שלדברי האם אינו דווקא רופא), אך תגובתה של ק.צ המתוארת ע"י אמה לא היתה כה קיצונית כתיאורה בפני נעמה ("הרופא מניאק"). האם אכן אישרה כי הן פנו למטפל בכאבי גב עקב מיחושיה של ק.צ, ולדעת בתה, המטפל לא היה מקצועי, ומכאן תגובתה.

 

20.       נשוב, איפוא, לבחינת אי-אמירת האמת ע"י המתלוננת ק.צ בעניין שיוך ההריון לנאשם.

משדחיתי כבלתי הגיוני את ההסבר שהיא טעתה בחישוב או כי היא מנותקת מהבנת המציאות, וכפי שכבר ציינתי, לדעתי, שקר זה נבע מרצונה של ק.צ להעצים את הנזק שגרם לה הנאשם, נותר לבחון אם השקר הנ"ל יורד לשורשו של עניין עד כי אין לייחס אמון לדבריה בעניין מעשי הנאשם.

 

לאחר בחינה קפדנית של מיכלול הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי התמיהות אינן פוגעות ב"גרעין האמת" העקבי שבעדותה, ובתיאורה המשכנע. "גרעין אמת" זה בכל תיאוריה של ק.צ מקרין על מיכלול העדות באופן שמחזק את אמינותה, בעוד שעדות הנאשם עוררה בי חוסר אמון.

 

אשר על כן, אני מעדיפה את גירסתה של ק.צ על פני גירסתו של הנאשם, וזאת מהטעמים הבאים:

 

א.        מעדויות ידידה דרור וחברה אסף עולה תיאור מצבה הנפשי של ק.צ לאחר מעשה האינוס של הנאשם, וקיימת הלימה בין בכייה של ק.צ בסמוך לאירוע, והשינוי בהתנהגותה לאחר אותו ערב "היא לא נשמעה כתמול שלשום", "היא היתה שבר כלי", "אף פעם לא ראיתי אותה במצב כזה".

כמו גם דברי אסף על התנהגותה לאחר האירוע שהתמשכה חודשים, ולפיה "היתה בוכה בלילות", "חודש וחצי או חודשיים לא נגעתי בה... בשום אופן היא לא הסכימה שאני אתקרב אליה".

 

ב.             בנוסף לאמור לעיל, תוארו סימני דיכאון, הפרעות שינה, סיוטי לילה, ובעיות אכילה ע"י ד"ר לברן וד"ר ירוסלבסקי, וזאת במהלך התקופה שלאחר המעשים נשוא האישום הראשון.

 

ג.             קיימת גם הלימה בין אימרותיה בחקירה לבין התנהגותה בעימות, כשלדברי סנ"צ גרוסמן: "אני ראיתי את ק.צ. גם בעימות, וגם איך שהיא התפרקה אחרי העימות".


וכן:

 

"טרם העימות היתה המתלוננת ק.צ. מאד מפוחדת, מבוהלת וחששה מהמפגש עם החשוד. לאחר העימות יצאתי איתה מחוץ לחדר, ואז פרצה בבכי קורע לב, והתיישבה על הרצפה למשך מס' דקות, והמשיכה בבכי". (ת/78 – עדות פקד עו"ד אירית צדיק). במהלך עדותה בבית המשפט, כשנטען נגדה שהיא התעלסה עם הנאשם מרצונה וביוזמתה - טענה זו נשמעה לה כה משפילה עד שפרצה בבכי (עמ' 74 לפרוטוקול).

 

ד.            סירובה של ק.צ לחזור לשיעורי משחק, וחוסר נכונותה אפילו לקחת את התעודה על השתתפותה בקורס למשחק, על מנת שלא לפגוש בנאשם.

 

ה.           גירסתו השיקרית של הנאשם לפיה החזרות עם ק.צ לא התקיימו לתסריט של הטלנובלה שכתב, אלא היו אלה חזרות "לצורך המופע ביד אליהו".

בעניין זה הודעת נתן נתנזון (ת/44) תומכת בגירסתה של ק.צ (הגם שלא זכר את חזות הנערה).

נתן נתנזון התייחס למופע ביד אליהו כאל "חלטורה", וככזו, טען שלא נדרשו חזרות ארוכות. הוא ציין כי הם נפגשו בלובי של מלון "דן פנורמה" ממש כדברי ק.צ וכי היתה חזרה אחת ואולי שתיים.

לדבריו: "סה"כ מדובר בחלטורה חד-פעמית, שלא דורשת חזרות רבות", וכן הסביר את "שיטת" עבודתם שייתרה חזרות מרובות: "מה גם שחנן ואני עובדים שנים רבות, וחברים לא צריכים הרבה חזרות".

נתנזון שלל טענת הנאשם כי התקיימו שלוש חזרות בביתו עם ק.צ.. לדבריו, הוא אינו זוכר בכלל שביקר בדירת הנאשם בגני תקווה בזמן שק.צ היתה שם, גירסתו מתיישבת עם דברי המתלוננת: "בחיים לא הייתי אצלך בבית עם עוד בן אדם..... בחיים הוא (נתנזון) לא היה אצלך בבית..." (ת/20ב' עמ' 22).

 

מהאמור לעיל עולה, כי טענת הנאשם על קיום שלוש חזרות בביתו בנוכחות נתנזון – אין בה ממש.

יתרה מזאת, טענתו של הנאשם כאילו ק.צ. "עשתה מחוות סקסיות לכיוון שלנו" וכן: "היה נראה לי שהיא מחזרת אחרי במהלך אותן חזרות" (ת/4 עמ' 13 שורה 17 ו - 21), הן כולן טענות עורבא פרח.

 

(ראו גם שקרי נאשם בנושאים נוספים, שפורטו בחוות דעתה של כב' השופטת לבהר שרון).

 

ו.         סיפורה של ק.צ אודות תוכן התסריט שמסר לה הנאשם, וההצעה לקבל תפקיד בטלנובלה תוך בחינת התאמת המתלוננת בסצינת מין מצביע על מאפיינים דומים להפליא לעדויות המתלוננות האחרות – בבחינת "מעשים דומים", להם כח ראייתי של חיזוק.

כל אלה, כאמור, שיכנעו אותי, שיש להעדיף את גירסתה של ק.צ על אף הפגמים שבה, כפי שצויין לעיל.

 

ז.         זאת ועוד, ק.צ היתה אירוע חולף ובלתי חשוב בחייו של הנאשם. לא סביר בעיני, כי הוא יזכור, כפי שטען בעדותו, שלא נתן לה תסריט, או כי תחתוניה "לא ירדו" במהלך התעלסותם, או כי במהלך קיום היחסים ביניהם התנוחה היתה ש"היא היתה מעלי", כטענתו.

 

ההגנה גרסה שדברי הנאשם בהודעתו הראשונה (ת/1) ש"התחתונים לא ירדו" משתלבים בדברי ידידה של ק.צ. – דרור, ומאחר שהנאשם לא יכול היה לדעת על גרסת דרור, משמע שהנאשם דיבר אמת.

 

בחינת הראיות מגלה שהנאשם למד על כך שתחתוניה של ק.צ "לא ירדו" מכתבה שפורסמה בעיתון (ת/41), שם טענה ק.צ שהנאשם הפשיטה עד  שנותרה בתחתוניה. מכאן שאב גם הנאשם את טענתו, שהוא קיים עמה מגע חלקי, ולא היתה חדירה.

מתמליל חקירתו (ת/3) עולה כי הנאשם החזיק בידו את העיתון ובו הכתבה ת/41, ובשיחתו עם חוקריו התייחס לתלונה של "הבחורה המופיעה בעיתון" (ת/3 עמ' 63 שורה אחרונה). כמו כן ציין "נדמה לי שהיא גם אומרת את זה. נדמה לי – תחתונים לא ירדו" (ת/4 עמ' 16 שורות 20-19).

 

21.       הטענה כי בהיות ק.צ נערה צעירה ויפה אשר לה חבר אותו היא אוהבת, ועל כן ספק, אם תיגרר בהסכמה ליחסים אינטימיים עם הנאשם המבוגר ממנה בשלושים שנה (עמ' 61 שורות 15-12) - או כי יש לדחות טענת הנאשם בדבר הסכמת המתלוננת בשל פער הגילים (עמ' 66, ש' 1-2) איננו הנימוק ששיכנע אותי להאמין לעדותה של ק.צ.

פער הגילאים לכשעצמו איננו מהווה מחסום או מניעה לקיום יחסי-מין בהסכמה בין צעירה מתלמדת למשחק לבין מורה עתיר נסיון ומפורסם. וכבר היו דברים מעולם, שמצינו שהערצה לשחקן קולנוע או שחקן טלוויזיה או זמר ידוע הביאה נערות ("גרופיס") לחזר בנאמנות על פתחי חדרי הלבשה של אותם מפורסמים, ולהציע להם ממחמדי גופן, אלא שאין זה המקרה בענייננו.

 

 

האירוע על הטוסטוס

 

22.       ק.צ. הזכירה אירוע זה בשיחתה עם נעמה שם ציינה כי הנאשם נטל את ידיה והניחן על איבר מינו לאחר שפתח את הרוכסן (הריצ'-רץ') במכנסיו. במשטרה (נ/5) טענה, כי הנאשם הוציא את איבר מינו, ובביהמ"ש ציינה כי הוא הכניס את ידה למיפתח מכנסיו (עמ' 52).

 

23.       הנאשם שהאמין כנראה במהלך חקירתו כי יצליח להביא לסגירת התיק נגדו, כפי שקרה בתחילה בעניין תלונתה של מ.ש בחר שלא להכחיש את האירוע על הטוסטוס, אלא לאשר הדברים, ולטעון שזה היה בהסכמה, כשגרסתו משתנה מהעלאת אפשרות שזה קרה - "ייתכן" למעשה ממשי ("מתוך הומור").

ראה דבריו בת/13 עמ' 8 שורות 21-19: "היות והכל היה ברוח טובה יתכן שאירוע כזה היה".